ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- כי תצא
- מדורים
- לאורו
יֵשׁ לְדַקְדֵּק, הֲוָה לֵהּ לְמֵימַר 'כִּי תִלְחַם עִם אוֹיְבֶיךָ'. וְעוֹד, מַה שֶּׁאָמַר וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ , הֲוָה לֵהּ לְמֵימַר 'וְשָׁבִיתָ אוֹתוֹ'. וְאֶפְשָׁר לִרְמֹז, דְּכָל עֲשִׂיַּת הַמִּלְחָמָה שֶׁל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בֵּין עִם אוֹיְבֵיהֶם שֶׁהֵם אֻמּוֹת הָעוֹלָם, בֵּין עִם יֵצֶר הָרָע שֶׁאֵין אוֹיֵב גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, הַכֹּל תָּלוּי בִּזְכוּת גְּדוֹלָה שֶׁל מַעֲשִׂים טוֹבִים, זֶהוּ הַצֳּרִי הַגָּדוֹל הַמּוֹעִיל בַּמִּלְחָמָה, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו ג) 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ', מַה כְּתִיב תַּמָּן (פסוקים ז-ח), 'וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב, וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ'. וְכֵן אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים כז ג) 'אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ', דְּהַתּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים הֵם הַמַּכְנִיעִים וּמַתִּישִׁים כֹּחַ הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְכָל חֵילוֹתֶיהָ. וְהִנֵּה כְּשֶׁהָאָדָם אֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹב, הַמִּצְוֹת שֶׁעוֹשֶׂה בְּאוֹתוֹ זְמַן נוֹטֶלֶת אוֹתָם הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְהֵם חִיּוּתָהּ, וּכְשֶׁחוֹזֵר וְשָׁב בִּתְשׁוּבָה כָּרָאוּי חוֹזֵר לוֹ כָּל מַה שֶּׁנָּטְלָה מִמֶּנּוּ:
מצוות המועילות להכניע את יצר הרע
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ , הוּא יֵצֶר הָרָע, שֶׁאֵין אוֹיֵב יוֹתֵר מִמֶּנּוּ. וְתֵדַע בְּאֵיזֶה כְּלִי זַיִן תִּהְיֶה נִלְחָם עִמּוֹ, הֵם הָרְמוּזִים בְּמִלַּת תֵּצֵא , רָאשֵׁי תֵּבוֹת תְּ פִלִּין צִ יצִית א וֹת , 'אוֹת' רוֹמֵז לְאוֹת בְּרִית וּלְאוֹת שַׁבָּת. עוֹד, תֵּצֵא רָאשֵׁי תֵּבוֹת תְּ פִלָּה צְ דָקָה א וֹר , וְ'אוֹר' הִיא הַתּוֹרָה הַנִּקְרֵאת 'וְתוֹרָה אוֹר' (משלי ו כג). עוֹד, תֵּצֵא רָאשֵׁי תֵּבוֹת תַּ עֲנִית צְ דָקָה א וֹר , עַל דֶּרֶךְ צוֹם קוֹל מָמוֹן. אִם יֵשׁ בְּיָדְךָ הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה עַל תִּקּוּנָם תּוּכַל לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עִם יֵצֶר הָרָע, וְעַל יְדֵי זֶה וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ , יִמְסְרֶנּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיָדְךָ וְיִהְיֶה כָּבוּשׁ תַּחַת יָדְךָ. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא אַף מַה שֶּׁשָּׁבָה מִמְּךָ מֵעִקָּרָא הַמִּצְוֹת שֶׁעָשִׂיתָ בְּעוֹדְךָ לֹא טוֹב וְנָטְלָה אוֹתָם הַסִּטְרָא אַחֲרָא, עַכְשָׁו הַכֹּל יָשׁוּב לְךָ, וְזֶהוּ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ , דְּהַיְנוּ, מַה שֶּׁשָּׁבָה מִמְּךָ תַּחֲזֹר אַתָּה וְתִקָּחֶנּוּ מִמֶּנּוּ:
(פיתוחי חותם פרשת כי תצא)
מלחמת היצר בכל יום
טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי, לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ (תהלים קיט עא). עַכְשָׁו בָּא לוֹמַר, דְּמַה שֶּׁרוֹדֵף יֵצֶר הָרָע וְגוּנְדָא דִילֵהּ אַחַר הָאָדָם בְּכָל יוֹם לְפַתּוֹתוֹ לְהַחֲטִיאוֹ, וּבְכָל יוֹם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים לז לב) 'צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ' (סוכה נב:). וְהַצַּדִּיק נִלְחָם בְּכָל יוֹם עִם יֵצֶר הָרָע, וְצַעַר גָּדוֹל יֵשׁ לוֹ בְּמִלְחֶמֶת יֵצֶר הָרָע בְּכָל יוֹם. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל בַּמִּדְרָשׁ (ב"ר ט ה), מִפְּנֵי מָה צַדִּיקִים מֵתִים, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהֵם חַיִּים הֵם נִלְחָמִים בְּיִצְרָם, כֵּיוָן שֶׁהֵם מֵתִים הֵם נָחִים, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ג יז) 'וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ', דַּיֵּנוּ מַה שֶּׁיָּגַעְנוּ. וְהִנֵּה הַמִּלְחָמָה הַזֹּאת שֶׁנִּלְחָם הָאָדָם עִם הַיֵּצֶר הָרָע, הִיא הַגּוֹרֶמֶת לוֹ לִלְמֹד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ וּלְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה כָּרָאוּי וּלְקַיֵּם מִצְוֹת כָּרָאוּי, שֶׁאִם לֹא נִלְחָם עִם הַיֵּצֶר הָרָע וְהִכְנִיעוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לְקַיֵּם הַמִּצְוֹת. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי , דְּהַיְנוּ, עַל יְדֵי מִלְחֶמֶת יֵצֶר הָרָע שֶׁאֲנִי נִלְחָם עִמּוֹ, דְּזֶה הָעִנּוּי לְטוֹבָתִי, לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ , דְּעַל יְדֵי זֶה אֲנִי לוֹמֵד תּוֹרָה וּמְקַיֵּם מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁהֵם חֻקֶּיךָ :
(אלף בינה, תהלים קיט אות ט)
מעלת הצדיק היגע ונחלש במלחמת היצר
רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי, וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי (תהלים כה יח). הִנֵּה בָּא לְהַזְכִּיר הַדְּבָרִים שֶׁבִּשְׁבִילָם רְאוּיָה שֶׁתְּקֻבַּל תְּשׁוּבָתוֹ וְיִמְחֹל לוֹ לְכָל חַטֹּאותָיו. וְהוּא שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (קידושין ל:), קָשֶׁה יֵצֶר הָרָע שֶׁאֲפִלּוּ בּוֹרְאוֹ קְרָאוֹ 'רַע', שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח כא) 'כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו'. וְעוֹד, קְרָאוֹ 'אֶבֶן' (סוכה נב.), שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו כו) 'וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר'. הֲרֵי בְּפֵרוּשׁ דְּיֵצֶר הָרָע הוּא אֶבֶן, וְהָאָדָם הוּא בָּשָׂר, וְהֵיכִי דָמֵי שֶׁיַּעֲמֹד הַבָּשָׂר נֶגֶד הָאֶבֶן וְיַעֲרֹךְ עִמּוֹ מִלְחָמָה אִלְמָלֵא סִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא:
וּמֵהַאי טַעֲמָא דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (ב"ר ט ה) עַל פָּסוּק (איוב ג טז) 'וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ', דְּזֶה אוֹמְרִים אוֹתוֹ הַצַּדִּיקִים כְּשֶׁהוֹלְכִים לְאוֹתוֹ עוֹלָם, שֶׁאוֹמְרִים דַּיֵּנוּ מַה שֶּׁיָּגַעְנוּ עִם יֵצֶר הָרָע. נִמְצָא שֶׁצַּעַר גָּדוֹל יֵשׁ לַצַּדִּיקִים בְּמִלְחֶמֶת יֵצֶר הָרָע, וְעָמָל גָּדוֹל. וּמִטַּעַם זֶה שֶׁאָדָם חַלָּשׁ וְתַשׁ כֹּחַ כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע וְצַעַר גָּדוֹל יֵשׁ לוֹ עִמּוֹ, סְבָרָא הִיא דְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְרַחֵם עָלָיו וִיקַבֵּל תְּשׁוּבָתוֹ וְיִמְחֹל לְכָל עֲוֹנוֹתָיו. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי , דְּהַיְנוּ, שֶׁאֲנִי לְגַבֵּי תֹּקֶף יֵצֶר הָרָע נֶחְשָׁב כְּעָנִי, וַאֲפִלּוּ הָכִי אֲנִי טוֹרֵחַ בְּעָמָל גָּדוֹל כְּדֵי לְהִנָּצֵל, וּבָעֲנִיּוּת וּבֶעָמָל אֵלֶּה תִּרְאֶה וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי :
(אלף בינה מזמור כה בתהלים)
מחשבה המועילה לאדם להתגבר על יצרו
תְּשִׁיתֵמוֹ כְּתַנּוּר אֵשׁ לְעֵת פָּנֶיךָ (תהלים כא י). הַכַּוָּנָה דִּבְשָׁעָה שֶׁמִּתְגַּבֵּר יֵצֶר הָרָע עַל הָאָדָם לְהַחֲטִיאוֹ וּמַבְעִיר אֵשׁ בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם לַחֲטֹא, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יַחְשֹׁב הָאָדָם שֶׁגֵּיהִנָּם פָּעֲרָה פִּיהָ וּבָאָה לְשָׂרְפוֹ, וְיִתְאַמֵּץ שֶׁלֹּא לַחֲטֹא, וְאָז בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ וּמְכַבֶּה הָאֵשׁ שֶׁל יֵצֶר הָרָע:
וְאֶפְשָׁר דְּזֶה רָמַז בַּתּוֹרָה כְּשֶׁהִתְחִיל בָּעֲרָיוֹת שֶׁאָמַר (ויקרא יח ו) 'לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה'', דְּמִלַּת 'אֲנִי' רָאשֵׁי תֵּבוֹת 'אַ תּוּן נ וּרָא יָ קִדְתָּא' , לוֹמַר כְּשֶׁמַּבְעִיר יֵצֶר הָרָע הַגּוּף, יַחְשֹׁב הָאָדָם שֶׁגֵּיהִנָּם פְּתוּחָה כְּנֶגְדּוֹ וּבָאָה לְשָׂרְפוֹ, וְזֶהוּ 'אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא', וְיִתְאַפֵּק שֶׁלֹּא לַחֲטֹא, וְאָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ:
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר כִּי תְּשִׁיתֵמוֹ כְּתַנּוּר אֵשׁ , דְּהַיְנוּ כְּשֶׁבָּאוּ לְהַחֲטִיאֲךָ חָשַׁבְתָּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁתַּנּוּר אֵשׁ בָּא לִשְׂרָפְךָ וְנִתְאַפַּקְתָּ שֶׁלֹּא לַחֲטֹא, וּמִיָּד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאַפּוֹ בְּלָעָם וַאֲכָלָתַם אֵשׁ:
(מחשוף הלבן פרשת מקץ)
לימוד התורה מציל מיצר הרע
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי (תהלים קיט צח). אֶפְשָׁר לִרְמֹז, דְּהִנֵּה נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי הָרַמַּאי נֶאֱמַר בּוֹ (בראשית ג א) 'וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם', וְלֵיכָּא מַאן דְּיָדַע לְמִפְתֵּי כְּוָתֵיהּ, וְלָכֵן רָאוּי הָאָדָם לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ מִכָּל צַד וּמִכָּל פִּנָּה. וּכְמוֹ שֶׁהַנָּחָשׁ עוֹשֶׂה תַּחְבּוּלוֹת וְעֵצוֹת רָעוֹת כְּדֵי לִתְפֹּשׂ אֶת הָאָדָם בְּרִשְׁתּוֹ, כָּךְ צָרִיךְ הָאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה תַּחְבּוּלוֹת וְעֵצוֹת טוֹבוֹת לְהִמָּלֵט מִמֶּנּוּ (ברכות יז.), וּבִפְרָט בְּשָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה הָאָדָם לַעֲשׂוֹת שׁוּם מִצְוָה, יִשְׁמֹר עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר, שֶׁיֵּצֶר הָרָע רְצוֹנוֹ שֶׁלֹּא תֵּעָשֶׂה הַמִּצְוָה הַהִיא בִּשְׁלֵמוּת, וּמִתְאַמֵּץ בְּכָל כֹּחוֹ לְהַטִּיל בָּהּ אֵיזֶה פְּגָם שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שְׁלֵמָה. וְצָרִיךְ הָאָדָם לֵידַע שֶׁבְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הַשָּׂטָן עוֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ, וְיִתְאַזֵּר הָאָדָם בְּכֹחַ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ הַמִּצְוָה בִּשְׁלֵמוּת, וּזְכוּת הַתּוֹרָה וְכֹחָהּ הוּא שֶׁמְּסַיֵּעַ הָאָדָם עַל עִנְיָן הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קידושין ל:) אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע, בָּרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין. מַשְׁמַע מִזֶּה דְּכָל מַה שֶּׁיֵּצֶר הָרָע מַרְבֶּה בְּתַחְבּוּלוֹת וְעֵצוֹת רָעוֹת, דְּהַתּוֹרָה מְפֵרָה כָּל תַּחְבּוּלוֹתָיו וּמוֹעֲצוֹתָיו הָרָעוֹת, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (תהלים יט ח) 'עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי', דְּהַיְנוּ אֲפִלּוּ אָדָם שֶׁעֲדַיִן פֶּתִי מִצַּד יֵצֶר הָרָע, כְּשֶׁיַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה הִיא מְבַטֶּלֶת מִמֶּנּוּ פִּתּוּי יֵצֶר הָרָע. וְאָמַר בָּזֶה 'עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה', הַכַּוָּנָה דֶּאֱמוּנָה וְקַבָּלָה בְּיָדֵינוּ דְּהַתּוֹרָה הִיא הַמַּצֶּלֶת מִיֵּצֶר הָרָע, דְּכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע בָּרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין:
אַךְ צָרִיךְ הָאָדָם לִלְמֹד וּלְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ו) 'וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה', הַכַּוָּנָה דִּכְשֶׁיִּשְׁמְעוּן הַגּוֹיִם שֶׁנִּצְטַוֵּיתֶם עַל תַּרְיַ"ג מִצְוֹת, רְמַ"ח עֲשֵׂה וּשְׁסָ"ה לֹא תַעֲשֶׂה, וְאַתֶּם מְקַיְּמִים אוֹתָם וְלֹא הוֹעִיל בָּכֶם גֵּרוּי וּפִתּוּי יֵצֶר הָרָע, יִתְמְהוּ עַל זֶה הַדָּבָר תְּמִיהָה גְּדוֹלָה, אֲשֶׁר הֵם בְּשִׁבְעָה מִצְוֹת לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד, וְאַתֶּם בְּתַרְיַ"ג יְכָלְתָּם לַעֲמֹד. וְיֹאמְרוּ הַגּוֹיִם זֶה סְגֻלָּה הַנִּפְלָאָה תְּלוּיָה בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁקִּבַּלְתֶּם, שֶׁכֹּחָהּ גָּדוֹל מִכֹּחַ הַיֵּצֶר הָרָע, וְאֵינוֹ שָׁוָה לְנֶגְדָּהּ כְּלוּם. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר 'רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה', דְּהַיְנוּ יֹאמְרוּ הָעִקָּר הוּא הַחָכְמָה שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם, שֶׁבָּהּ נִקְרָאִים 'עַם חָכָם וְנָבוֹן', בְּזֹאת הַחָכְמָה שֶׁגָּרְמָה לָהֶם:
נִמְצָא עִקַּר הַכֹּל הִיא הַתּוֹרָה, וְלָכֵן בְּכֹחַ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה יָכוֹל הָאָדָם לְהִתְחַכֵּם כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע וּלְבַטֵּל וּלְהָפֵר מוֹעֲצוֹתָיו הָרָעִים, וְלַעֲשׂוֹת כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה בִּשְׁלֵמוּת כְּהִלְכָתָהּ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ , הַכַּוָּנָה כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר 'מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ', דְּהַיְנוּ אֲנִי דָּבֵק בָּהּ וְעוֹסֵק בָּהּ מֵאַהֲבָה לִשְׁמָהּ, וּבָזֶה אֲנִי מֻבְטָח שֶׁלֹּא יְנַצְּחֵנִי יֵצֶר הָרָע וְחֵילוֹתָיו בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם, שֶׁכֹּחַ הַתּוֹרָה וְתַחְבּוּלוֹתֶיהָ, יוֹתֵר מִתַּחְבּוּלוֹת יֵצֶר הָרָע, דְּהַתּוֹרָה כְּתִיב בָּהּ (משלי כד ו) 'כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה', וְהַיְנוּ מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה. וְזֶהוּ מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ , דְּהַיְנוּ תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁנָּתַתָּ לָנוּ וַאֲנִי אוֹהֵב בָּהּ וְדָבֵק בָּהּ, בְּכֹחַ סְגֻלָּתָהּ הָעֲצוּמָה הִיא נוֹתֶנֶת חָכְמָה בִּי לַעֲשׂוֹת מִצְוֹתֶיךָ כְּתִקּוּנָן, וְאֵין יֵצֶר הָרָע מוֹעִיל בִּי בְּמוֹעֲצוֹתָיו וְתַחְבּוּלוֹתָיו. וְזֶהוּ מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי , דְּהַיְנוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר מֵחָכְמָה שֶׁמִּתְחַכְּמִים אֹיְבַי שֶׁהֵם יֵצֶר הָרָע וְחֵילוֹתָיו, וְעוֹשִׂים לִי תַּחְבּוּלוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוֹת בִּשְׁלֵמוּתָם, יוֹתֵר מִתַּחְבּוּלוֹתֵיהֶם נוֹתֶנֶת בִּי הַתּוֹרָה חָכְמוֹת כְּדֵי לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוֹת בִּשְׁלֵמוּתָם. וְזֶהוּ תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ , דְּהַיְנוּ הַתּוֹרָה נוֹתֶנֶת בִּי חָכְמָה לַעֲשׂוֹת מִצְוֹתֶיךָ כְּתִקּוּנָם, וְזֶהוּ תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ , דְּהַיְנוּ הַתּוֹרָה תְּחַכְּמֵנִי לַעֲשׂוֹת מִצְוֹתֶיךָ בִּשְׁלֵמוּתָם. וְהַטַּעַם, כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי , דְּהַיְנוּ הַתּוֹרָה לְעוֹלָם כָּךְ סְגֻלָּתָהּ שֶׁמַּצֶּלֶת אֶת הָאָדָם מִיֵּצֶר הָרָע וּמִכָּל חֵילוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתָּ מִפִּי כְּבוֹדְךָ בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע בָּרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין:
תורה מגינה על לומדיה גם כשאין עוסקים בה
אִי נַמִי אֶפְשָׁר לוֹמַר לְפִי מַה דְּקָיְמָא לָן (סוטה כא.) דְּהַתּוֹרָה בֵּין בְּעִדָּנָא דְּעָסֵיק בַּהּ וּבֵין בְּעִדָּנָא דְּלָא עָסֵיק בַּהּ אַגּוֹנֵי מַגְּנָא וְאַצּוֹלֵי מַצְּלָא, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ , דְּהַיְנוּ אֲנִי דָּבֵק בָּהּ תָּמִיד, וְהַטַּעַם מִשּׁוּם שֶׁהִיא מַצֶּלֶת אוֹתִי מֵאוֹיְבַי שֶׁהֵם יֵצֶר הָרָע וְגוּנְדָא דְּחֵמָא דִּילֵיהּ, וְהַתּוֹרָה הִיא הַנּוֹתֶנֶת לִי חָכְמָה לְהִנָּצֵל מִיֵּצֶר הָרָע וְגוּנְדָא דְּחֵמָא דִּילֵיהּ כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוֹתֶיךָ. וְזֶהוּ מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ , דְּהַיְנוּ הַתּוֹרָה מְגִנָּה עָלַי וּמַצֶּלֶת אוֹתִי מִן הַחִיצוֹנִים כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוֹתֶיךָ, מִשּׁוּם שֶׁהִיא סְגֻלָּתָהּ בֵּין בְּעִדָּנָא דְּלָא עָסֵיק בַּהּ אַגּוֹנֵי מַגְּנָא וְאַצּוֹלֵי מַצְּלָא, וְזֶהוּ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי , דְּהַיְנוּ לְעוֹלָם בֵּין בְּעִדָּנָא דְּעָסֵיק בַּהּ בֵּין בְּעִדָּנָא דְּלָא עָסֵיק בַּהּ אַגּוֹנֵי וּמַצְּלָא כָּאָמוּר:
(מעגלי צדק אות מ"ם)
ובחרת בחיים –
גליון שבועי במשנת מרן האור החיים הק' זיע"א
במשנת האור החיים - נושא מהפרשה במשנת רבינו:
ב'מלחמת היצר' הכתוב מדבר
הספה"ק בפרשתינו מאריכים רבות בענין מלחמת האדם עם יצרו הרע הנקרא 'מלחמת היצר', ומרמזים זאת בכתוב "כי תצא למלחמה על אויבך" שרומז ל'מלחמת היצר', - כל אחד מפרש עפ"י דרכו, אבל כל הנחלים הולכים אל הים, והצד השוה שבהם שצריך האדם להילחם עם יצרו ולהתגבר עליו.
ובזמננו כהיום הזה - אין פירוש זה אמור בדרך העבודה והמוסר, אלא זהו הפירוש הפשוט והנכון פסוק, כה שח הרה"ק רבי שמחה בונם מפשיסחא זצ"ל:
- לפנים בישראל, כאשר נכנסו לארץ וניהלו מלחמות בפועל, היה הפשט בפסוק זה – "כי תצא למחמה על אויבך" - דהיינו על מלחמת כיבוש הארץ, וברמז היינו מפרשים שזה מדובר על מלחמת היצר, ואילו עכשיו - אומר הרבי ר' בונם - בזמן הזה שאין לנו מלחמת מצוה, מוכרחים אנו לומר שפשוטו של מקרא מדובר "במלחמת היצר", כי התורה נצחית לכל זמן! עכ"ד, ודפח"ח.
הכובש את יצרו - אין לך גבורה גדולה מזו
גם רבינו האוה"ח הק' אמר לרמז בלשונו הזהב מלחמה זו למלחמת היצר וזלה"ק: "ובדרך רמז תתבאר הפרשה על זה הדרך, הנה כל בנין העולם וקיומו תלוי במעשה עַם בני ישראל, אם ייטיבו דרכיהם העולם קיים וישמחו השמים ותגל הארץ, גם ה' אלקינו ישמח ויגל בנו, ויושר דרכם של ישראל תלוי בניצחון יצר הרע. ובא הכתוב להעיר האדם כי ביציאתו מהעולם העליון לבוא להעולם הזה יהיה מוכן למלחמה, כי לא יחשוב שאין צריך תגבורת לניצחון זה אלא אדרבה לזו יקרא מלחמה על דרך אומרם (אבות פ"ד מ"א) איזהו גיבור הכובש את יצרו, שאין גבורה גדולה מזו , ולזה אמר לַמלחמה בפת"ח תחת הלמ"ד" [דהיינו למלחמה הידועה - שהיא מלחמת היצר] עכ"ל.
ואין זה מליצה בעלמא מש"כ רבינו "שאין גבורה גדולה מזו", דדרך העולם לחשוב שגיבור היינו אדם חזק שאינו מפחד מכלום לוחם מלחמות כובש ארצות וכו', אבל האמת היא ההיפך וכמאמר התנא באבות (פ"ד, מ"א) טוב ארך אפיים מגיבור "ומושל ברוחו מלוכד עיר".
התבטאות נפלאה התבטא הרה"ק בעל האוהב ישראל מאפטא זצ"ל:
- בימי הנעורים דימיתי לעצמי למשול בכל העולם ולא עלתה בידי. חשבתי להיות מושל במדינה, בעירי, ולא הצלחתי. ניסיתי למשול לכל הפחות בביתי ולא השיגה ידי. עד שגמלה בלבי החלטה להתחיל מעצמי, להיות מושל על עצמי; וכאשר החילותי למשול על עצמי, נוכחתי לדעת, שבעצם המושל על עצמו רק הוא יכול למשול על עולם ומלואו.
וכך כותב המאירי בפירושו (לספר משלי) בשם בעלי המוסר :
יש מלך במדינה, יש מלך בביתו, יש מלך בגופו – והמלך בגופו חזק שבמלכים. כי המלחמה עם תכונותיו הטבעיות, שהיא בתוך גופו, חזקה פי כמה מן המלחמה הבאה עליו מבחוץ; ולהישמר מאויבים חיצוניים נקל פי כמה מאשר להישמר מפני הכוחות הטבעיים שהושרשו בקרבו.
הבטחת הכתוב שיתנהו ה' בידו
ואם יאמר האדם א"כ שכל כך חזק הוא היצר הרע ח"ו אבדה תקותי, על כך אומרת התורה הק' "ונתנו ה' אלקיך בידך" וכדכתב רבינו האוה"ח בהאי לישנא: " ומבטיחו הכתוב שהגם שתקיף הוא היצר מכח האנושי אעפ"כ יתנהו ה' בידו " עכ"ל.
ולדבריו הק' יש לציין את דברי הרה"ק האהבת שלום מקאסוב זצ"ל, דאומר עצה נפלאה ויסוד גדול בעבודת ה' האיך לנצח את היצר, ומפרש בזה את הפסוק הנ"ל "כי תצא למלחמה על אויבך" פי' כשתרצה לאזור חיל לערוך מלחמה נגד היצר הרע הנקרא אויב (ראה סוכה נב.), אזי העיקר הוא שיהא אצלך למונח קיים בלי שום ספק שבוודאי תזכה להיות "על אויבך".
ואל ירך לבבך לומר אני אדם והוא מלאך איך אוכל לנצחו, וגם לא יהא בלבבך שום בית מיחוש לומר פעם אנצח אותו ובפעם אחר הוא ינצח אותי רק שתאמין זאת שבודאי ידך תקיפה עליו כשתרצה, ועי"ז יהיה כוחך חזק לערוך מלחמה נגדו ולכבוש אותו ולנצחו, וככל שהאמונה תקועה יותר בלבך, יותר תזכה לנצחו, וזהו שגמר אומר "ונתנו ה' אלקיך בידך" עכ"ד הנפלאים.
פניני אור - פנינים נפלאים מדברי רבינו בלשון קלה השוה לכל נפש.
עובר על בל תלין רק בבוקר
וכי יהיה באיש חטא מות והומת וגו' לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא (כא, כב). ביאר רבינו האוה"ח הק' עפ"י אמרם ז"ל (ברכות יט.) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה 'ביום' אל תהרהר אחריו 'בלילה' שמא עשה תשובה, והעמידוהו דודאי עשה תשובה, והוא אומרו "ולא תלין נבלתו" כי החטא יקרא נבלה, לא תהרהר אחריו בלילה שהוא זמן לינה אחת, "על העץ" שהוא תלמיד חכם, "כי קבור תקברנו" לאותו חטא מעל העץ "ביום ההוא" יעו"ש.
והקשו האחרונים דבגמ' (ברכות יט.) איתא להיפוך, אם ראית ת"ח שעבר עבירה 'בלילה' אל תהרהר אחריו 'ביום' וכו' אלא ודאי עשה תשובה. ולפ"ז לא שייך הפירוש בפסוק הנ"ל.
ותירץ הגה"צ רבי נתן גשטטנר זצ"ל (שו"ת להורות נתן חאו"ח סו"ס ח) עפ"י מש"כ בפתחי תשובה (יו"ד סי' שנ"ז) בשם הרדב"ז, דאינו עובר במת בבל תלין אלא בבוקר. ועפ"ז יתפרש, אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, לא תלין נבלתו, דהיינו עד שיבוא היום דאז עובר בבל תלין, דאל תהרהר אחריו ביום וכדאיתא בגמ' ודו"ק.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
