לימוד יומי לזכרו של הרב אברהם שפירא- תשובה | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים
הרב אברהם שפירא

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

מעשה רב
בעשרת ימי תשובה שהיו ימים ספורים לפני פטירתו נכנס הרופא לבדוק את מרן הגר"א שפירא זצ"ל ומצא אותו מתנמנם בכסאו. הוא ניגש בעדינות אל הרב ואמר: "כבוד הרב, צריך להתעורר", ר' אברום התנער בבהלה ואמר: "אמת, עשרת ימי תשובה! צריך להתעורר לחזור בתשובה!".
אחר כך הראה הרב לבנו במכתב של אחד מגדולי ישראל, שבמקום לכתוב בתאריך "ג' תשרי" כתב "ג' לתשובה". והסביר הרב – כך צריך לחיות, עטופים בתחושה רוחנית של תשובה.
ואכן כל ימיו חי ר' אברום כך, כשפעם לא הרגיש טוב והרופא אמר שזה בגלל וירוס, אמר ר' אברום: הוא אומר שזה הוירוס, ואני אומר שזה 'עבירוס' (עבירות בהברה אשכנזית), בגלל שיש לי עבירות הקב"ה הביא עלי ייסורים וצריך לחזור בתשובה...

תולדות חיים
מורנו ורבנו מרן הגר"א שפירא נולד בשנת תרע"א למשפחה מצאצאי תלמידי הגר"א שעלו ארצה בהוראתו. דור שישי בירושלים שבין החומות, וכל ימיו הוכרה בו פקחותם המפורסמת של חכמיה.
מילדותו עמל ושקד בתורה בהתמדה עצומה ונודע במידותיו הנאות. הוא היה אהוב על רבותיו בתלמוד התורה "עץ חיים" שבבית הכנסת "החורבה", ומרוב הערכה לשקידתו וחכמתו, עודד אותו רבו, כבר בהיותו בן 12, לחבר ספר מחידושיו בתורה. ר' אברום שמע לו, והוציא את ספרו הראשון "דרכי הקניינים" - חיבור למדני ועמוק, וזאת בעודו פחות מגיל בר מצוה!
כנער צעיר הצטרף ל"ישיבת חברון" שהגיעה אז לירושלים. באחד השיעורים הראשונים של ראש הישיבה רבי משה מרדכי אפשטיין, הקשה ר' אברום קושיה עצומה שהפעימה את הרב אפשטיין כל כך, ומיד לאחר השיעור חיפש את ר' אברום כדי לדבר אתו בלימוד עמקני.
התמדתו בישיבה הייתה כל כך עצומה, ובזקנותו סיפר שעד סוף ימיו נשאר בו חותם אותם הימים, שגידלוהו ורוממוהו. מרוב עניות ששררה בביתו לא יכל לקנות דפים, ואת חידושיו כתב על מחברות משומשות, אך הוא לא חדל מהתמדתו ועמלו הרב בתורה.
בזמן קצר התפרסם כבחיר הישיבה, ונעשה חביבם של רבניה, ראש הישיבה רבי יחזקאל סרנא אמר שכל הקמתה וגלגוליה היו שווים רק כדי להצמיח אותו מתוכה, וכשפגש המשגיח הרוחני, רבי לייב חסמן, את אביו - אמר לו שבנו הוא המשובח ביותר מכל בני הישיבה. כשחזר האב לביתו ראה את אשתו מדוכדכת מקשיי עניותם, סיפר לה את הדברים, והיא, כששמעה את הבשורה, שכחה מצערה וקמה מאושרת על זכייתה בכזה בן...

דברים שבלב
ידוע שהיום הקשה ביותר בשנה מבחינת עבודת ה' הוא יא תשרי. הנחיתה ה(לא) מפתיעה מצליחה לתפוס אותנו מדי שנה לא מוכנים. סליחות באלול, ראש השנה בדבקות נפלאה, עשרת ימי תשובה, והשיא - הרוממות ביום הכיפורים. ואז, פתאום – זהו. מה עכשיו? יצאנו עם מטען רוחני אדיר, אבל עם עוד מלווה קטן: יד ביד איתנו, היצר הרע שמו.
לכולנו נכנסות מחשבות שבחייאת, אנחנו עובדים על עצמנו. כל התקופה האחרונה בה נהגתי בצדקות הייתה כנראה, איך נאמר, הצגה מוצלחת, אבל האמיתיות שלי היא כאן, בשטח, כנוע ומוותר לעצמי. הרי אני לא מסוגל להחזיק כל השנה בתשובה. איך מתמודדים? איך ממשיכים? מה האמת?
התשובה נמצאת בשתי נקודות: להכיר מי אני באמת, ולעבוד על התודעה שלי.
מי אני? ר' אברום היה מזכיר את דברי הרמ"א שגם מי שכל השנה נוהג לאכול פת של גויים, בעשרת ימי תשובה שיקפיד לא לאכול. הלכה מוזרה, מה הולך פה? עבודה בעיניים?! הרי למחרת יום כיפור הוא ימשיך במנהג הרגיל, אז מה הקטע? אבל האמת היא, הסביר הרב, שלומדים מכאן שדווקא בימים האלו אדם מגלה את האמיתיות שלו. את עומק הרצון שלו, את השאיפות הגבוהות, את עצמו באמת. ובכל השנה, מה? נו, יש סיבוכים, יש קשיים, קשה להחזיק מעמד והאמת מתחבאת מאחורי הבלבולים והנסיונות. אבל אי אפשר למחוק אותה: בעשרת ימי תשובה היא שבה ומזכירה לנו מי אנחנו בעצם.
והתודעה? ר' אברום חוזר שוב ושוב מדי שנה טרם יום הכיפורים: "כמה חטאים יש לכם? אתם צעירים, מה כבר הספקתם לחטוא?" הוא לא התכוון רק למיעוט מספרי, אלא להדגיש את ההסתכלות המהותית. איך אני מסתכל על הדברים? לאיזה "מחנה" אני שייך? וצריך לזכור: אני במגרש של הצדיקים. אחרי שהבנתי מי אני, עליי לצרוב אצלי עמוק בתודעה את הרגשת השייכות. לא כמידה טובה או נקודת זכות אלא כמציאות. ככה זה, אקסיומה.
כשאדם מבחין ומרגיש כך. גם אם יפספס וייכשל הוא ידע שהחטא חיצוני לו, זה לא "הוא", ויאמר לעצמו: "אני עובד ה', אני טוב, אני אגדל". ממילא יוכל להתמודד ולחיות בצורה עמוקה יותר, מוצלחת יותר, תשובתית יותר. "התשובה היא - שישוב האדם אל עצמו".

מתורתו
"עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה". כך כתב מרן הרב קוק באורות התשובה, אין ספק שאם אדם היה מרגיש בכל ליבו שלמחרת יום כיפור הוא נקי לגמרי, הוא היה מתמלא כוחות לעמוד מעתה בניסיונות ולשמור על דרגתו.
מרן הגר"א שפירא ביאר את דברי חז"ל "גדולה תשובה שמגיעה עד כסא הכבוד", ואמר שיש למשפט זה שתי משמעויות: אחת - שכוח התשובה מסוגל לנקות אפילו עבירות חמורות כל כך שהגיעו עד כסא הכבוד, והשניה – שעל ידי תשובה האדם עצמו מוגבה ומתרומם עד כסא הכבוד.
בעומדנו לאחר עשרת ימי תשובה – נזכור את שתיהן, נשתדל להרגיש בכל ליבנו, שאפילו אם עברנו השנה עבירות שהגיעו עד כסא הכבוד, עכשיו תיקננו אותן, הן נמחקו ואנחנו הגענו בדרגתנו עד כסא הכבוד.

הרב אברהם שפירא