^ 1 כיום, עקב הוכחות מדעיות, יותר ויותר מוכרחים להפתח לקיום זיקה זו.
^ 2 'מתוך התורה הגואלת ג' עמ' יז.
^ 3 עיין ב'לבוש' על הלכות חג השבועות, שדייק כן ממה שנאסר באופן מיוחד על הצאן והבקר לרעות מול הר סיני, בזמן מתן תורה.
^ 4 אדם הוא בעל תודעה בגלל נשמתו - חלק הא-לוה שבו. בע"ח שרוחניותו מועטת, גם תודעתו מועטת (וע"כ הדרישות מהם מועטות). אם נתרגם זאת לנוסחא, נומר שהנקודה הא-להית שבדבר היא היוצרת את המצב התודעתי.
לפ"ז, מכיון שבכל דבר קיים ניצוץ א-לוהי (ואכמ"ל), ע"כ כל דבר הוא בעל תודעה כל שהיא - בהתאם לרמת הניצוץ שבו.
^ 5 לדוגמא, בשמו"ר (י, ז): "ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ - אמר רבי תנחום: אמר לו הקב"ה למשה: עפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי אינו דין שילקה על ידך!".
וכן מצינו בשמות רבה (ט, יא): "א"ר ברכיה מאי דכתיב: ויהפכו כל המים אשר ביאור וגו', משל לעבד שהיה לוקה לפני רבו מה שהיה לוקה על מעיו היה הופך על עצמו ולוקה על גופו, כך היה היאור מהפך עצמו כדי שלא תשלוט בו המכה ולא היה מועיל שכולו נהפך לדם".
^ 6 אמנם ברור שתודעת בגד אחד נמוכה מתודעתו של היאור הענקי.
^ 7 גם עצם עבודת היאור כעבודה זרה, נתנה בו חיות. עי' מסכת סנהדרין דף סג עמוד ב, איך אחרי שנדבקו העם בעבודה זרה, אפילו אנשי כנסת הגדולה פחדו מיצרא דע"ז, מה שאין כן קודם שנתנו ליצר זה מזון וחיות.
^ 8 ראה כוזרי מאמר ב' אות י'.
^ 9 במסכת תענית דף ל ע"ב, מובא שדוקא בדור ההתנחלות נאסרה העברת הנחלה, אך בדורות שלאחר מכן הותרו השבטים לבוא זה בזה, וממילא גם נתערבבו הנחלות. וז"ל הגמ': "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים...חמשה עשר באב מאי היא? - אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' (במדבר לו) - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה".
ולכאורה הענין הוא, שכאשר הותרו השבטים לבוא אלו באלו, גם הבחינות הרוחניות התערבבו, וממילא ישנו מצב בו לבן שבט אחד מתאימה מבחינות רבות נחלה שעקרונית מיועדת לשבט אחר.
מה שנקבע יום זה כיום שמחה, לכאורה הוא משום שכידוע זהו ענין התיקון שתהיה כל בחינה קשורה וכלולה גם משאר הבחינות, וכך תעמוד המציאות כחטיבה אחת שלמה ומקושרת.
^ 10 וע"כ, על פי רוב הוא מוזכר בתנ"ך כפועל של מציאה - "מצא חן", על דרך מציאה הבאה בהסח הדעת (סנהדרין דף צז ע"א) ולא מכח זכות החיפוש אחריה (ושם משמע שאדרבה החיפוש אחר מציאה מרחיק אותה) - גם מציאת חן אינה מכח פועל יוצא של השתדלות בדוקא, אדרבה פעמים רבות דוקא אותו אחד המתאמץ למצוא חן, ממאיס את עצמו על האחר. והטעם, משום שענין החן הוא דמיון בין הפנימיות של שני הצדדים, על אף המצב החיצוני השונה/נפול.
כאשר אדם מנסה לשאת חן, הרי זה נסיון להופיע בחיצוניותו בלבד את מה שבפנימיות האחר, כך שלא נוצרת זיקה בין פנימיות שני האנשים.
^ 11 וכן הכתוב אומר (משלי לא, ל): "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת יְקֹוָק הִיא תִתְהַלָּל" - דהיינו שהיופי הוא דבר שיש בו משהו אלא שהוא 'הבל' - ממשות מועטת (כמו הבל הפה), אך החן הוא שקר שהרי אין דבר אוביקטיבי המצדיק את מציאת החן, אלא הוא תחושה סוביקטיבית של הזולת המתעלם מהמציאות - בחינת השקר.