ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מבוא למשנת הראי"ה
הַשִּׂמְחָה הִיא אַחַת מֵהַנְּטִיּוֹת הַטִּבְעִיּוֹת לָאָדָם, הָאָדָם הַבָּרִיא בְּנַפְשׁוֹ וְגוּפוֹ יִהְיֶה תָּמִיד עָלֵז וְשָׂמֵחַ, וְזֹאת הִיא הַצּוּרָה הַטִּבְעִית שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הַבְּרִיאָה. אָמְנָם הַצִּיּוּר הַפְּנִימִי שֶׁל הַשִּׂמְחָה הַטִּבְעִית, כָּל זְמַן שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת רַק בְּשִׁפְלוּתָהּ הַטִּבְעִית הִיא בְּנוּיָה עַל דְּבָרִים כָּל כָּךְ דִּמְיוֹנִיִּים, עַד שֶׁבְּהַגִּיעַ בָּהֶם יַד הַשֵּׂכֶל יֵלְכוּ תֶּמֶס* וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ*, וְהַשִּׂמְחָה תֵּהָפֵךְ לְתוּגָה. כִּי כָּל הַצִּיּוּרִים הַנִּכְנָסִים בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם בְּטִבְעוֹ הַפִּרְאִי שֶׁאוֹמֵר לוֹ לִבּוֹ לִשְׂמֹחַ בַּעֲבוּרָם, אֵינָם כְּדַאי* כְּלָל לִשְׂמֹחַ בָּהֶם.
מילוי השמחה בציורים טבעיים
הַשִּׂמְחָה הַגַּסָּה שֶׁל מְלֹאת סֶפֶק* הַתְּשׁוּקוֹת הַמֻּרְגָּשׁוֹת, לֹא יְמַלְּאוּ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם בֶּאֱמֶת, וְאַחֲרִיתָן תָּבֹא מַפַּח נֶפֶשׁ, כִּי סוֹף כָּל סוֹף הֲלֹא יַעֲמֹד הָאָדָם עַל הַשֶּׁקֶר וְהַתֹּהוּ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן. אָמְנָם לֹא מִפְּנֵי זֶה נוּכַל לַהֲפֹךְ אֶת הַמְּצִיאוּת לְאַיִן, וּלְהַכְחִישׁ בְּטֶבַע* הַשִּׂמְחָה שֶׁהִיא מַתְּנַת אֱלֹהִים לַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית, כִּי אִם אָנוּ צְרִיכִים לָקַחַת אֶת הַנְּטִיָּה הַבְּרִיאָה הַזֹּאת וּלְמַלֹּאתָהּ בַּצִּיּוּרִים* הָאֲמִתִּיִּים, וּלְהוֹדִיעַ לַנֶּפֶשׁ אֶת מַטְּרַת נְטִיָּתָהּ* זֹאת לְמַעַן תַּחַת הֱיוֹתָהּ נִשְׁעֶנֶת לְפִי הַטֶּבַע הַפִּרְאִי עַל יְסוֹדוֹת דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא, תִּהְיֶה מְיֻסֶּדֶת עַל אַדְנֵי אֱמֶת וּדְבָרִים הַקַּיָּמִים לָעַד. וְתַחַת הַשִּׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה, הַטִּבְעִית בַּנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית שֶׁלֹּא עָלְתָה בְּמַעֲלוֹת הַתּוֹרָה וְהַמּוּסָר, לֹא יַעֲבִיר הָאָדָם מִמֶּנָּה אֶת הַנְּטִיָּה הַזֹּאת, רַק* אֶת הַצָּהֳלָה וְהַשִּׂמְחָה הַיַּלְדוּתִית יִקַּח עִמּוֹ בְּעֶצֶם תַּמּוּתָהּ*, כִּי אִם יָבֹר* לוֹ אֶת הַתְּעוּדָה* הַשִּׂכְלִית שֶׁלָּהּ, שֶׁהִיא הַשִּׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, הַשִּׂמְחָה בְּהַשָּׂגַת הָאֱמֶת, בְּדַעַת ד' וְתוֹרָתוֹ, בְּשִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לַעֲשׂוֹת צֶדֶק וּמֵישָׁרִים, וּלְמַלֵּא אֶת כָּל הַחוֹבוֹת הַתּוֹרִיּוֹת* וְהַשִּׂכְלִיּוֹת* הַמֻּטָּלוֹת עָלָיו בְּמַעֲשֶׂה וּבְשֵׂכֶל, בְּשִׂמְחָה וְטוּב לֵב, שֶׁאָז אַחֲרִית וְתִקְוָה גְּדוֹלָה נִשְׁקֶפֶת לְשִׂמְחָתוֹ הַטִּבְעִית, וְרַק אָז בִּהְיוֹתָהּ מִתְחַבֶּרֶת אֶל הַתְּכוּנָה הַשִּׂכְלִית תַּעֲמֹד עַל עֶצֶם טִבְעָהּ.
מבוא למשנת הראי"ה (128)
בשביל הנשמה
92 - תפילה חלק ח'
93 - שמחה ועצבות חלק א'
94 - לימוד שבועי באמונה א- ז תמוז תשע"ז
טען עוד
עַל כֵּן אָמַר "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה", כְּלוֹמַר הַשִּׂמְחָה הַיְדוּעָה וְהַטִּבְעִית לָאָדָם בְּעֶצֶם טִבְעוֹ הַיַּלְדוּתִי, הִנְנִי מְשַׁבְּחָהּ שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהִשָּׁאֵר חַיָּה וְעֵרָה בְּטִבְעוֹ שֶׁל אָדָם וְעֹמֶק נַפְשׁוֹ, אַחֲרֵי כָּל עֲלִיּוֹתָיו בְּחָכְמָה וּבַחֲסִידוּת, בְּמוּסָר וָצֶדֶק. אָמְנָם לְשִׂמְחָה כָּזֹאת שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, הַנְּטִיָּה הַטִּבְעִית כְּשֶׁמִּתְחַבֶּרֶת אֶל הַיֹּשֶׁר הַשִּׂכְלִי וְהַהֶגְיוֹנִי רְאוּיָה הִיא לָשֶׁבַח. אֲבָל כְּשֶׁהַטֶּבַע יִשָּׁאֵר בְּשִׁפְלוּתוֹ, וְרַק עַל פִּי רִגְשׁוֹתָיו הַעִוְרִים יָשִׂים דַּרְכּוֹ בַּחַיִּים, הֲלֹא לֹא יָקוּם לְאֹרֶךְ יָמִים, כִּי הַחַיִּים וְהַשֵּׂכֶל יִטְפְּחוּ עַל פָּנָיו וְיֹאמְרוּ לוֹ "לְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה", הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁעָלָיו נוֹסְדָה הַצָּהֳלָה הַיַּלְדוּתִית הֲלֹא הוּא כֻּלּוֹ שֶׁקֶר וָתֹהוּ, הַדָּבָר הַנּוֹצֵץ מֵרָחוֹק מִמַּרְאֵה עֲלִיזַת הַחַיִּים הַחִיצוֹנִית יְאַמֵּת הַבֵּרוּר הָאֲמִתִּי אֶת שִׁקְרוֹ. אִם כֵּן "לְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה".
להעמיד השמחה על יסודה הנכון
אֶלָּא עַל מָה הַנְּטִיָּה* הָעֲדִינָה וְהַנֶּחֱמָדָה הַטִּבְעִית הַזֹּאת עוֹמֶדֶת בָּאָדָם, כִּי אִם לְהַעֲמִידָה עַל יְסוֹדָהּ הַנָּכוֹן, עַל יְסוֹד שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לִהְיוֹת דְּבֵקָה עִם הָאָדָם תָּמִיד כָּל יְמֵי חַיָּיו. "וַאֲנִי בַּד' אֶעְלוֹזָה אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי". שִׂמְחַת הַהַשָּׂגָה הַשִּׂכְלִית, שִׂמְחַת הַהַדְרָכָה הַמּוּסָרִית בִּנְטִיּוֹת מִדּוֹתָיו הַפְּנִימִיּוֹת לְצַד הַטּוֹב וְהַחֶסֶד הַמִּתְבָּאֵר בְּדַרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, שִׂמְחַת הַמַּעֲשֶׂה בַּעֲשִׂיַּת כָּל הַמִּצְווֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת* וְהַשִּׁמְעִיּוֹת* שֶׁמְּכִילוֹת מַטָּרוֹת קְדוֹשׁוֹת נִצְחִיּוֹת וְנִשְׂגָּבוֹת, שֶׁהֵמָּה רְאוּיוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת הַחוֹתָם שֶׁל הַשִּׂמְחָה הַטִּבְעִית עַל הַחַיִּים בֶּאֱמֶת, "יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ד'".
(עֵין אַיָּה, שַׁבָּת א, פֶּרֶק ב, פִּסְקָה צח)
______________________
תֶּמֶס – יימסו. וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ – ייעלמו לגמרי. כְּדַאי – ראוי. מְלֹאת סֶפֶק – מילוי סיפוקים. בְּטֶבַע – בנטייה הטבעית. בַּצִּיּוּרִים – מחשבות, רגשות ודמיונות. נְטִיָּתָהּ – נטיית השמחה. רַק – אלא. בְּעֶצֶם תַּמּוּתָהּ – כמו שהיא (בשלמותה). יָבֹר – יבחר. הַתְּעוּדָה – ייעוד, מטרה. הַתּוֹרִיּוֹת – של התורה. וְהַשִּׂכְלִיּוֹת – הרוחניות. הַנְּטִיָּה – נטיית השמחה. הַשִּׂכְלִיּוֹת – מצוות שהשכל מחייבן. וְהַשִּׁמְעִיּוֹת – שהשכל אינו מחייבן אלא השמיעה בקול ה' מחייבת לקיימן.
הקדמה
כל אדם בעולם מחפש להיות שמח. השמחה היא רגש יסודי באדם, שנוגע לעצם החיים. אם נשים לב, נראה שהרבה מהרצונות ומהשאיפות של האדם נובעים מחיפוש השמחה.
גם בתורה מצינו שהשמחה היא דבר חיובי: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" [דברים כח]. הרמב"ם, כשהתייחס לפסוק זה, כתב שהשמחה בעבודת ה' "עבודה גדולה היא" [סוכה ולולב פ"ח הלכה טו]. אף הנבואה אינה שורה "אלא מתוך שמחה" [שבת ל:].
אך המעניין בשמחה הוא שהמציאות כולה "נוגעת ולא נוגעת" בה. מצד אחד היא כל כך פשוטה, משום שכל אדם נולד עם שמחה ויודע מה היא, ומצד שני – מכיוון שהיא חלק משטף החיים, מעטים האנשים שעצרו להתבונן על מקומה הנכון של השמחה ועל מטרתה. לעתים גם נדמה שהשמחה מפריעה ל"רצינות" – הרי בניין העולם דורש מחויבויות, כמו ללכת לעבודה ולהקים משפחה. זה לא תמיד הכי "משמח" לקום מוקדם בבוקר...
בקטעים שנלמד בנושא מדברי הרב קוק, תיחשף בפנינו הסתכלות על עניין שנדמה לנו כמוכר – אך למעשה יש הרבה מה ללמוד בו: עניין השמחה. למה ברא ה' את השמחה? במה ראוי לשמוח? או שאולי בעצם נוטה השמחה להביא לליצנות והוללות, ולכן ראוי לשומר נפשו למעט בה?
הרב, כדרכו, פותח בפנינו אפיק והסתכלות על השמחה, ומראה איך אפשר להתחבר אליה בצורה מלאה וגבוהה, יחד עם שמירה על עצמתה ותמימות הילדות שבה. הוא מסביר איך דווקא מתוך השמחה אפשר להגיע למדרגה גבוהה יותר, אפילו בעניינים רציניים ורוחניים כמו תורה ומצוות.
ביאורים
שלמה המלך בספרו, ספר קהלת, היטיב לבחון ולבדוק מה עניינו של כל רגש. כשהגיע אל רגש השמחה, הייתה המסקנה: "ולשמחה מה זו עושה" [קהלת ב, ב]. הרב קוק מסביר ששאלה זו מנקרת ומעיבה על השמחה גם אצל כלל האנושות, משום שהיא חשה שיש בשמחה הטבעית תחושה של ריקנות מסוימת, תחושה שנובעת ממסקנת השכל, שאותה מתאר שלמה: מה התועלת בשמחה ובסיפוק ההנאות גרידא?
מאידך, השמחה היא אחד ממציאויות הנפש היותר חזקות שברא ה' לאדם, וכבר בימיו הראשונים של האדם היא מופיעה בצורה גדולה ושלמה כל כך. מכך נראה שמתנת השמחה אינה בּכְדִי, אלא היא תכונה מרכזית בחיי האדם.
אף שלמה המלך בסוף ספרו מגיע למסקנה הפוכה: "ושבחתי אני את השמחה" [ח, טו]. ואכן, חז"ל ביקשו לגנוז את ספר קהלת, מפני שדבריו סותרים זה את זה [שבת ל:]. הרעיון שעומד מאחורי הרצון לגנוז את הספר, הוא שאין תירוץ פשוט לסתירה הזו, כי שלמה המלך הרי מדבר על אותה שמחה, על אותו רגש, על אותו תהליך נפשי! ומשום כך לא עשו חז"ל חלוקה בין דרגות שונות של שמחה, אלא דיברו על מה מוסבת השמחה בכל אחד מהפסוקים: "כאן בשמחה של מצוה כאן בשמחה שאינה של מצוה". אם-כן, שומה עלינו להבין: מה הוא עומק ההבדל בין שמחה של מצוה לבין שמחה שאינה של מצוה?
הרב קוק מסביר שאכן השמחה היא חיונית ומרכזית לאדם – היא מטביעה ומחזקת באדם רגשות חיובים וכוחות חיים, ולכן אל לו לזנוח את עצם רגש השמחה בתמימותו ושלמותו. אבל על השמחה הטבעית בלבד, שנובעת מדברים כמו הנאות של סיפוקי הגוף – יאמר השכל ששקר הוא לשמוח בשמחה זו, משום ששלמויות אלו זמניות וחולפות, ואינן מספקות את הנפש המרוממת, ואם מרכז חייו של האדם נמצא ברצונות נמוכים אלו – יתמודד האדם בשמחתו רצוא ושוב עם תחושות ריקנות ותסכול. וכאן עולה השאלה וההתמודדות לאדם אשר בוחר להתעלות בחיי רוח: האם לזנוח את רגש השמחה ולמעט בו?
הרב קוק מבאר שלא כך, אלא אדרבה: יש לקחת את הרגש הגדול של השמחה, ובהגיע האדם לבגרות – לתת לו את הפירוש והמקום הנכון אל דברים שבאמת ראוי לשמוח בהם, כקניית האמת ושלמות המידות. ואז השמחה אף תרומם את האדם רוממות רוח גדולה יותר. על כך אמר שלמה: " ושבחתי אני את השמחה" – לא רק שהיא מותרת, אלא שכאשר שמחים בדברים רוחניים, היא מעלה את מעלת האדם. כי השמחה מטביעה באדם את השלמויות הרוחניות שבהן הוא עוסק – ולייעוד נעלה זה נועדה השמחה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
