מספרים שאדם אחד בא לאחד מאדמו"רי בית גור, וסיפר לו בשמחה שנולד לו נכד ראשון.

אמר לו האדמו"ר - מזל טוב! נהיית בן אדם! הרי ידוע ומפורסם, שהרבה מבעלי החיים מטפלים בולדות הישירים שלהם, אך מעולם לא מצאנו בעל חיים שמטפל באופן מיוחד בוולדות של הוולדות שלו, בנכדים.  היצור היחידי בעולם, שחש קשר לנכדיו, הוא האדם, נמצא שכעת הפכת לבן אדם!

סיפור זה נשמע כוורט חסידי בעלמא, אך באמת הוא נושא בחובו מסר עמוק ומרכזי מאוד ונוגע בשורש יתרון האדם מן הבהמה. ההבדל בין בעל חיים לאדם הוא שבעל חיים חושב במקרה הטוב צעד אחד קדימה, ואילו האדם יתרונו בכך שביכולתו לחשוב שני צעדים קדימה. לכן, כאשר מכים כלב במקל, הוא תוקף ונושך את המקל, ולעומת זאת האדם מבין שהמקל הוא רק אמצעי, ועליו להתמודד עם מי שעומד מאחורי המקל. 

 יכולתו זו של האדם לחשוב שני צעדים היא זו שהעניקה לו את יתרונו על כל בעלי החיים, וגרמה לכך שהאדם מממש את אשר ציווהו הבורא בפרשת בראשית לרדות ולכבוש את בעלי החיים אשר ביקום. הרי האדם אינו החזק או המהיר ביותר מכל החיות, אך כוחו בכך שהוא מייצר כלים שונים ובעזרתם גובר על כל בעלי החיים ומשעבד את הטבע לצרכיו. בשביל לחשוב על כך, שכדאי לבנות כלי, צריך לדעת לחשוב שני צעדים.

כוח מיוחד זה של האדם נובע מהעובדה, שרק לאדם יש את כוח הדמיון ויכולת ההפשטה. (וכדאי לדייק, לא מדובר כאן על יכולת החשיבה באופן כללי, אלא על כוח הדמיון). ובאמת בכוח מיוחד זה ניכרת מעלתם המיוחדת של ישראל קדושים על פני אומות העולם, שהרי ישראל "אם אינם נביאים הם, בני נביאים הם", וכוחם המיוחד של הנביאים הוא בכוח הדמיון, כמאמר הפסוק – "וביד הנביאים אדמה".

מכוח מיוחד זה יכול היה האדם להכיר את אלוקים, כי רק מי שיכול לחשוב שני צעדים ולדמיין, יכול לחשוב שמאחורי כוחות הטבע מסתתר האלוקים. אלא שכאן יש הבדל גדול בין ישראל לאומות העולם. אומות העולם ראו את כוחות הטבע, חשבו שני צעדים, והבינו שמאחורי כל כוח כזה מסתתר כוח רוחני. כך הם הגיעו לעבודת אלילים, שהרי עובד האלילים מאמין בכוח הרוחני המסתתר מאחורי השמש, הירח ושאר כוחות הטבע. אבל אברהם אבינו ובהמשך עם ישראל כולו, חשב הרבה צעדים קדימה, וגילה שמאחורי כל הכוחות הרוחניים מסתתר כוח רוחני אחד יחיד ומיוחד, והביא לעולם את האמונה בא-ל אחד. 

ביציאת מצריים, ה' גילה עניין זה לעולם כולו, לפיכך הוא הביא על המצרים עשר מכות, שבהם היכה והראה את שליטתו בכל מגוון כוחות הטבע, וכך התגלה לעולם כולו שיש אלוקים אחד השולט בכל הכוחות. ובאמת, המצרים הודו ואמרו אצבע אלוקים היא, דווקא כאשר הייתה מכת כינים, כי כוחות הטומאה לא שולטים על בריה קטנה משעורה (רש"י שמות ח, יד). הכוח האלילי הבודד לא יכול לפעול בעזרת בריות קטנות, אלא רק בעזרת כוחות עוצמתיים, אך מי שמחבר את כל הכוחות יחד, יכול לפעול גם דרך הכוחות הקטנים.

עניין זה מתחבר גם ליסוד חשוב נוסף ברוחניות, הצורך החשוב ללמוד היסטוריה בעיניים המחפשות ללמוד בכך על מפעלות והתגלות ה' בכל הדורות. כשמבינים את הסוד של שני הצעדים, מבינים שהדבקות בה' עוברת גם דרך ההבנה שהוא מנחה את העולם בשורה ארוכה של צעדים המשתלבים זה בזה. 

הדברים הללו מאירים אור חדש ועמוק בסוד הימים האלה, שראשיתם בחג הפסח, המשכם בימי ספירת העומר, ובמיוחד הדברים מתבלטים בימי הזיכרון ויום העצמאות. בחג הפסח, מצאנו שאי אפשר להסתפק רק בסיפור יציאת מצריים עצמה, אלא עלינו להתחיל מהשלבים הקודמים של הסיפור, "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", כי עלינו לנסות ולהסתכל בשורת הצעדים המשתלבים זה בעקבות זה.

מסדר ליל פסח, אנו ממשיכים מיד לספירת העומר, והלא הספירה היא שורה ארוכה של צעדים קטנים, בהם עלינו לנסות ולהיות בני אדם, ישראל קדושים, ולהתקדם צעד אחרי צעד בלי לנתק צעד מחבירו.

ובדורות האחרונים, זימן לנו ה' שבתקופת הספירה, חל יום העצמאות. ההודיה לה' ביום העצמאות בנויה על כך שאנו מתבוננים על שני צעדים. מי שמתבונן רק צעד אחד, רואה את כל המורכבויות והחסרונות, ומדמה לחשוב שיד אדם (או שטן, חלילה) פעלה את כל המאורעות, אולם מי שעיניים לו לראות כמה צעדים, יודע הוא שיד ה' פועלת הכל, ועלינו להודות ולהלל לה' על הטובות אשר גמלנו, ולראות איך עם ישראל שב לבימת ההיסטוריה והולך ומתקדם צעד אחר צעד.

וכמו בסדר ליל פסח, אף ביום הזכרון ויום העצמאות, אנו שמים ליבנו תחילה אל הקשיים והמורכבויות, מתמלאים צער וזיכרון על כל אשר הקריבו את חייהם במעלה ההר, ומתוך כך ממשיכים אל ההודיה והשמחה על עצמאות ישראל.

ואף על פי שאין ראיה לדבר, יש רמז לדבר, שהרי תקנו לנו רבותינו לפתוח את תפילת ההודיה ביום העצמאות במזמור קז' בתהילים. ובמזמור זה חוזרים אנו 4 פעמים על הפסוק, "יודו לה' חסדו, ונפלאותיו לבני אדם", ללמדך שההודאה לה' והיכולת לראות את ידו הגדולה המנהיגה את ההיסטוריה, נעוצה בכך שתתבונן במבט של 'בן אדם'!