ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חנוכה
- ישראל ויוון
- ספריה
- קומי אורי
- א
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חנה בת חיים
על הפסוק "וחשך על פני תהום" דרשו חז"ל: "וחושך זו מלכות יוון, שהחשיכו את עיניהם של ישראל בגזרותיהם, שהיו אומרים: כתבו לכם על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל".
דברי חז"ל אלו מופלאים מאתנו. מה עניינו של השור בגזרה זו, ומה פשר האמירה "אין לנו חלק באלוקי ישראל"? הרי יש בזה סתירה פנימית, שאם אין לנו חלק באלוקים זה, שוב אינו אלוקי ישראל!
ועוד ברצוננו לברר מה שמצינו בכתבי האר"י ז"ל: ונקה לא ינקה, הה"ד אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. והדברים סתומים.
על היחס המיוחד בין ישראל לרבש"ע והתלות ההדדית שביניהם ניתן ללמוד מדברי הרמב"ן על הפסוק "אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם". (שמות כט, מו) ואלו דבריו שם: אם כן יש בעניין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כעניין ישראל אשר בך אתפאר, ואמר יהושע "ומה תעשה לשמך הגדול".
ובארו תלמידיו: על דרך הסוד אינו כן אלא צורך גבוה וכו', ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול, כלומר: אם יכריתו האויבים את שמנו, שלך גדולה משלנו, כי מה תעשה לשמך הגדול, שאם אין אנו כאן אין אני כאן [ל' סגי נהור על רבש"ע]. והיינו שרבש"ע זקוק לנו, ואנו צורך גבוה, ואם אין אנו בעולם, אף לו לא תהיה דריסת רגל בעולם. ונמצא "כל כוונת הבריאה באדם בטלה" [ל' הרמב"ן דברים לב, כו].
שם משותף לה' ולישראל
חז"ל המשילו על כך משל: "אמר ריש לקיש בשם ר' ינאי, שיתף הקב"ה שמו הגדול בישראל, משל למלך שהיה לו מפתח פלטרין קטנה. אמר המלך אם אני מניחה כמות שהיא, אבודה היא. אלא הריני עושה לה שלשלת, שאם אבדה השלשלת תהא מוכחת עליה. כך אמר הקב"ה: אם מניח אני את ישראל כמות שהם, נבלעין הם בין העכו"ם, אלא הריני משתף שמי הגדול בהם, והן חיים. מאי טעמא? וישמעו הכנעני וכל יושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול שהוא משותף בנו" [ירושלמי תענית פ"ד ה"ו].
שמו של רבש"ע מוטבע בישראל. דבר זה גורם לחילול ה' נורא, שכן כשישראל יורדים לגלות הם גוררים אותו כביכול אִתם. "אנכי ארד עמך מצרימה" (בראשית מו, ד). "תניא רשב"י אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן" (מגילה כט, א). ומאידך, דווקא זה ששמו בתוכם, הוא ששומר על ישראל, שהרי שמו משותף בהם ועל כן אי-אפשר לכלותם, וזה צורך גבוה. "אמר ר"ע אלמלא מקרא כתוב אי-אפשר לאומרו, 'מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלוקיו' (שמואל ב' ז, כג) כביכול אמרו ישראל לפני הקב"ה: עצמך פדית" (מכילתא פרשה יד).
לא מזל אלא סגולה
על המעמד המיוחד של ישראל בכלל האומות אמרה התורה: "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים וכו', אשר חלק ה' אלוקיך אותם לכל העמים תחת כל השמים, ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה" (דברים ד, יט-כ). וכתב שם הרמב"ן: כי לכולם כוכב ומזל וגבוהים עליהם מלאכי עליון, כגון הנאמר בדניאל שר מלכות פרס (י, יג) ושר מלכות יוון (שם כ). ואמר כי אתכם לקח ה', כי אתם חלק ה', לא תקימו עליכם שר או עוזר זולתו וכו' והנה עשה כל זה כדי שתהיו לו נחלה ותהיו לשמו הגדול סגולה מכל העמים.
ומאידך, דווקא זה ששמו בתוכם, הוא ששומר על ישראל, שהרי שמו משותף בהם ועל כן אי-אפשר לכלותם, וזה צורך גבוה ועל זה נאמר "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו".
ושתי משמעויות לדבר:
אנו חלקו של ה' ואיננו שייכים לשר או למושל זולתו.
חלקו של ה' בתוכנו, שמו הגדול משותף בנו, ועל כן אינו יכול להיפרד מאתנו, ואנו איננו יכולים לנוטשו.
יחס ייחודי זה בין ישראל לרבש"ע מתואר במקרא כיחס של בן לאביו: "בנים אתם לה' א-להיכם". (דברים יז, א) ובניגוד לתואר "עבד", המותנה במחויבות של עבודה כלפי האדון, הרי היחס בין הבן ובין האב אינו מותנה בעבודה, אלא שתמצית האב מצויה בבן, ועל כן "בין כך ובין כך קרויים בנים" ואפילו "כי פלחי לעבודה זרה". (קידושין לו, א).
ניצחון האור על החושך
היוונים מוכנים לקבל את העובדה שיש לעם ישראל אלוקים משלהם, בתנאי שהיחס יהיה יחס של עבדות, כשם שכל עם עובד לאלוהיו, אך אינם מוכנים לקבל שה' הוא חלק עמו, שישראל הם בנים לה', שהם המפתח של הפלטרין וששמו בתוכם. מקובל עליהם שיש "אלוקי ישראל" כשם שיש שר ליוון, אך את המעלה המיוחדת "כי חלק ה' עמו" יש לבטל, ועל כן דרשו לכתוב על קרן השור "אין לנו חלק באלוקי ישראל". השור "מכוון אל העבודה", "ורב תבואות בכח שור" (עין איה בכורים). אלוקים הקשור לשור, לעבדות, מקובל עליהם, אך לא מקובל עליהם שהם בניו ושיהיו לחלקו.
מכאן ההדגשה על התואר "בנים" בניצחון - "ואחר-כך באו בניך לדביר ביתך", שעל תואר זה היה המאבק, ונצחו הבנים, ונמשך מניצחון זה גם גאולת השכינה, "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך", שעל-ידי גאולת ישראל נתגלה שמו הגדול המשותף בנו, שהיה בגלות יחד עם ישראל. "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה", כמו שנאמר: "להיות לו לעם נחלה כיום הזה", ופירש רש"י שם שישראל הם נחלה לעולם כמו שהיום מאיר לעולם. ועל כן קבעו "שמונת ימי חנוכה להודות ולהלל לשמך הגדול", שעל-ידי השם הגדול המשותף בנו היתה התשועה.
ובזה יבוארו דברי האר"י: "ונקה לא ינקה, הה"ד אל תסתכל בקנקן וכו'". לכאורה מידת "ונקה לא ינקה" היא חריגה בין י"ג המידות, שכולן מידות רחמים וזו מידה שאינה טובה, "שאינו מוותר על העוון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט" (רש"י שמות לד, ז).
אין כליה לישראל
ואולם ספר "גלילי זהב" מצא משמעות שונה למידה זו [ספר זה נדפס ע"י הרב דוד מושקוביץ, רב ברומניה ובאחרית ימיו בתל-אביב. את הספר מעטרים הסכמות של הרב קוק זצ"ל בצד הסכמה של הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל]. כשהנביא ירמיהו מתנבא על פורענות לישראל, הוא מוסיף "כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה, ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך" (מו, כח). ופירש רש"י ונקה לשון טיטוא והשמדה. והיינו, שה' לא יכלה את ישראל. ועל-פי הדברים האמורים לעיל יש לפרש טעם הדבר שישראל אינם כלים משום ששמו משותף בהם, וכפי שאמר יהושע "ומה תעשה לשמך הגדול", והוסיף הירושלמי הנ"ל, "שהוא משותף בנו". הרי שהשם הגדול המשותף בישראל, הוא המונע את ההשמדה, כיוון שנוצרנו לכבודו והוא אינו יכול לוותר עלינו או להחליפנו באומה אחרת.
זהו שאמר האר"י "אל תסתכל בקנקן". שהרי במקרא "ונקה לא ינקה" גנוז שם ההוויה בין אותיות קנקן, והיינו, אל תאמר שה' לא ינקה את ישראל מעוונותיהם, אלא כוונת המקרא שה' לא יכלה את ישראל, כמו שאמר הנביא "ונקה לא אנקך", והטעם שישראל מובטחים מכליה, כיוון ששם ה' בתוכם והם חלקו. וזהו "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", שיש בו שם ההוויה.
זהו שאמר הפייטן "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים", ששם ההוויה הנותר מן האותיות "קנקן" שב"נקה לא ינקה", הוא יסוד הנס: "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך", ועל כן "קבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול".
---------------------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים 9709881 02.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
