ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- בא
יום אחד, נפטר האח השני לבית עולמו, ובלב אחיו התעורר מחדש רגש האהבה הטבעית לאח. בא הנשבע בשאלה – האם מותר לו לראות את אחיו המת, רגע אחד לפני שייטמן בעפר למנוחת עולמים? האם השבועה כוללת גם את המת?
באה השאלה לפני רבנו ה'נודע ביהודה' והתיר את הדבר, שהרי מצאנו בקריעת ים סוף, שמשה מבטיח לעם ישראל – "אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". ובכל זאת, בני ישראל ראו את המצרים אחרי מותם, שנאמר "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים". נמצאנו למדים, שראייה שלאחר המוות אינה חשובה ראייה.
אם נעמיק בעניין נגלה כאן תובנה חשובה מאוד. הנודע ביהודה דייק שמבחינה הלכתית ראיה שלאחר המוות אינה חשובה ראיה ומפגש בין אנשים, כראיית האדם בחייו. אולם, למעשה, במקרה של בני ישראל והמצרים, ראיית המצרים אחרי מותם היא מימוש ההבטחה שלא יראו יותר את המצרים לעד. הכיצד?
בתחילה, כשעם ישראל יצא ממצרים באופן פיזי, הוא עדיין לא פרק את עול עבדות מצרים מבחינה נפשית. בתוך תוכם, הם עדיין היו העבדים הנרצעים החוששים מהנוגש המצרי, ולכן כשמצרים רדפו אחריהם אל שפת ים סוף, הם התמלאו פחד וחלחלה.
חששות אלו מרגיע משה באומרו להם -אל תחששו, עוד מעט והמצרים ייעלמו, כביכול, גם מסיוטי הלילה שלכם. הם הולכים להיעלם מחייכם לנצח – "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". למעשה, דווקא כדי שהבטחה זו תתממש, היה חשוב שעם ישראל יראה את מצרים מת על שפת הים. רק כשהם ראו את נוגשיהם ומשעבדיהם מתים, הם יכלו להשתחרר גם בעומק נפשם מאימת מצריים.
ולמעשה, מה שקרה לכל ישראל בפרשת בשלח, כבר קרה למשה בפרשת בא. לאחר מכת חושך, קורא פרעה למשה למפגש מו"מ אחרון, בניסיון נואש למנוע את המכה הבאה, תוך השארת המקנה של ישראל כבני ערובה לחזרתם המובטחת. כשמשה מסרב, מטיח בו פרעה – "לך מעלי... אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני תמות".
משה מגיב לדברים ומבטיח – "לא אוסיף עוד ראות פניך", ועוד לםני שמשה נוטש את הארמון, הוא מקבל מה' ומעביר לפרעה את ההתראה על מכת בכורות, ויוצא ב'טריקת דלת רועמת', "ויצא מעם פרעה בחרי אף".
בפועל, פרעה הגיע אל משה פעם נוספת. אחרי מכת בכורות מסופר שפרעה קם בלילה וקרא למשה ואהרון וביקש מהם לקום ולצאת ממצרים. אכן, המפרשים תמהים, שמפגש לילי זה סותר את הבטחתו של משה "לא אוסיף עוד ראות פניך".
עונה הרמב"ן (יא, כט) שני פירושים –
א. במכת בכורות, משה לא ראה את פני פרעה, כי הם נפגשו בחושך.
ב. כוונת משה היתה לומר, שלא יפגוש יותר את פרעה בארמון, ומשה לא יבוא עוד אל פרעה, אבל פרעה יבוא למשה.
שורה תחתונה, בכך שפרעה גירש את משה מפניו, הוא יצר את הניתוק המוחלט ביניהם. משה יוצא ממנו בטריקת דלת גמורה. יותר לא יבוא נציג העם הנרדף אל השליט, כי אם המלך שירד מגדולתו יבוא להתחנן בפני עבדיו לשעבר. כך קיבלה הפרידה תוקף מוחלט וסופי.
ולימוד גדול יש בכך לעבודת ה' ולבריאות הנפשית של כולנו. לעיתים, יש לנו הרגלים רעים שאנו גוררים איתנו לאורך שנים. לעיתים, יש לנו סיוטים, קשיים נפשיים, אנשים שהקשר איתם פוגע בנו, ועוד שלל בעיות וקשיים, שאנו ממשיכים ומסתבכים בהם לאורך שנים, רק בגלל שאנו מנסים לפתור אותם לאט ולאט, ולא מסוגלים להיפרד מרווחים קטנים שהם מביאים עימם בכנפיהם.
(לדוגמא – יש מצבים שאדם עובד לאורך שנים בעבודה שאינה מספקת לו פרנסה ראויה, אך הוא מסרב להיפרד ממנה, שמא לא ימצא משהו במקומה. לפעמים, ייטב לו כשיקום ויתפטר, והדבר יאפשר לו למצוא משהו טוב ממנה.
לדוגמא – לעיתים, יש לאדם חבר שאינו הגון, שמדרדר אותו רוחנית, ואולי גם פוגע בו ומעליב אותו. הוא חושש לעזוב את החבר, כי כשניסה למצוא חברים חדשים, הדבר לא צלח בידו. הוא מנסה לדבר על לב החבר פעם אחרי פעם, אך הבעיה לא נפתרת. לעיתים, כדאי לו לקום ולשרוף את הגשרים, ורק כך כשגבו אל הקיר, הוא יהיה מוכרח למצוא חברים חדשים, ואז הוא גם ימצא).
בכל המצבים הללו, עלינו לקום ולזרוק בבת אחת את כל אותם עניינים לים, להיפרד מהם באופן מוחלט, והדבר יביא מזור לנפשנו. ולפעמים, ה'קשיים' הללו 'זורקים' אותנו, ואחרי תקופת הפרידה והאבל, עלינו לשמוח ולדעת שהרווחנו, כי הם אפשרו לנו לצאת לדרך חדשה!
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
