ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- שבועות
- מעמד הר סיני ומתן תורה
- ספריה
- מועדים
- ביכורים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד
גם שמו האחר של החג חג העצרת, מורה על קשר מיוחד זה. כשם שיש לחג הסוכות יום עצרת מיוחד בסיומו ("שמיני עצרת"), כך יש גם לחג הפסח יום חג של עצרת.
הקשר הזה בין חג הפסח וחג השבועות אינו רק קשר חיצוני ופורמלי, אלא הוא ביטוי ליחס הפנימי שבין חגים אלה. במילים אחרות: חג הפסח, חג הגאולה והחירות, אינו מגיע להשלמתו, אלא בחג השבועות - חג מתן תורה. חג הפסח ללא חג השבועות חסר את השלמתו ואת תיקונו, כשם שחג השבועות נזקק לחג הפסח, כדי להקנות לו תשתית בתוך החיים הממשיים. שני אלה קשורים זה בזה, וכל המפריד ביניהם אין בידו מהות שלימה, כי אם רק מחצית, צד אחד בלבד של הדברים.
בחג הפסח יצאו אבותינו ממצרים, ועל-ידי כך הסירו מעליהם את השעבוד החיצוני, את היותם עבדים בארץ לא להם. אולם רק עם מתן תורה מגיע העם להיות באמת ליחידה אחת, למהות בעלת תוכן, לחטיבה בעלת משמעות, רק אז ניתן לומר: "היום הזה נהיית לעם" 1 . מה שהיה קודם-לכן, קבוצת עבדים מעוּנַה, קבוצת שבטים הזוכרת בקושי את הקשר הקדמון בין חלקיה, אספסוף הבורח מתוך השעבוד - נעשה מאז מתן תורה ליחידה לאומית, לעם אחד, שיש קשר פנימי בין חלקיו, שיש משמעות לקיומו, שיש מטרה להווייתו הנמשכת.
מהסרת השעבוד - אל החירות
היציאה-בריחה מארץ מצרים, היתה פריקתו של עול השעבוד מעל בני ישראל. היציאה מבית עבדים, על כל הכרוך בה, מסירה מן העם את החובות והקשיים של עבודת פרך בארץ זרה. אולם עצם היציאה הזאת עדיין איננה מקנה חירות.
אם חירות היתה מושג שלילי בלבד, אם חירות פירושה העדר עבדות - הרי השחרור מן העבדות מקנה, כשלעצמו, את החירות. אולם יש לחירות גם תוכן חיובי, ותוכן זה איננו נוצר מעצמו על-ידי הורדת העול בלבד. שעבוד הוא מצב שבו אין אדם (או אומה) עושה מה שלבו חפץ, אלא את הדברים שאומרים לו אחרים לעשות. מצב של חירות הוא, כשיכול אדם לעשות את שלבו חפץ, לחיות את חייו שלו. אולם לשם-כך חייב הוא לחפוץ בדברים משלו, חייב הוא שיהא לו תוכן חיים משל עצמו.
הנקודה הזו איננה שייכת דווקא בבני אדם או בהערכות מיוחדות של המושג חירות, אלא במשמעות האלמנטרית של החופש. חופש בלי רצון עצמי אין לו תוכן, אין לו מהות - ולכן אין לו כל מובן. עקרון זה נכון לא רק בתבניות המורכבות של חיי הרוח של אומה, אלא למעשה בכל יחיד ואפילו בכל יצור חי. קיימת תופעה ידועה של בעלי חיים הנולדים והמוחזקים זמן רב בשבי. גם כאשר הם משתחררים מפעם לפעם ובורחים אל מחוץ לסורג, מתברר כעבור זמן קצר, כי אין הם יודעים כיצד לחיות בחופש, כי אין הם מסוגלים לחיות בעולם חופשי ללא אדונים ומטפלים, וכי בעצם אין להם כל דחיפה פנימית לכך. יצורים אלה, הנראים כמתאמצים כל-כך להחלץ מתוך כלאם, אינם פועלים אלא מתוך אינסטינקט עמום, אך כשהם מגיעים לשחרור זה - אין הם בעצם חפצים בו ואינם מסוגלים לחיות אתו. בדרך-כלל הם חוזרים כעבור ימים אחדים אל הנוחות של המכלאה, אל סדר החיים הקבוע בה, אל מציאותו של המטפל הדואג להם - אפילו אם הוא מעביד אותם בפרך.
ואם בבעלי חיים כך - בבני אדם על אחת כמה וכמה. להיות בן חורין פירושו: להיות בעל אישיות עצמית, להיות בעל מטרת חיים עצמית, שיש טעם לנסות לחיות אותה על אף כל הקשיים שבה.
הדברים הללו מובאים בתמציתיות רבה בתוך מאמר מפורסם של חכמינו, הדורשים את הכתוב "חָרות על הלוחות" 2 - "אל תקרא 'חרות' אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" 3 . והפרדוכס הזה הוא הפרדוכס של החירות כשלעצמה. מי שאינו עוסק בתורה, או בעצם - מי שאין לו תורה, אין לו חיים עצמיים משלו. העובדה שאין עליו כרגע עולו של שעבוד זר הנראה לעין, בעצם אינה משנה לגביו. שהרי מה יעשה בחירות זו שלו, כשאין הוא לאמיתו של דבר רוצה משהו מסוים לעצמו? ועל-כן בהכרח, מטבע הדברים, הוא חוזר ומשעבד את עצמו שוב לבית העבדים, לכל מי שיהא אדון לו, לכל מי שיקבע בשבילו מה לעשות וכיצד לפעול.
מתן תורה הריהו, אפוא, גמר התהליך של פריקת עול השעבוד ממצרים. בחג הפסח יש רק חופש במובן השלילי של המילה. אולם יש צורך בחג השבועות, חג מתן תורה - כדי לקנות את החירות, כדי לתת תוכן חיובי, תוכן עצמי לעם היהודי. משעת מתן תורה ואילך יש לו חירות של אמת.
השגתה של החירות על ידי קבלת "עול מלכות שמיים", איננה דבר פשוט ומובן מאליו. קיימת שאלה נוקבת, אשר מן-הסתם כבר שאלו אותה גם יוצאי מצרים, והיא ממשיכה להישאל גם בימינו שלנו: מדוע יכולים עמים אחרים, גדולים וקטנים, לחיות את חייהם בפשטות ללא משימות חיים, ללא תורה? ומפני מה חייב עם ישראל דווקא, לשם קיומו, להיות יוצא דופן?
התשובה לשאלה זו נעוצה באנומליה (=זרות, חריגות) של עם ישראל, אנומליה הקיימת לאו דווקא בהיותו בגלות, אלא מתחילת קיומו כעם - מאז יציאת מצרים. משהו מן הייחוד הזה, המלווה את עם ישראל בכללו, מגיע לביטוי בדברי הנביא: "מי שמע כזאת, מי ראה כאלה, היוחל ארץ ביום אחד, אם יוולד גוי בפעם אחת, כי חלה גם ילדה ציון את בניה" 4 . ככלל, יצירתו של עם היא תהליך אטי, הנמשך מאות שנים, כאשר מציאות חיים משותפת קושרת מעט מעט את היחידים למכלול גדול יותר, המגיע לבסוף לידי זהות עצמית. אולם אין הדבר כן לגבי עם ישראל. משום שעם ישראל "נולד פעם אחת", בתהליך חד פעמי, הרי מתחילת קיומו אין אחדותו וייחודו הלאומי יכולים לנבוע בפשטות רק מן העובדה ש"אנו פה" ולא עוד. משום שגידולו של עם ישראל איננו "טבעי" כשל כל האומות, על-כן לא יתכן שיוכל להסתפק בעצם עובדת קיומו, כדי לבסס את עצמותו כעם אחד.
עם ישראל צמח כאומה מתוך בסיסה של אידיאה מאחדת, וקיומו הנמשך קשור בכל הדורות באותה אידיאה. ביטויו של רב סעדיה גאון: "אומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה" 5 , נשאר בעל משמעות אפילו בדורות שבהם לא החזיקו רוב בני העם בתורה זו, אף-על-פי-כן נשארה התורה היסוד העקרוני של חיי העם; משום שקשרי הזהות נמשכים תמיד אל העבר המשותף, ועבר משותף זה טבוע בחותם המאחד של התורה האחת.
נתינת וקבלת התורה
ייחוד זה של העם היהודי לא פחת אלא גבר עם הקמתה של מדינת ישראל. המדינה נוצרה, כמו העם בראשיתו, "ביום אחד", לא כפועל יוצא של מצב קיים שנמשך דורות רבים עד שהגיע לידי ביטוי, אלא כמילוייה של משאלה, כהתגשמותו של רעיון. קיום מיוחד במינו זה של המדינה מודגש על ידי שני גורמים; האחד - שהוא אולי זמני, הרי הוא חוסר ההכרה של שכניה לא רק בגבולותיה, אלא אף בעצם קיומה כמדינה. והשני - שהוא יציב הרבה יותר, בעובדה שהמדינה מנסה (ואף חייבת) למשוך אליה ללא הרף עולים חדשים מארצות העולם. לחצי הקיום של המדינה, הפועלים על כל החיים בה (וכל המתעתדים לבא אליה), מציגים משום-כך את הווייתה באור שונה לחלוטין משל אומות אחרות.
עם ישראל נזקק אפוא לסוג אחר, מעמיק יותר, של חירות משל אומות אחרות. אכן, ימות המשיח מתוארים בהלכה כמושתתים על הסרתו של שיעבוד מלכויות בלבד. אולם דבר זה יכול להיות בעל משמעות רק על רקע של קיום משמעותי קודם; של תורה שאין לה אפשרות להגיע לידי ביטוי מלא תחת עולם של אחרים. אולם ללא התורה, אין הסרתו של השעבוד מהווה עצמאות של ממש, היא מהווה רק אפשרות לקראת חירות מלאה. חג הגאולה ממתין עדיין להשלמתו במתן תורה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
