ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- פורים וחודש אדר
- עניני החג
"עוֹד הוֹסִיפוּ, ותיקנו "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת וגו' כִּי זֶה רוֹמֵז כִּי הֵם בַּאֲגֻדָּה אַחַת וּבְאַהֲבָה וְאַחְוָה הֵפֶךְ מָה שֶׁאָמַר הַצַּר הַצּוֹרֵר 'מְפֻזָּר וּמְפֹרָד'", עכ"ל. ''הָרַב שְׁלֹמֹה אֶלְקַבֵּץ בְּסִפְרוֹ "מָנוֹת הַלֵּוִי" (פ"ט פ' ט"ז) )
לִפְנֵי כְּעֶשֶׂר שָׁנִים, בְּאֶחָד הַיִּשּׁוּבִים בְּמֶרְכַּז הָאָרֶץ, חָיוּ בִּשְׁכֵנוּת וּבִידִידוּת יוֹנִי וְדָוִד. כָּל תּוֹשָׁבֵי הָאֵזוֹר הִכִּירוּ אֶת הַשְּׁנַיִם שֶׁנּוֹדְעוּ בַּחֲבֵרוּתָם הַקְּרוֹבָה.
יוֹם אֶחָד, הֵחֵלּוּ הַשְּׁכֵנִים שָׂמִים לֵב לְדָבָר מְשֻׁנֶּה. בֶּעָבָר, מִיָּד בְּסִיּוּם תְּפִלַּת עַרְבִית הָיוּ הַשְּׁנַיִם יוֹשְׁבִים לְלִמּוּד מְשֻׁתָּף וּלְאַחַר מִכֵּן הָיוּ חוֹזְרִים לְבֵיתָם תּוֹךְ דִּבּוּרִים וְדִיּוּנִים לְהוּטִים. אַט אַט, הֵחֵלּוּ הַשְּׁכֵנִים וְהַמִּתְפַּלְּלִים רוֹאִים אֶת יוֹנִי מִתְחַמֵּק מִיָּד בְּסוֹף הַתְּפִלָּה. נִרְאֶה שֶׁהַלִּמּוּד הַמְּשֻׁתָּף נָגֹז. אוּלָם, כְּכָל שֶׁחָלַף הַזְּמַן הֵבִינוּ הַשְּׁכֵנִים שֶׁלֹּא מְדֻבָּר בְּמַשֶּׁהוּ חוֹלֵף. אַף אֶחָד לֹא יָדַע לְהַסְבִּיר אֶת שֶׁאֵרַע, אַךְ נִרְאֶה כִּי חָתוּל שָׁחֹר עָבַר בֵּין שְׁנֵיהֶם... מֵאוֹהֲבִים גְּדוֹלִים הָפְכוּ הַשְּׁנַיִם כִּמְעַט לְאוֹיְבִים. לֹא נִתָּן הָיָה לְהַזְכִּיר אֶת שְׁמוֹ שֶׁל יוֹנִי לְיַד דָּוִד מִבְּלִי שֶׁיְּסַנֵּן דְּבַר מָה כְּנֶגְדּוֹ, וְכֵן לְהֵפֶךְ.
חֳדָשִׁים עָבְרוּ, נִרְאֶה הָיָה שֶׁהַמַּצָּב יִמָּשֵׁךְ כָּךְ לְעוֹלָם. חַג פּוּרִים הִתְקָרֵב כְּשֶׁלְּפֶתַע רַעֲיוֹן אַדִּיר עָלָה בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל חַיִּים חֲבֵרָם. חַיִּים מִהֵר לָרוּץ לְאִשְׁתּוֹ כְּדֵי לִשְׁאֹל בַּעֲצָתָהּ. גַּם אִשְׁתּוֹ שֶׁל חַיִּים הִתְרַגְּשָׁה וְעָזְרָה לוֹ בַּהֲכָנַת שְׁנֵי מִשְׁלוֹחִים יָפִים וּמֻשְׁקָעִים בְּיוֹתֵר.
בְּהַגִּיעַ חַג הַפּוּרִים נִשְׁמְעָה דְּפִיקָה עַל דֶּלֶת בֵּיתוֹ שֶׁל דָּוִד. כְּשֶׁנִּפְתְּחָה הַדֶּלֶת מָצָא דָּוִד עַל מִפְתַּן בֵּיתוֹ מִשְׁלוֹחַ גָּדוֹל וּמְכֻבָּד וּבוֹ פֶּתֶק: "דָּוִד חֲבֵרִי הָאָהוּב, אֲנִי מִתְנַצֵּל עַל שֶׁאֵרַע. חֲבֵרוּתְךָ חֲסֵרָה לִי, יוֹנִי"
גַּם אֵצֶל יוֹנִי הִתְרַחֵשׁ דָּבָר דּוֹמֶה. עַל מִפְתַּן בֵּיתוֹ הֻשְׁאַר מִשְׁלוֹחַ גָּדוֹל מָלֵא כָּל טוֹב וּבוֹ פֶּתֶק זֵהֶה לְהַפְלִיא לַזֶּה שֶׁנִּשְׁלַח לְדָוִד: "יוֹנִי חֲבֵרִי הָאָהוּב, אֲנִי מִתְנַצֵּל עַל שֶׁאֵרַע. חֲבֵרוּתְךָ חֲסֵרָה לִי, דָּוִד".
לְאַחַר כְּמַחֲצִית הַשָּׁעָה, נִגַּשׁ דָּוִד בְּלֵב הוֹלֵם לִדְפֹּק בְּדֶלֶת בֵּיתוֹ שֶׁל יוֹנִי. דָּוִד כִּמְעַט וְהִתְחָרֵט, אַךְ לִפְנֵי שֶׁהִסְפִּיק לְהִסְתּוֹבֵב וְלָלֶכֶת, הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה וּבַפֶּתַח עָמַד יוֹנִי. הַשְּׁנַיִם עָמְדוּ כָּךְ מִסְתַּכְּלִים זֶה עַל זֶה, אַךְ לְאַחַר כַּמָּה שְׁנִיּוֹת שֶׁנִּדְמוּ כָּנֶצַח, נָפְלוּ הַשְּׁנַיִם זֶה בִּזְרוֹעוֹ שֶׁל זֶה וְהֵחֵלּוּ רוֹקְדִים וְשָׁרִים יַחְדָּיו.
(סִפּוּר זֶה נִמְסַר לָנוּ מִפִּיו שֶׁל חַיִּים (שֵׁם בָּדוּי). עַד לְיוֹם זֶה הַשְּׁנַיִם חֲבֵרִים טוֹבִים וְאֵינָם מוּדָעִים לַתַּרְמִית שֶׁנֶּעֶשְׂתָה.)הַאִם הָיָה מֻתָּר לְחַיִּים לְהוֹלִיךְ שׁוֹלָל אֶת חֲבֵרָיו כְּשֶׁשָּׁלַח מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת בְּצֵרוּף מִכְתָּב כַּאֲשֶׁר הַכּוֹתֵב הָיָה חַיִּים בְּעַצְמוֹ וְלֹא אַף אֶחָד אַחֵר? אוֹ שֶׁמָּא הַדָּבָר מֻתָּר שֶׁכֵּן עָשָׂה זֹאת מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם?
תְּשׁוּבַת הַגָּאוֹן הָרַב אֲבִיגְדוֹר נֶבֶנְצָל שליטא:
חַיִּים הוּא צַדִּיק גָּדוֹל וְהָלַךְ בְּדַרְכּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. כְּפִי שֶׁמְּסֻפָּר בַּמִּדְרָשׁ עַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁהָיָה מַשְׁכִּין שָׁלוֹם בֵּין הָאֲנָשִׁים. כַּאֲשֶׁר הָיָה אַהֲרֹן שׁוֹמֵעַ עַל שְׁנַיִם שֶׁרָבוּ בֵּינֵיהֶם, מִיָּד הָיָה הוֹלֵךְ לְאֶחָד מֵהֶם וְאוֹמֵר: "הָיִיתִי עַכְשָׁו אֵצֶל חֲבֵרְךָ וְהוּא סִפֵּר לִי כַּמָּה צַעַר יֵשׁ בְּלִבּוֹ עַל הַדְּבָרִים שֶׁהֵטִיחַ כְּלַפֶּיךָ. הוּא כָּל כָּךְ מִצְטַעֵר וְרוֹצֶה בְּחֶבְרָתְךָ". כָּךְ הָיָה מַאֲרִיךְ וּמַמְשִׁיךְ עַד שֶׁהָיָה מִתְרַצֶּה. מִיָּד הָיָה אַהֲרֹן רָץ לְבֵיתוֹ שֶׁל הַשֵּׁנִי וְאוֹמֵר: "הָיִיתִי עַכְשָׁו אֵצֶל חֲבֵרְךָ וְהוּא סִפֵּר לִי כַּמָּה הוּא מִצְטַעֵר עַל הַדְּבָרִים שֶׁאָמַר. לִבּוֹ כּוֹאֵב כָּל כָּךְ וְהוּא מְבַקֵּשׁ שֶׁתִּסְלַח לוֹ וְתָשׁוּבוּ לִהְיוֹת חֲבֵרִים". גַּם כָּאן הָיָה מַמְשִׁיךְ וּמְפַיֵּס אֶת הַשֵּׁנִי עַד שֶׁהָיָה אַהֲרֹן בָּטוּחַ שֶׁהַלָּהּ מְפֻיָּס.
כַּאֲשֶׁר נִפְגְּשׁוּ שׁוּב הַשְּׁנַיִם הָיוּ מִתְחַבְּקִים וְחוֹזְרִים לַחֲבֵרוּתָם הָרִאשׁוֹנָה.(אָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן, יב,ג).
גַּם חַיִּים נָהַג מַמָּשׁ כְּפִי הַנְהָגָתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּמַעֲשֵׂהוּ טוֹב וְיָשָׁר בְּעֵינֵי הקב"ה.
כְּמוֹ כֵן, מוּבָא בַּגְּמָרָא שֶׁמֻּתָּר לְשַׁנּוֹת מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם, שֶׁכַּאֲשֶׁר שָׁרָה צָחֲקָה וְאָמְרָה: "אֵיךְ אֵלֵד וַהֲרֵי אֲדוֹנִי אַבְרָהָם זָקֵן", הקב"ה שִׁנָּה וְאָמַר לְאַבְרָהָם שֶׁשָּׁרָה אָמְרָה: "אֵיךְ אֵלֵד וַהֲרֵי אֲנִי (שָׂרָה) זָקַנְתִּי" (יְבָמוֹת ס"ה).
לְסִכּוּם: חַיִּים עָשָׂה מִצְוָה גְּדוֹלָה וְהָלַךְ בְּדַרְכּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וְיִתְבָּרֵךְ בְּכָל הַבְּרָכוֹת.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
