ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- הקדמות אמוניות
אני יודע במה אני הייתי פותח. במשהו די דומה לפתיחוֺת של היד החזקה או השולחן ערוך. הרמב"ם בחר בפתיחה מעט פילוסופית: "יסוד היסודות ועמוד החוכמות לידע שיש שם מצוי...". רבי יוסף קארו בחר בפתיחה מעשית יותר, אבל עדיין חגיגית למדי: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר".
אבל המשנה לא פותחת לא כך ולא כך. המשנה מפתיעה בפתיחה היבשה הזאת: "מאימתי קורין את שמע בערבין? משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן" (ברכות ב, א). לא הקדמה רוחנית, לא אמירה כללית על המשנה, לא מבוא למסכת ברכות. המשנה צוללת ישירות לדיני השעות שבהן צריך לקרוא את קריאת שמע, מבלי לטרוח ולהסביר אפילו במה מדובר.
גם הגמרא הופתעה מהפתיחה, והשאלה הראשונה שהיא שואלת היא בדיוק זאת: מאיפה פתאום הגענו לפרטי דיני קריאת שמע מבלי לומר תחילה שיש בכלל מצווה כזאת? על זה הגמרא מוסיפה שאלה נוספת: אם כבר המשנה מתחילה בזמן קריאת שמע, האם לא היה הגיוני יותר להתחיל מקריאת שמע של הבוקר, ורק אחר כך לעבור ללילה?
הגמרא נותנת לכך שתי תשובות, נזכיר את הראשונה. המשנה נשענת על הפסוק הבא: "ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך" (דברים ו, ז). זו תשובה שעונה על שתי השאלות: קודם כול היא מסבירה מדוע המשנה לא הייתה צריכה לכתוב על עצם החובה לקרוא, כי החובה כבר מפורשת בתורה. שנית, היא אומרת שהמשנה פתחה בקריאת שמע של הערב כי גם הפסוק מתחיל בקריאת שמע של הערב ("בשוכבך").
אולי יש כאן אמירה עקרונית. הזכרנו קודם את היד החזקה והשולחן ערוך. אלו ספרים שנכתבו כך שיוכלו לעמוד בפני עצמם. מספיק שתקרא אותם ואתה יודע את כל מה שצריך לדעת (הרמב"ם אפילו קרא לספרו "משנה תורה"). המשנה, לעומת זאת, לא רואה את עצמה כספר שעומד בפני עצמו. בעצם, היא בכלל לא רואה את עצמה כספר (מלכתחילה היה אסור בכלל לכתוב אותה). המשנה היא תורה שבעל פה. לקט של פירושים, הלכות ותוספות על התורה שבכתב, שמאפשרים לנו ליישם בפועל את העקרונות הכלליים שנאמרו בה. לספר כזה, שכל מהותו היא היותו המשך לספר אחר, אין שום צורך בפתיחה פומפוזית. אפשר פשוט להגיב למה שנכתב בספר הראשון, ולצלול ישר לפרטים – "מאימתי קורין את שמע בערבין...".
כך, בביאור קצר על נוסח המשפט הראשון במשנתנו, הגמרא חושפת את האופי של המשנה כולה: המשנה מעולם לא נועדה להיות ספר, המשנה היא תורה שבעל פה.
עד מתי?
המשנה שואלת "מאימתי קורין את שמע" ועונה "משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן", שזה בעצם כמו לומר צאת הכוכבים (אז למה לסבך אותנו ולא פשוט לומר "מצאת הכוכבים"? שאלה טובה. הגמרא דנה בזה, אבל אנחנו נתקדם מעט קדימה). בברייתא מוזכר זמן אחר: ״משהעני נכנס לאכול פתו במלח״. האם הברייתא חולקת על המשנה? המסקנה הסופית תהיה שכן, אבל הגמרא תנסה תחילה לומר שלא – אולי המשנה והברייתא בעצם התכוונו לאותו הזמן – צאת הכוכבים.
אבל התשובה הזאת לא שורדת זמן רב, כי בברייתא נוספת מוזכרים שני הזמנים כדעות חלוקות זו על זו (שימו לב לדעה השלישית והרביעית): רבי אליעזר – משעה שקידש היום בערבי שבתות (כלומר מהשקיעה). רבי מאיר – משעה שהכוהנים טובלין לאכול בתרומתן (קצת לפני צאת הכוכבים). רבי יהושע – משעה שהכוהנים מטוהרים לאכול בתרומתן (כלומר צאת הכוכבים, כמו במשנתנו). רבי חנינא – משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח (כמו בברייתא). רבי אחאי – משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב.
אז ברור שמדובר במחלוקת. מה עומד מאחוריה? למה חכמים ורבי יהושע הולכים לפי צאת הכוכבים, ואילו רבי חנינא לפי תחילת ארוחת הערב? חכמים מביאים ראיה לשיטתם: כשעולי בבל עסקו בשיפוץ חומת ירושלים השומרונים הציקו להם במעשי טרור. לכן בלילה עשו הבונים תורניות שמירה, וביום התחלקו לקבוצת בונים וקבוצת שומרים: "ואנחנו עושים במלאכה וחציים מחזיקים ברמחים, מעלות השחר עד צאת הכוכבים... והיו לנו הלילה משמר והיום למלאכה" (נחמיה ד, טו-טז). הקביעה שעולה מהפסוקים ברורה: היום מתחיל מעלות השחר, הלילה מתחיל בצאת הכוכבים. לכן גם זמן קריאת שמע של ערבית מתחיל אז.
מה יענה על זה רבי חנינא? הוא יכול לומר כך: נכון, מהפסוק אפשר ללמוד שהלילה האובייקטיבי מתחיל מצאת הכוכבים. אלא שלדעתו זה לא משנה. כי הזמן של קריאת שמע לא תלוי בלילה האובייקטיבי, הוא תלוי בבני אדם. ומבחינת בני האדם, הלילה לא מתחיל בצאת הכוכבים, הלילה מתחיל בארוחת הערב.
לפי הסבר זה המחלוקת היא זו: לדעת חכמים ורבי יהושע זמנה של קריאת שמע תלוי בהגדרה אובייקטיבית – מתי מתחיל הלילה. לעומתם, לדעת רבי חנינא זמנה של קריאת שמע תלוי בהגדרה סובייקטיבית – מתי מבחינת בני האדם מתחיל הלילה.
גם כשהמשנה עוסקת בסוף זמן קריאת שמע היא מביאה מחלוקת, וגם שם אנחנו מוצאים חלוקה דומה: רבי אליעזר אומר שסוף הזמן הוא שליש הלילה (בערך 22:00). אולי כי לדעתו הזמן תלוי בבני האדם, ורוב בני האדם (לפחות עד לפני המצאת החשמל) הולכים לישון עד שליש הלילה. חכמים, לעומת זאת, אומרים שמהתורה הזמן הוא כל הלילה. חכמים פה הולכים לשיטתם: מה שקובע הוא ההגדרה האובייקטיבית ללילה.
שתי גישות לתפילה
מה עומד מאחורי זה? אולי יש כאן אמירה עקרונית: רבי חנינא וחבורתו רואים בתפילה משהו אנושי, פנייה אישית של האדם אל בוראו, לכן הגדרות הזמן שלה תלויות בבני אדם. חכמים רואים בתפילה משהו שמימי יותר. זו לא התפילה שלנו, אנחנו משתלבים פה במשהו הרבה יותר גדול. לכן גם הזמנים הם אובייקטיביים.
אנחנו פותחים בעזרת ה' ביום ראשון את הסבב ה-14 של הדף היומי. אני מזמין אתכם להצטרף ללימוד, ומזמין אתכם גם תמיד לשאול למה. למה חכמים אמרו כך? למה רבי יהושע אמר אחרת? כך מחלוקות שבמבט ראשון נראות מעט טכניות יכולות לקבל משמעות מהותית. במקרה שלנו זו גם משמעות שממשיכה הלאה לאורך מסכת ברכות. כשבדף כ"ו נראה מחלוקת אם התפילות נתקנו כנגד תפילת האבות או כנגד הקורבנות, וכשבדף כ"ז רבי יהושע יאמר שתפילת ערבית היא רשות ורבן גמליאל יאמר שהיא חובה, וכשבדף כ"ח רבן גמליאל יאמר שיש נוסח קבוע לתפילת העמידה ורבי אליעזר כנראה יאמר שלא – את כל המחלוקת הללו נוכל גם לתלות כנובעות מאותן שתי גישות יסוד.
מתוך העיתון בשבע
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
