ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- וישב
"'ויתנכלו אותו להמיתו' – שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית, ושבא אליהם לא לדרוש שלומם אלא למצוא עליהם עלילה או להחטיאם, כדי שיקללם אביהם או יענישם הא־ל יתברך וישאר הוא לבדו ברוך מבנים... ציירו בלבם וחשבו את יוסף לנוכל ומתנקש בנפשם להמיתם בעולם הזה או בעולם הבא או בשניהם, והתורה אמרה: 'הבא להרגך השכם להרגו'".
הם שפטו אותו כ"רודף", אולי אפילו בעולם הזה, ולפי הנחת המוצא שלהם – צדקו בדינם. לכן, מסביר ספורנו, גם כשהצטערו על המכירה "לא אמרו שתהיה אשמתם על מכירתו או מיתתו, אלא על אכזריותם בהתחננו".
האשם המיידי והשופט המקורב
מעתה הפך יוסף לעבד שלא באשמתו. כאן החלה פרשת ההתעללות. יופיו של יוסף היה נדיר ומיוחד. אשת פוטיפר, בעלת הכוח והשררה, התאמצה לשדל אותו לשכב עימה: "אמרה לו: חותכת אני פרנסה שלך! והיה אומר לה: נותן לחם לרעבים. כובלתך אני! והיה אומר לה: ה' מתיר אסורים. כופפת אני את קומתך! והיה אומר לה: ה' זוקף כפופים. מסמא אני את עיניך! והיה אומר לה: ה' פוקח עוורים. עד ששמה ברזל חד תחת צוארו, כדי שלא יוכל לכפוף ראשו מלהביט בה – ללא הועיל" (ע"פ מדרש תנחומא, בראשית, פר' לט).
כשלא הצליחה, ניצלה הזדמנות שאיש לא היה בבית, וניסתה לאנוס אותו. כשברח והשאיר את בגדו אצלה, העלילה עליו שאנס אותה. הוא הכחיש וסיפר את הגרסה שלו. מילה שלה מול מילה שלו, כאשר המילה שלה נתמכת במוצג משפטי מוצק: כותנתו של יוסף שהושארה אצלה.
אלא שהמילה שלה נתפסת כאמת בדעת הקהל. מעתה הכול "ידעו" שיוסף אשם, והוא הפך מטרה לחיצי־האשמה שהופנו כלפיו.
פוטיפר היה השופט בין יוסף לאשתו. עצם המינוי שלו כשהקרבה לצד אחד ברורה – היה בו עוול בולט. אבל במצרים זה עבר. ביושבו לשפוט את יוסף, שבה אשת פוטיפר על הסיפור, תוך שהיא כמעט מטיחה בו את האשמה למה שקרה "בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי".
לא נותר לו אלא להוסיף את חתימתו למה שכבר הוחלט טרם משפט. ברקע עמדה כמובן המוסכמה שהאישה חלשה, והגבר הוא שתוקף אותה.
לפי גרסה אחרת, פוטיפר לא האמין לאשתו, כיוון שרחש אמון בלתי מסויג ליוסף. טרם השליך את יוסף לבור, קרא לו ואמר בשיחה בארבע עיניים כי הוא מצטער, אך נאלץ לעשות כן כדי שלא ילעיזו על בניו שהם ממזרים (ע"פ מדרש רבה, בראשית, סימן פז). כך הושלך יוסף לבית הכלא בתור מועמד לתלייה, לפי החלטת פרעה בבוא העת.
יהיו כרשעים בעיניך
המשפט הקצר של יוסף הכלוא "וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אתי בבור", מהדהד מאז ועד היום.
אחי יוסף היו אנשים טובים וישרים, אלו השבטים שעם ישראל נבנה מהם. למרות זאת, טעו טעות חמורה ומכרו את אחיהם לעבד. זו התבררה להם רק מאוחר יותר. אלמלא נתבררה – היה יוסף נשאר עבד במצרים עד יומו האחרון. יעקב היה יורד ביגון שאולה, כדבריו, ושני שבטים מרכזיים – אפרים ומנשה היו חסרים בתשתית הלאומית שלנו.
יש להניח כי במצרים, שהייתה אחת התרבויות המפותחות בעולם באותה עת, שררו חוק וסדר. מערכת המשפט שאפה לעשות צדק. אך בכל מערכת ייתכנו ליקויים, לעיתים אפילו חמורים במיוחד. כאז, כן היום, תלונות של נשים נגד גברים מציבות אותם אוטומטית במשבצת של האשם המיידי, זוכות מיד לגיבוי תקשרתי, והגבר מואשם עוד בטרם משפט. גם ללא ראיות של ממש נגדו.
גם מינוי בעלה של התובעת לשופט – אמנם לא באופן כה בוטה אך בדומה – עלול לקרות כשיש קשרים חבריים בין השופט לאחד הצדדים. הצד השני דורש מהשופט לפסול את עצמו, אך הוא מתעלם. תוצאות המשפט במקרה זה כמובן ידועות מראש. לגזר הדין מתלווה גם נימוק כלשהו. במקרה של פוטיפר – נימוק אישי הנאמר בחשאי לנאשם המסכן.
תורת אמת מצווה את הדיין "ודל לא תהדר בריבו", וכבר ניסחו חכמים בתמצית את היחס הבסיסי שעל הדיין להראות כלפי הנידונים "וכשיהיו בעלי דינין עומדים לפניך, יהיו בעיניך כרשעים" (אבות א, ח). גברים ונשים כאחד משמשים כתוקף ונתקף, מפתה ונכנע. על המשפט והצדק להיעשות ללא משוא פנים.
כאז, כן היום, לעיתים הערכות הופכות לכתב אישום וגזר דין, לעיתים ישנם נושאים שהאשם "ידוע מראש". הדוגמה הבולטת היא המוסכמה לפיה הגבר תמיד תוקפן והאישה תמיד חלשה.
זעקתו של יוסף מהדהדת מאז ועד היום, והיא זעקת הנענשים על לא עוול בכפם. עלינו להיות קשובים לה ולתקן עוולות. מצד אחד – לא להתעלם משום תלונה ומצד שני – לא להרשיע בלי ראיות מכריעות.
בשבת הבאה, פרשת וישב, המלים הנצחיות של יוסף "כי גנב גנבתי מארץ העברים וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור" ישובו לצבוט את הלב.
כשאנו יודעים כי בכל רגע נתון יש מי שהמילים הללו מתאימות למצבו, וזעקתו איננה נשמעת – ראוי שנעסוק בדרשותינו בבתי הכנסת בנושא כאוב זה.
בכך, לפעול ליצירת דעת קהל שתקרא לנבחרי הציבור מכל המפלגות, לתקן את המצב בהקדם.
לדרוש את הפסקת הנוהג הפסול של פרסום עיתונאי ש"תולה בכיכר העיר", מי שהוגש נגדו כתב אישום, מה שמזהם את המשפט ומטה אותו לכיוון אחד. לקרוא למחוקק לקבוע כי לא מפרסמים נאשם עד שיורשע בפועל!
לפעול להפסיק את הפניית האצבע המאשימה לפי אג'נדה כלשהי. להפסיק את הלחץ הפסול והאגרסיבי על נחקרים, בגלל הרצון של המערכת "לפתור תעלומה".
לבטל את הנוהל הקיים, בו בית המשפט לוחץ על עסקת טיעון כדי "לחסוך בזמן" או מסיבה לא עניינית אחרת. "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".
מתוך העיתון ב'שבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
