ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- רביבים
- משפחה חברה ומדינה
- נסיעות, טיולים ונופש
- זהירות בדרכים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
מש עטר
מתוך זעזוע ואבל על הסתלקותה של משפחת עטר בסערה השמימה, יריב ושושנה וששת ילדיהם, הנני מקדיש את הטור לעילוי נשמתם. כשאנשים יקרים שכאלה מסתלקים בחטף מהעולם הזה, כולנו צריכים להתעורר ולהתבונן במשמעות החיים. האסון אירע ביום הבחירות, והמחשבה הראשונה היא כמה קטנים כל המתחים האישיים שסביב הבחירות אל מול החיים עצמם, וכמה עלינו להתאמץ לחיות בגדולה הראויה לחיים היקרים שנתן לנו ה'. מתוך הזעזוע הנורא, נעסוק בהלכות תפילת הדרך ונתעורר לאומרה בכוונה.
תפילת הדרך ומשמעותה
תיקנו חכמים תפילה ליוצא לדרך, היא תפילת הדרך (ברכות כט, ב). המקום המוגן יותר לבני אדם הוא סביבתם הטבעית, כלומר הבית או העיר. כשאדם ניתק מהעיר, מחבריו ומשכניו, ויוצא לדרך, הוא נחשף לסכנה מסוימת. אם יותקף, יהיו פחות אנשים שיוכלו לבוא לעזרתו. אם ייפגע, עד שיילקח לבית החולים יעבור זמן רב יותר (עי' מהר"ל נתיב גמילות חסדים ה). לכן תיקנו חכמים את תפילת הדרך.
כשנתבונן בנוסח התפילה, נמצא שהתפילה נאמרת בלשון רבים, והדבר אינו במקרה. מבחינה רוחנית, ההתנתקות מהציבור היא שורש הסכנה שבדרך, ולכן מי שיוצא לדרך צריך לשתף את עצמו עם הציבור, ועל ידי כך תפילתו תתקבל יותר.
מאחר שאנו כבר עומדים בתפילה לפני הבורא, ומבקשים שהדרך תעבור בשלום, אנו מוסיפים ומבקשים מה' שגם יצליח את דרכנו (ברכות כט, ב; ל, א). כך הוא נוסח התפילה: "יהי רצון מלפניך ה' א לוהינו וא לוהי אבותינו, שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותדריכנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום. ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם, ותשלח ברכה במעשה ידינו, ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו, ותשמע קול תחנונינו, כי א ל שומע תפילה ותחנון אתה, ברוך אתה ה' שומע תפילה". ישנם הבדלים מסוימים בין נוסחי תפילת הדרך, וכולם טובים.
רביבים (823)
הרב אליעזר מלמד
551 - ניצלתי מתאונה – לברך הגומל?
552 - התשובה לתאונה המחרידה – תפילת הדרך בכוונה
553 - שסבתא תשתלב במעגל הרוקדים
טען עוד
האם צריך לציין בתפילה "תאונות דרכים"
בעבר רוב סכנות הדרך נבעו משודדים וחיות רעות, וכיום עיקר הסכנה מתאונות, וממילא התעוררה השאלה האם נכון להוסיף בנוסח תפילת הדרך בקשה על הצלה מתאונות דרכים.
יש אומרים שנכון לציין בתפילת הדרך גם את סכנת התאונות, ואין בכך פגיעה בנוסח שתיקנו חכמים, שכן כתב הראבי"ה (ח"א, ברכות פו) שאפשר להוסיף בתפילת הדרך את הסכנות המיוחדות לאותה הדרך (הרב מרדכי אליהו במאמר מרדכי לא, ח, והרב דבליצקי בתפילת הדרך והלכותיה כ). ויש אומרים שמי שרוצה להוסיף רשאי (הרב שלמה זלמן אויערבאך בהליכות שלמה ח"א כא, א). עוד יש הסוברים, שהואיל ואנו מבקשים בו שיצילנו ה' "מכל מיני פורענויות" הרי שגם תאונות דרכים בכלל זה, ועדיף שלא לשנות מהנוסח שקבעו חכמים (אשי ישראל נ, הערה ד, בשם ר"ח קנייבסקי). למעשה, כל אדם רשאי לבחור כיצד לנהוג.
מברכים על דרך של פרסה - קרוב לארבע קילומטרים
תיקנו חכמים לומר את תפילת הדרך על דרך שאורכה יותר מפרסה (ברכות ל, א). פרסה היא ארבעה מיל, וכל מיל אורכו 912 מטרים. נמצא ששיעור פרסה קרוב לארבעה קילומטרים (3,648 מטרים). ואם הדרך קצרה משיעור פרסה אין אומרים תפילת הדרך, שהואיל והיא קרובה ליישוב מן הסתם אין בה סכנה (רא"ש). ואין צורך לדקדק במדידת הדרך, אלא כל אדם ישער לפי מה שנראה בעיניו.
מחשבים לפי מרחק ולא זמן
יש אומרים ששיעור פרסה נועד לתת לנו שיעור של זמן, שאם הדרך אורכת יותר משבעים ושתיים דקות, שזה הזמן שלוקח לאדם ממוצע ללכת שיעור פרסה בדרך לא סלולה - צריכים לומר את תפילת הדרך. ואם פחות, מכיוון שהסכנה לא נמשכת זמן רב - אין אומרים את תפילת הדרך (זכרון יהודה או"ח מ"ב; יבי"א ח"ב או"ח יד).
אולם לרוב הפוסקים, כוונת חכמים הייתה לקבוע את שיעור המרחק שעליו צריך לומר את תפילת הדרך. טעמם, משום שככל שהדרך ארוכה יותר כך היא מתרחקת יותר מן היישוב, וכך הסכנות שבה מתרבות. לזמן אין חשיבות בהקשר הזה, שהרי גם בזמן חכמים הרוכבים על סוסים עברו שיעור פרסה בפחות מעשר דקות, ולא חילקו חכמים בין הולך לרוכב, אלא קבעו שבכל אופן יאמרו את תפילת הדרך על דרך של פרסה. לפיכך, גם בזמננו שיש מכוניות מהירות, מודדים את אורך הדרך, ואם היא יותר מפרסה חייבים לומר את תפילת הדרך. דבר זה נכון עוד יותר בימינו, כאשר תאונות הדרכים מהוות את אחת הסכנות העיקריות לחיי אדם בדרכים.
דרך מסוכנת במיוחד גם אם היא קצרה
כאשר הדרך מסוכנת, אפילו אורכה פחות מפרסה יש לומר עליה תפילת הדרך (ט"ז קי, ו, מ"ב קי, ל). אם כן, בזמנים שכבישים מסוימים נחשבים למסוכנים מחמת התנכלויות הערבים שזורקים אבנים, ולפעמים אף זורקים בקבוקי תבערה או יורים, יש לומר את תפילת הדרך אפילו בדרך של פחות מפרסה.
האם לברך על נסיעות בעיר
כיום, שאנשים רבים נוסעים נסיעות ארוכות בתוך שטחים עירוניים, התעוררה שאלה גדולה האם צריך לומר תפילת הדרך על נסיעות בתוך העיר. מצד אחד, חכמים תיקנו את תפילת הדרך לדרכים שמחוץ למקומות היישוב, ואם כן על נסיעה בעיר אין לברך. מנגד, בזמננו השטחים העירוניים גדלו מאוד, ויכול אדם לנסוע שעות בלי לצאת מהם, כמו למשל בנסיעה מרחובות לכפר סבא וחזור. גם בנסיעות אלו יש כיום סכנה, במיוחד כאשר נוסעים בכבישים מהירים (בפועל מעל מחצית ההרוגים מתאונות דרכים, כולל הולכי רגל, נהרגים בתוך הערים).
ואכן, יש סוברים שכיום חובה לומר את תפילת הדרך בעיר, שכן סכנת התאונות בעיר שווה לסכנה מחוץ לעיר. עוד אפשר לומר שגם הכבישים העירוניים אינם נחשבים כמקום יישוב, הואיל ונועדו לנסיעה בלבד (דבר חברון או"ח קט).
מנגד, יש סוברים שחכמים תיקנו את התפילה רק לדרך שמחוץ למקומות המיושבים, ואין בסמכותנו להוסיף ולקבוע לומר את תפילת הדרך בתוך העיר. פרט לכך, יש סוברים שאולי היה מקום לבטל את חובת תפילת הדרך גם מחוץ לעיר, הואיל והיא נתקנה על דרכים מסוכנות בהרבה, שבהן היו שכיחים ליסטים וחיות רעות (רשז"א בהליכות שלמה ח"א כא, 14).
למעשה נכון לברך בלא שם
למעשה נראה שאומנם אין בכך חובה, אבל טוב לכל נוסע בעיר קרוב לארבעה קילומטרים (פרסה) שיאמר את תפילת הדרך בלא להזכיר את שם השם בסופה, כלומר שיאמר בסיום התפילה "ברוך אתה שומע תפילה". וכך כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ז, קונטרס אחרון ג), וכך אמר לי מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל.
נכון לומר את תפילת הדרך לפני תחילת הנסיעה
נחלקו הפוסקים היכן המקום הנכון לאמירת תפילת הדרך. יש אומרים שנכון לומר את תפילת הדרך בעיר בעת היציאה מהבית (עטרת זקנים ט"ז ז). ולדעת רוב הפוסקים, אף שבדיעבד יוצאים ידי חובה גם כשאומרים את תפילת הדרך בעיר, לכתחילה נכון לאומרה לאחר שיוצאים מהעיר, שאז מתחילים בדרך שעליה מתפללים (מ"א, א"ר, פמ"ג ומ"ב קי, כט).
אולם נראה שכיום, לאחר שהגענו למסקנה שטוב לברך גם על נסיעה עירונית, המקום הנכון לאמירת תפילת הדרך הוא בעת שמתיישבים במכונית לפני תחילת הנסיעה, וזאת כדי שתפילת הדרך תחול גם על כל הנסיעה העירונית. לפי מה שכתבנו לעיל, ינהג היוצא לדרך כך: אם הכוונה לצאת לנסיעה בין-עירונית, יש לומר לפני תחילת הנסיעה את תפילת הדרך עם שם ה'. ואם הכוונה לצאת לנסיעה בתוך השטחים העירוניים, נכון לאומרה בלא שם ה'.
עד מתי אפשר לומר את תפילת הדרך
שכח לאומרה בצאתו לדרך, אם עד למחוז חפצו נותרה עוד דרך כשיעור פרסה (קרוב לארבעה קילומטרים), יאמר את תפילת הדרך, ואם נשאר פחות - יאמר את התפילה בלא שם ה' בחתימה (שו"ע או"ח קי, ז).
אדם שנוסע כמה נסיעות ביום, מספיק שיאמר את תפילת הדרך בפעם הראשונה, ויכוון בבקשתו על כל הנסיעות שיעשה באותו היום. אבל אם תכנן רק נסיעה אחת, ולאחר מכן נמלך בדעתו והחליט לנסוע עוד פעם, אזי עליו לאומרה שנית. כאשר הדרך נמשכת כמה ימים, בכל בוקר צריך לומר את תפילת הדרך (שו"ע או"ח קי, ה).
מדוע תפילת הדרך אינה פותחת 'בברוך'
יש שהקשו על נוסח תפילת הדרך, מדוע אינו פותח ב"ברוך". שהרי יש לנו כלל: כל ברכה שאינה סמוכה לחברתה, דהיינו שהיא נאמרת לבדה, יש לפותחה בברכה?
יש הסוברים שאכן יש להסמיך את תפילת הדרך לברכה אחרת, במידת האפשר (מהר"ם מרוטנבורג). אומנם להלכה נפסק שאפשר לומר את תפילת הדרך גם בלא להסמיכה לברכה, הואיל ואינה נחשבת ברכה אלא תפילה (תוס'). ויש אומרים שתפילת הדרך היא אכן ברכה - ברכת "שומע תפילה" שבתפילת העמידה - ומכיוון שבמקומה העיקרי בתפילת העמידה היא סמוכה לברכות שלפניה, אזי גם כשאומרים אותה בנפרד אין צריך לפתוח בה ב"ברוך".
לתגובות: [email protected]
מתוך העיתון בשבע.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
