ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- בא
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
פרשיות "קדש" "והיה כי יביאך"
פרשיות "קדש" "והיה כי יביאך" נאמרו בעיצומה של היציאה ממצרים. כך כתוב בהן: "הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב" (שמות יג ד). בשתי הפרשיות הללו כתוב "וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ". לכן שתיהן נמצאות גם בתפילין של יד וגם בתפילין של ראש. וכתב הרשב"ם שבוודאי התפילין צריכות להיות מונחות עלינו. אבל העיקר הוא שזיכרון מה שכתוב בהן יהיה על ליבנו תמיד "לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך. כעין שימני כחותם על לבך".
ראוי לקרות כל הארבע בכל יום בשעה שהתפילין בראשו
לפי הפירוש של הרשב"ם, אנחנו צריכים להתבונן במשמעות הפרשיות הללו ולשים אותן מול עינינו תמיד. לכן מביא הב"ח (לח): "וראיתי מעשה רב ממורי החסיד מהר"ר ווייש ז"ל שהיה קורא בכל יום בבוקר כשהיו תפילין בראשו פרשת 'קדש' ופרשת 'והיה כי יביאך'. ואמר כיון שארבע פרשיות כתובין בתפילין ראוי לקרות כל הארבע בכל יום בשעה שהתפילין בראשו". אע"פ שאין חיוב (מג"א). וכדבריו כתב השל"ה הקדוש (משנה ברורה כה ס"ק טז).
והחיד"א כתב ב"מחזיק ברכה" (קונטריס אחרון ל"ד ג') בשם ספר "אור צדיקים" למהר"ם פאפירש ז"ל (יד:) שמצא כתוב בשם הרמב"ן ומהרח"ו שחייב כל אדם לומר ארבע פרשיות של תפילין כל יום בעודן עליו (כה"ח כה ס"ק ל). וכתב הבן איש חי כי טוב לאומרן בעת הנחת התפילין, ואם אינו יכול לאומרן קודם תפילה, יאמר אותן אחר תפילה (וירא כה).
לאהוב תמיד
הרשב"ם הזכיר את הפסוק שעוסק באהבה שבין הקב"ה לבין עם ישראל, כי זה התוכן של פרשיות "שמע" "והיה אם שמוע" בתפילין. חכמינו אמרו שגם הקב"ה מניח תפילין, ובתפילין שלו מוזכרת אהבתו לישראל. בבית הראשון כתוב: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים ד). בבית השני של התפילין כתוב: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ
וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ"; "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד". וכן בכל שאר הבתים.
וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה – כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם
בשתי הפרשיות "קדש" "והיה כי יביאך" מוזכר חוזק היד של הקב"ה ארבע פעמים, שתיים מהן בהקשר למצוות תפילין. ב"קדש" כתוב: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם " וב"והיה כי יביאך" כתוב: "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם ". וצריך להבין איך חוזק ידו של ה' קשור לקשירת תפילין על היד שלנו.
כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם
צריך לזכור כי היד החזקה היא חלק מרכזי ביציאת מצרים. ה' מספר עליה למשה בסנה: "וַאֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֠י לֹֽא־יִתֵּ֥ן אֶתְכֶ֛ם מֶ֥לֶךְ מִצְרַ֖יִם לַהֲלֹ֑ךְ וְלֹ֖א בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה" (שמות ג יט). עוד אומר ה' למשה בסוף פרשת שמות: "כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָרְשֵׁ֖ם מֵאַרְצֽוֹ" (ו א). כך חוזרת התורה בכמה וכמה מקומות להזכיר את היד החזקה שבה הוציא ה' את ישראל ממצרים (דברים ד לד. ה טו. ז ח. ז יט. ט כו. יא ב. כו ח). רק פעם אחת מוזכרת היד הגדולה: וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה֙' בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־ה֑' וַֽיַּאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽה֔' וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ" (שמות לא).
יד ה' ביד משה
ולמה היד החזקה של ה' כל כך מרכזית ביציאת מצרים? כיוון שהיד החזקה הזאת נמצאת בתוך ידו של משה. כך נאמר למשה בתחילת הדרך: "רְאֵ֗ה כָּל־הַמֹּֽפְתִים֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְיָדֶ֔ךָ וַעֲשִׂיתָ֖ם לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה". מופתים של ה' שנמצאים בידו של משה, ורק כאשר משה מכה – באות על מצרים המכות של ה'. כך נאמר למשה בקריעת ים סוף: "וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ". הרמת ידו של בשר ודם יכולה לקרוע את הים רק כאשר ה' מוליך את ידו החזקה לימין ידו של משה: "מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ, בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם" (ישעיהו סג).
כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל
כך היה גם אחרי היציאה ממצרים: "וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק" (שמות יז יא). ועל זה אומרת המשנה (ראש השנה ג ח): "וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין". ובכל זאת הפסוק אומר "כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל", ללמדך כי יראת השמים של ישראל נתנה כוח למשה להרים את ידו ולהפעיל את יד ה' החזקה.
כך בחרה התורה לסיים את חמישה חומשי התורה ביד החזקה של ה' שנמצאת בתוך יד משה. שנאמר: "לְכָל־הָ֨אֹתֹ֜ת וְהַמּוֹפְתִ֗ים אֲשֶׁ֤ר שְׁלָחוֹ֙ ה֔' לַעֲשׂ֖וֹת בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכָל־עֲבָדָ֖יו וּלְכָל אַרְצֽוֹ: וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַחֲזָקָ֔ה וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל אֲשֶׁר֙ עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל" (דברים לד יא-יב). הרמב"ן מביא בשם הספרי, שהיד החזקה של משה היא היד החזקה של ה' שהכתה את המצרים במכת בכורות. יד ה' בתוך יד משה.
הַתְּפִלִּין עֹז הֵם לְיִשְׂרָאֵל
הפלא הגדול של משה ממשיך אצל עם ישראל. גם בני ישראל זוכים להמשיך את היד החזקה של ה' בתוכם על ידי מצוות תפילין. הגמרא מתחילה ואומרת כי גם הקב"ה מניח תפילין על ידו החזקה: "אָמַר רַבִּי אַבִּין בַּר רַב אַדָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ תְּפִלִּין? שֶׁנֶּאֱמַר: "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ", (ישעיה סב) וְאֵין "יְמִינוֹ" אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים לג). וְאֵין "עֻזּוֹ" אֶלָּא תְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר, "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן" (תהלים כט). זאת אומרת כי כוחו ועוזו של ה' קשורים לתפילין שלו. ואת העז והכוח הזה הוא נותן לעמו.
ממשיכה הגמרא ואומרת כי גם אצל עם ישראל התפילין והיד החזקה קשורים זו בזו ונותנות לנו עז. "וּמִנַּיִן שֶׁהַתְּפִלִּין עֹז הֵם לְיִשְׂרָאֵל? דִּכְתִיב 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ' (דברים כח). וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר, אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ" (ברכות ו ע"א). לכן התורה קושרת את היד החזקה של ה' למצוות תפילין שלנו.
כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ
מהפסוק הזה למדנו, כי כמו שבתפילין של יד אנחנו מקבלים עוד, כך גם בתפילין של ראש מתגלה עלינו שם ה', שנאמר: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ", כל זאת כיוון ששם ה' כתוב על התפילין. אות ש' נמצאת מובלטת על תפילין של ראש, אות ד' בקשר אחורי של תפילין של ראש, ואות י' נמצאת בקשר תפילין של יד. הגמרא (שבת י"ב ע"א וביומא ז' ע"ב) אומרת שצריך לזכור את שם ה' שכתוב גם בתוך התפילין. "חַיָּב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בַּתְּפִילִין כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה – קַל וָחוֹמֶר מִצִּיץ, מַה צִיץ שְׁאֵין בּוֹ אֶלָא אַזְכָּרָה אַחַת, אָמְרָה תּוֹרָה (שמות כּח) 'וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד' – שֶׁלֹּא יָסִּיח דַּעֲתוֹ מִמֶּנוּ, תְּפִלִּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם אַזְכָּרוֹת הַרְבֵּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה".
הרמב"ם (הלכות תפילין פ"ד הי"ד) כתב: "חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד שקדושתן גדולה מקדושת הציץ, שהציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל יד".
תְּפִילִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי
בגלל שם ה' שנקרא עלינו בעת הנחת תפילין, אנו צריכים להיות באותה שעה בטהרה גדולה. כך אומרת הגמרא (שבת מט ע"א): "אָמַר רַבִּי יַנַּאי, תְּפִילִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי, כֶּאֱלִישָׁע 'בַּעַל כְּנָפַיִם'. מַאי הִיא? אַבַּיֵּי אָמַר, שֶׁלֹּא יָפִיחַ בָּהֶן. רָבָא אָמַר, שֶׁלֹּא יִשַׁן בָּהֶן".
הגמרא מביאה סיפור על נס גדול שקרה לאלישע בזמן גזירות הרומאים שגזרו לא להניח תפילין. "שֶׁפַּעַם אָחַת גָּזְרָה מַלְכוּת אֶדוֹם גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל – שֶׁכָּל הַמַּנִּיח תְּפִילִּין יְנַקְרוּ אֶת מוֹחוֹ. וְהָיָה אֱלִישָׁע מַנִּיחָם וְיוֹצֵא לַשּׁוּק. רָאָהוּ קַסְדּוּר אֶחָד – רָץ מִפָּנָיו, וְרָץ אַחֲרָיו, וְכֵיוַן שֶׁהִגִיעַ אֶצְלוֹ, נָטְלָן מֵרֹאשׁוֹ וַאֲחָזָן בְּיָדוֹ. אָמַר לוֹ, מַה זֶּה בְיָדְךָ? אָמַר לוֹ, כַּנְפֵי יוֹנָה. פָּשַׁט אֶת יָדוֹ – וְנִמְצְאוּ כַּנְפֵי יוֹנָה. לְפִיכָךְ קוֹרִין אוֹתוֹ 'אֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם'. וּמַאי שְׁנָא 'כַּנְפֵי יוֹנָה' מִשְּׁאָר עוֹפוֹת? מִשּׁוּם דְּאִמְתִיל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים סח) 'כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף' וְגוֹ'. מַה יּוֹנָה – כְּנָפֶיהָ מְגִינוֹת עָלֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל – מִצְוֹת מְגִינּוֹת עֲלֵיהֶן".
אלישע הבין שבתפילין יש כוח מיוחד של הצלה אפילו בשעת שמד. תפילין הם כמו כנפי יונה, שכאשר אין לה אפשרות להילחם היא משתמשת בכנפיה להתרומם ולהציל את עצמה, כך התפילין מגינות עלינו אפילו כשאין לנו כוח להתנגד לאויבינו, התפילין מרוממות אותנו ומצילות אותנו מאויבינו.
זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה - כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם
זוכרים ומתחזקים
בפרשיות אלו של "קדש" "והיה כי יביאך" אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים בפסח ובכל יום, התורה קשרה את המצווה הזו באופן מפתיע גם לכניסה לארץ וקשרה אותה גם ליד החזקה של ה' ביציאת מצרים. כך נאמר בפסוק: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ: הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב: וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה".
הגמרא (קידושין לז ע"ב) מקשה על תפילין ופטר רחם שמוזכרות בפרשה זו: הרי לא הן ולא זכירת יציאת מצרים תלויות בישיבת ארץ ישראל, אם כן למה נאמר במצוות אלו "והיה כי יביאך"? הרי גם בחו"ל אנחנו צריכים לקיים תפילין, פטר רחם, פסח וזכירת יציאת מצרים! עונה הגמרא: "לכדתנא דבי ר' ישמעאל: עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ". זכירה זו תיתן לך כוח לרשת את הארץ. וכדי להבין את זה צריך לשים לב לפסוקים הבאים.
לֹא תִירָא מֵהֶם – זָכֹר תִּזְכֹּר
על שעת הכיבוש וירושת הארץ נאמר: "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם: הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם" (דברים ז). בפסוקים אלו אומרת לנו התורה כי היד החזקה שהייתה במצרים ביציאה תהיה לנו גם בעת כיבוש הארץ, ולכן "לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא". היד החזקה של ה' נמצאת בתוכך.
שח בין תפילה לתפילה – חוזר מעורכי המלחמה
זו הסיבה שבגללה כתוב בגמרא (סוטה מד ע"ב) כי מי שלא מבין את ערך קדושת התפילין עלול להיכשל במלחמה. "שח בין תפילה לתפילה – עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה". לכן מכריז הכהן המשיח "מי האיש הירא ורך הלבב שילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה". על פי דעה זו הירא הוא זה שירא מעבירות שבידו. והגמרא שואלת: איזו עבירה מפחידה את האדם? אם דיבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש. כל זה בגלל שהתפילין של יד נותנות לאדם את הכוח והעוצמה ולהופיע את יד ה' החזקה, ובתפילין של ראש נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". אם שחים בין תפילין של יד לתפילין של ראש כנראה לא מבינים את ערכן ומהותן והן לא מגינות כל צורכן.
יד ה' במלחמת ששת הימים
החשיבות הגדולה של מצוות תפילין להצלחת ישראל במלחמה עם אויבינו הביאה את הרבי מחב"ד זצ"ל לפני מלחמת ששת הימים לבקש מכל חסידיו להניח תפילין לכל יהודי. בימים ההם דיבר הרבי במילים ברורות ומפורשות על הניסים שעתיד ה' לעשות לעם ישראל בארץ ישראל, ועורר את חסידיו לצאת לרחובות ולהניח תפילין לכל יהודי כדי שיתקיים בנו: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". וכן הווה, והתקיים בנו באותה שעה "יִתֵּן ה' אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ, בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ" (דברים כח ז).
בשישה ימים הוכנעו מצרים, ירדן וסוריה. נכבשה כל חצי האי סיני, שוחררו יהודה ושומרון ורמת הגולן. והכול בלי שום סיוע מאומות העולם, שהפנו לנו את גבן ולא ריסנו ולא גינו ולא אמרו מילה וחצי מילה לג'אמל עבדול נאצר, שהתרברב כי הוא הולך להשליך את כל היהודים אל הים.
ההבנה כי הניצחון על האויבים היה מכוח יד ה' שפעלה בתוכנו הביאה את הרבי למסקנה שאסור לתת לערבים את חלקי ארץ ישראל ששוחררו באותם ימים, כי הם לא בכוחנו ובגבורתנו אלא בניסי ה'. "דבר שהקב"ה נתן לדורינו זה והוא נתן זאת בניסים גלויים אין ספק שאסור לנו לנגוע בזה ואף אחד לא יכול לנגוע בזה מכיון שזה שייך בתור נחלת עולם לעם עולם. לכל יהודי בכל קצוות תבל. ויתירה מזאת. לכל יהודי במשך כל הדורות שהיו עד עתה. ולבנינו ולנכדינו".
תפילין בעת הגאולה
תפילין – ריפוי אחרי גלות מצרים
בני ישראל קיבלו את מצוות התפילין מיד ביציאתם ממצרים. כל זאת בגלל שהתפילין מביאות חיים ורפואה לאדם שמניח אותן. כך כתוב בגמרא (מנחות מד): אמר ריש לקיש: כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר: (ישעיהו ל"ח) "אֲ-דֹנָי עֲלֵיהֶם – יִחְיוּ, וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי" (מנחות מד). מהגמרא הזאת משמע, שהנחת תפילין נקראת "ה' עליהם", והכוונה היא ששם ה' נקרא עליהם שמביאה להם חיים והחלמה. כעין מה שנאמר בפסוק: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי – אבוא אליך וברכתיך".
בני ישראל זקוקים בשעת היציאה לרפואה הזאת אחרי גלות של 210 שנות שיעבוד, שבהן כל אבר בגופם שבור וכל פינה בנפשם דואבת וכואבת. הם צריכים לעבור שלושה חודשים כדי להתעדן עד מתן תורה, שיוכלו להתרפא מכל חוליים. בשעה זו של השראת שכינה מתקיים בהם הפסוק הזה, שמשמעותו גם החלמה וגם חיים. גם חיי גוף וגם חיי רוח: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ".
תפילין – ריפוי אחרי גלות אדום
כך נאמר בנבואת ישעיהו (סא), כי אחרי הגלות של שיעבוד מלכויות יצטרך עם ישראל להבריא ממכות הגלות ויצטרך כפל של חיות וברכה. וזה תפקידו של הנביא, לרפא לבבות שבורים: "רוּחַ ה' אלוקים עָלָי יַעַן מָשַׁח ה' אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ".
בני ישראל יקבלו את פאר התפילין באותה שעה. "לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה. וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק מַטַּע ה' לְהִתְפָּאֵר". הגמרא (תענית טז) לומדת כי הפאר הזה הוא תפילין. שניתן לעם ישראל כדי לרפא את פצעיהם וכדי להחלים אותם ולקומם אותם אחרי שנות הגלות הארוכות.
קידוש ה' אחרי הגלות
וידעו כולם כי שם ה' נקרא עליהם. "וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה': שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ: כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ כֵּן ה' אלוקים יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם". אמן ואמן.
בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל
בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם – עַל כֵּן כָּל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה
גם על קידוש בכורות נאמר כי הוא בגלל היד החזקה של ה'. כך קושרת התורה את המצווה הזאת לכניסה לארץ וליד החזקה של ה' שהתגלתה ביציאת מצרים: "וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤ ה֙' אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ: וְהַעֲבַרְתָּ֥ כָל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽה֑' וְכָל־פֶּ֣טֶר׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַהֽ': וְכָל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה: וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ ה֛' מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים : וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֘ לְשַׁלְּחֵנוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג ה֤' כָּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽה֗' כָּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכָל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה" (שמות י"ג, יא-טו). וצריך להבין מה הקשר בין קידוש בכורות ליד החזקה.
היד החזקה מתגלה בעיקר במכת בכורות
היד החזקה של ה' התגלתה בעיקר במכת בכורות, כך נאמר למשה: "כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרֲשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (שמות ו א). ואחרי המכה הזאת הוא שלח וגירש את בני ישראל מארצו. ולמה נאמר על מכת בכורות שהיא ביד חזקה? שבאותה שעה: "וְהָ֥יְתָ֛ה צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר כָּמֹ֙הוּ֙ לֹ֣א נִהְיָ֔תָה וְכָמֹ֖הוּ לֹ֥א תֹסִֽף" (יא ו).
מכת בכורות למצרים – קידוש בכורות לישראל
במכת בכורות זו הועברה הבכורה ממצרים לעם ישראל, ולכן נקבעה קדושת הבכורה של ישראל ביום שבו הוכו הבכורות של מצרים בחצות לילה. "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה: כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ. הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ" (שמות ד'). כך אומר משה לפרעה: אתה מסרב להכיר כי ישראל הם בני בכורי, אתה חושב שאתה הוא הבכור באומות. אני אכה את בכוריך, תבין שאתה לא הבכור שבאומות ובאותה שעה יתברר לאומות העולם כי בני בכורי הוא עם ישראל.
קדושה בכל בכורה וראשית
זו הסיבה שבגללה אנחנו צריכים לקדש כל דבר שיש בו בכורה וראשית בעם ישראל. צריכים לקדש בכור אדם ובכור בהמה טהורה, או פטר רחם של חמור. בפרשת משפטים נאמר לקדש גם את הביכורים, שהם ראשית התבואה: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כג יט). כי קדושת הבכורה של "בני בכורי ישראל" מתפשטת גם על כל החפצים של היהודי.
גם המעשר נקרא "ראשית", וגם הוא קדוש וניתן לכהן, כך גם ראשית הגז. " רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ" (דברים יח ד). גם החלה שמפרישים מן העיסה נקראת ראשית ומופרשת לה'. " רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ" (במדבר פרק טו כ). גם העומר מוקדש מאותה סיבה: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא כג י).
ויהי רצון שבזכות הקדושה וההתקדשות נזכה ויתקיים בנו "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'; וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים, לִהְיוֹת לִי". אמן ואמן.
סיפור
שֶׁאֲנִי כֹהֵן, וְאָבִיךָ וְאִמֶּךָ מְבַקְּשִׁים לִפְדּוֹתְךָ
סיפר הרב גד כהנא: כשהייתי בחור בשיעור א' הגיע אלי אברך שגדול ממני בכמה שנים, ממעלה אדומים, ואמר לי: אני רוצה שתעשה לי פדיון הבן. אמרתי לו שאני רק בשיעור א' ויש כל כך הרבה כהנים, למה דווקא אני? הוא סיפר שהוא היה אצל הרב אליהו ואמר לו שהוא חולה בצהבת בפעם השלישית, וגם בנו בן השנה וחצי חולה בצהבת.
השיב לו הרב: גם אתה וגם הבן שלך, מי שפדה אתכם הוא לא כהן. מה שהפתיע את אותו בחור הוא, שהוא לא סיפר לרב שהוא בכור ושבנו החולה הוא בכור. אבל הרב ידע.
המשיך וסיפר לי אותו בחור: שאלתי את הרב מה לעשות עכשיו, והוא השיב שאני צריך למצוא מישהו שהוא כהן באמת ושיעשה פדיון. שאלתי איך אדע מי כהן באמת, והרב השיב: מי שקוראים לו כהנא, חזקה עליו שהוא כהן. כיוון ששמך כהנא, אני מבקש שאתה תפדה אותי ואת בני.
הבחור הביא גביע כסף גדול ועשינו פדיון הבן. זה היה הפדיון הראשון שעשיתי. כעבור כמה חודשים פניתי אליו על מנת לבדוק שהכול בסדר, אחרת אחזיר לו את כספו. הוא השיב שהכול עבר, ב"ה הוא והבן שלו בריאים ושלמים והצהבת הייתה כלא הייתה.
מובאות
כמו כנפי יונה, שכאשר אין לה כוח להילחם היא משתמשת בכנפיה להתרומם ולהציל את עצמה, כך התפילין מרוממות אותנו ומצילות אותנו מאויבינו אפילו בשעת החורבן וגזירת שמד
במכת בכורות הועברה הבכורה ממצרים לעם ישראל, ולכן נקבעה קדושת הבכורה של ישראל ביום שבו הוכו הבכורות של מצרים בחצות לילה
תשובה כהלכה
נפש של צורף . האם הרב אליהו עליו השלום היה עושה פדיון נפש על מטבעות כסף של צורף או מטבעות כסף אמריקאיות?
מטבעות של צורף.
ספק ברכות להקל . מה הסיבה שלא מברכים "שהחיינו" בפעם הראשונה שמניחים תפילין?
ברכת "שהחיינו" בפעם הראשונה שמניח תפילין שנויה במחלוקת, וספק ברכות להקל. בכל זאת כדאי לברך על בגד חדש וכדו', ולכוון להודות גם על המצווה.
אין חציצה בחולצה. האם מותר ללבוש סוודר כשיש עלי תפילין, או שמא יש כאן חציצה?
אם הסוודר הוא מעל התפילין אין חציצה, והוא הדין לחולצה.
תפילין של שמאל. מי שכותב ואוכל ביד שמאל ואת כל שאר הפעולות עושה ביד ימין, באיזו יד צריך להניח תפילין?
בשמאל.
הרב שמואל אליהו
רב העיר צפת.
בנו של הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל.
יום עיון בנושא בית המקדש- תשעה באב תשע"ז תשעה באב ענייני דיומא
מתוך יום עיון בנושא המקדש - תשעה באב תשע"ז
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
