[1] סנהדרין קו ע"א.

[2] עיין בשו"ת "האלף לך שלמה" (יו"ד סי' קצב), שהביא את סוגיית הגמרא (שבועות מז ע"ב): "שמעון בן טרפון אומר: אזהרה לעוקב אחר הנואף לעוקב אחר המנאף (רש"י – נעשה לו אפוטרופוס להרגיל לו נשים לניאוף), שנאמר לא תנאף – לא תנאיף". והוכיח שגם אם מדובר בפנויות קיים איסור זה  מוכח, שהרי לאשת איש אין צורך בדרשה זו, שהרי ברור שעובר על "לפני עור", וביאר ש"גם אם נאמר שגוף הדבר היתר הוא לנכרי, מ"מ להיות אפוטרופוס להרגיל לאחר גרע".

ועיין בשו"ת "משנה הלכות" (ג סי' קכח ו-ד סי' קפח), שדן בשאלה של החזקת "נשים נכריות כדי שיזנו עמהם עכו"ם", וכתב: "דבר זה איסור גמור הוא", והוכיח את דבריו מהאמור בפירוש בירושלמי (תענית פ"א ה"ד): "חמש עבירן (=עבירות) ההוא גוברא עביד בכל יום, מוגיר זנייתא...", ופירש "קרבן העדה" שהיה משכיר זונות, ומבואר שם שנוכריות היו (שכן מבואר שם שלאותו אדם הייתה זכות בכך שלמרות עיסוקו הנ"ל היה מונע מבנות ישראל לעסוק בכך). ועיי"ש שהביא עוד ראיה מהמכילתא פרשת יתרו לכך שזנות אפילו עם פנויה אסורה גם לגויים (וממילא המכשילם בזה עובר על "לפני עור", והמתפרנס מזה נהנה מאיסור), וכן הביא את דברי "האלף לך שלמה" הנ"ל.

עוד עיין בשו"ת "רב פעלים" (חלק או"ח ב סי' יח) שדן בשאלה "אם יש לוי אחד בעיר אך הוא עושה סרסרות של זנות, אם מותר להעלותו לס"ת", וכתב שגם אם מדובר רק בנשים גויות פנויות וגם המזנים עמן הם גויים, הדבר אסור ואפילו באופנים שאין בכך משום "לפני עור", בכל אופן "סרסרות של זנות שאני... הסרסור עובר על אל תקרב אל פתח ביתה זו זונה... גם לא גרע מאיסור שאסרו חז"ל להסתחר בנבילות וטריפות וכיוצא... ולכן מן הדין אסור לעשות סרסרות זו אפילו גויה לגוי".

בנדון שלפנינו, הדבר חמור עוד יותר מכל הנ"ל, שהרי אין כל ודאות שכל הנכשלים באיסורים ב"עסק" זה הנם גויים, ולכן שייכים כאן גם המשך דברי ה"רב פעלים", שכתב ש"אם זה הסרסור עושה זאת (גם) בישראל, שמביא... גויות לישראל, או נשים ישראלים לגויים, ה"ז ודאי נמאס בדבר הרע הזה, ואין להעלותו לס"ת, כי איסור זנות מאיס טובא וחמיר טפי, וקליפה זו דבוקה באדם בעוה"ז ובעוה"ב, ובודאי צריך להרחיק אדם טמא זה מעליית הס"ת".

דברים אלה כוללים גם את העיסוק ב"הופעות" המתוארות בשאלה, שהרי הופעות אלה המגרות את יצריו השפלים של הצופה עשויות מטבען להביאו להיכשל, אף בזנות ממש. מה עוד שייתכן כאמור שמכשיל גם יהודים, שלגביהם אף עצם הצפייה והרהורי העברה שמחמתה אסורות, ככתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט; ועיין בברכות יב ע"ב, כד ע"א, ו-סא ע"א; שבת סד ע"ב; בבא בתרא נז ע"ב; מכות כד ע"א; וברמב"ם איסורי ביאה פרק כא הל' ב, יט-כא; שו"ע אבה"ע סי' כא סע' א ו"משנה ברורה" סי' עה ס"ק ז), וכן עוברים בהסתכלות זו על הרהורי העברה והושז"ל שמחמתה ועל "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י; ועיין בעבודה זרה כ ע"א, וב"בית יוסף" אבה"ע סי' כא בשם רבינו יונה ועוד).

[3] שהרי הנימוקים שהובאו בהערה הקודמת נוגעים גם לכך (ואכן, מי שעוסק בכך בפועל חמור יותר, ולגביו קיימים נימוקים נוספים בדברי ה"רב פעלים" הנ"ל ועוד).

[4] שהרי גם בעיני גויים עיסוק בענייני זימה הוא עיסוק אסור, מאוס ומגונה (גם אם הם עצמם "נזקקים לשירותיו", וכעין מה שאמרו חז"ל בסנהדרין כט ע"א לגבי הנזקק לעדי שקר, שגם בעיניו עצמו הם מזולזלים). על כגון זה נאמר "ויבא אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה" (יחזקאל לו, כ).

[5] שהרי, כנ"ל, אין כל ודאות שכל הנכשלים באיסורים ב"עסק" זה הנם גויים.

[6] עיין ברש"י (יומא פו ע"א), וברטנורא שם (יומא פ"ח מ"ח) אומר שהחוטא ומחטיא אחרים – זהו חילול השם שהחמירו מאוד בעוונו, בגמרא שם.

[7] משנה באבות (פ"ה מי"ח), סוטה (מז.) וברייתא אבות דרבי נתן (פרק מ), רמב"ם (תשובה פרק ד הל' א).

[8] כפי שהדגיש הרמב"ם (תשובה פרק ד הל' ו) "כל אלו הדברים וכיוצא בהן, אף על פי שמעכבין את התשובה אין מונעין אותה, אלא אם עשה אדם תשובה מהן – הרי זה בעל תשובה ויש לו חלק לעולם הבא".

[9] רמב"ם (תשובה פרק ג הל' ו); "ספר חסידים" (סי' קסד); והמקור לאמור באבות דרבי נתן הנ"ל: "וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, כדי שלא יהיו תלמידיו יורדים לשאול והוא נוחל את העולם הבא". ובגמרא (ראש השנה יז ע"א) נאמר שמחטיאי הרבים "יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות".

[10] כדברי הרמב"ם הנ"ל (תשובה פרק ד הל' ו; פרק ג הל' יד): "במה דברים אמורים? שכל אחד מאלו אין לו חלק לעוה"ב כשמת בלא תשובה, אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה – הרי זה מבני העולם הבא, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה".

[11] ועיין בשו"ת "יביע אומר" (ו חו"מ סי' ג), שהביא מקורות נוספים לכך מדברי פוסקים רבים.

[12] עיינו גם בתשובתנו בשו"ת "במראה הבזק" (ד תשובה כה) מעניין זה, ושם בהערה 4 ציינו גם את החיוב על הקהילה למנוע תפקידים בקהילה מאדם הנוהג באופן פסול כזה, ואם אינם עושים כך נחשבים כמסכימים לו ועוברים על איסור חנופה (ועיין בסוטה מא ע"ב לגבי חומרת איסור זה).