בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • חסידות גור
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

undefined
11 דק' קריאה
לכבוד יום השנה המאה לפטירתו של האדמו"ר השני בחסידות גור, הגאון ר' יהודה לייב אלתר בעל 'שפת אמת', החל בה' שבט, אכתוב דברים לזכרו מתוך ספרו של הרב אברהם יצחק ברומברג ז"ל, מחבר סדרת הספרים 'מגדולי התורה והחסידות', שהיה חסיד גור.

מתוך היסורים
הרבי הראשון מגור היה רבי יצחק מאיר, בעל חידושי הרי"ם. הוא היה גאון עולם, שנחשב בעיני חבריו לגדול הלמדנים בדורו. בתחילה היה חסיד של רבי שמחה בונים מפשיסחא, ולאחר פטירתו כפף עצמו בפני חברו וגיסו המבוגר ממנו - הרבי מקוצק, ונעשה חסיד שלו. בהיות כבן ששים נתמנה לרב בגור. באותה שנה, תרי"ט, נפטר הרבי מקוצק, והחסידים הכתירוהו לאדמו"ר. כך החלה שושלת גור.

סבל רב ידע רבי יצחק מאיר. הוא מטבעו היה בעל מאור פנים ועין טובה, אולם חייו האישיים היו רצופים שכול. מתוך שלושה עשר ילדים שנולדו לו, שנים עשר מתו עליו בילדותם. רק אחד, הבכור רבי אברהם מרדכי, האריך ימים יותר מאחיו, ונודע כצדיק וענו שהרבה בשתיקה. אולם גם הוא היה חלש וחולני מילדותו, ופעמים רבות נפל למשכב. הוא הצליח להגיע לחופה ואף נולדו לו שלוש בנות, אולם חולניותו גברה ובהיותו בן שלושים חלה במחלה אנושה ונשקפה סכנה לחייו.

כשנודע הדבר לאביו, נכנס אצלו לבקרו ואמר לו: "דע לך בני, שהאדם מצווה שיירצה לחיות. וישנה סברה שזו מצוות עשה מפורשת בתורה, שנאמר: 'ובחרת בחיים'..." החולה הקשיב ושתק. "על כן בטוח אני" המשיך האב "שתקיים את המצווה הזאת ותרצה לחיות. הנני אומר לך שתקום מחולייך בריא ושלם ותוליד בן זכר וטוב".
החולה שתק. האב נשתהה עוד כמה רגעים ליד מיטת בנו ויצא.

לאחר שיצא האב התיישב החולה על מיטתו ולחש תפילה: ריבונו של עולם, חנני נא אך הפעם, ותן לי במתנה עוד שנות חיים, ותזכני להוליד בן זכר, ואקרא שמו יהודה, ואקיים את הכתוב: "הפעם אודה את ה'".
לאט לאט שב החולה לאיתנו ולאחר כשנה, בכ"ט ניסן תר"ז, נולד לו בן, הוא הרבי בעל 'שפת אמת'. לאחר כשמונה שנים שוב נפל ר' אברהם מרדכי למשכב, אולם הפעם כבר לא קם מחוליו ומת.

האבל האחרון
ההורים השכולים ליוו את ילדם ה-13 למנוחת עולמים. לאחר ההלוויה אמר האדמו"ר רבי יצחק מאיר לאשתו הרבנית, שמיררה בבכי על מות בנה האחרון: "אסוננו ישמש נחמה לאבות שכולים, כי עתה יוכלו לומר: צאו וראו מה עלתה לו ליצחק מאיר, שהיו לו שלושה עשר בנים, וכולם קדושים, וכולם מתו על פני אביהם..."

לתלמידיו שבאו לנחמו אמר שהוא מצטער על שלא נותר לו בן, וכבר לא יוכל לקיים את מצוות "ושננתם לבנך". על אבן המצבה חרת האב השכול דברים אלה: "... בני יחידי מחמד עיני צדיק הוא..."

לאחר מות אביו הובא הילד ליבלה בן השמונה לבית הסבא והסבתא, ובו התנחמו, ובו זכה הסבא לקיים את מצוות "ושננתם לבנך".

חינוך
מילדותו חושל אופיו של ר' ליב. כשאחד מנכדיו לא רצה לאכול איזה תבשיל, סיפר ה'שפת אמת' שפעם, בהיותו ילד, הגישו לפניו תבשיל גריסים, והוא אמר שאינו אוהב גריסים. מיד צווה אביו לבשל במשך ארבעים יום גריסים בלבד. ומאז, המשיך בעל ה'שפת אמת', אני אוכל גריסים.

היה לו לבעל ה'שפת אמת' כוח רצון אדיר. מילדותו הקדיש עצמו לתורה ומצוות. מסבו למד הנכד להיות שקדן וזריז ולא להפסיד רגע בבטלה, וגם ירש ממנו את כשרונותיו הגאוניים.

הסבא בעל חידושי הרי"ם סיכם עם המלמד של נכדו שלושה תנאים: שיהא מעיר את נכדו בהשכמת הבוקר, שיהא מחדש עמו בכל יום חידושי תורה, ושיהא לומד עמו 18 שעות בכל יממה. ולא קשה היה למלמד לקיים את התנאים האלה, כי עוד לפני שהספיק להעיר את הנער עם שחר, כבר היה יושב ליד הגמרא ולומד בשקידה.

לקראת סוף ימיו, כששמיעתו נחלשה, אמר ה'שפת אמת': "יודע אני שהחולשה באה לי מפני שלא אכלתי דיי ולא ישנתי בימי נעוריי אלא שעתיים ביום. על שלא הרביתי בשינה איני מתחרט, אבל על מה שלא אכלתי די צרכי בעודי צעיר אני מתחרט..."

בקוצק
בהיות ה'שפת אמת' בן 12 נפטר הרבי מקוצק. עד אז הספיק בעל חידושי הרי"ם לקחת את נכדו מספר פעמים לרבי מקוצק, וביקוריו שם עשו על הילד רושם רב. פעם ביקשו הרבי מקוצק לחזור על חידושי התורה של סבו, והנכד חזר עליהם מבלי להחסיר מילה. פעם שאל אחד החסידים את בעל חידושי הרי"ם מה ראה לקחת את נכדו הקטן בקור הגדול לקוצק. השיב: "כדי שיראה פעם יהודי אמיתי..."

בהיותו בקוצק שמע פעם ה'שפת אמת' את הרבנית מקוצק כשהיא אומרת לשמש שחסרים כמה וכמה כלים, וכפי הנראה נגנבו. הגיב השמש: "איזה פלא שגונבים כאן, כשהכל פתוח והכל הפקר בלי השגחה?". שמע זאת הרבי הזקן מקוצק וקרא לשמש: "מה אמרת פייבל? הכל הפקר?! והלא כתוב לא תגנוב?!". המילים הללו צלצלו באזני הילד בעוצמה כזו, עד שנדמה היה בעיניו כאילו חומת ברזל הועמדה לפני כל אחד ואחד, ואיך יוכל אדם לעבור חומה זו ולגנוב?

נישואיו
בשנת תרכ"ב, בהיותו כבן 15, שידכו סבו עם בת של אחד מחסידיו, ר' יהודה קמינר. וכדי שלא יהיה שמו של החתן כשם החותן, צווה בעל חידושי הרי"ם להחליף את שמו של ה'שפת אמת' לאריה ליב (במקום יהודה ליב).

גם לאחר חתונתו נשאר סמוך לסבו, המשיך ללמוד תורה בשקידה עצומה, וכבר נודע כתלמיד חכם גדול.

פטירת הסבא
בכ"ג אדר תרכ"ו נפטר האדמו"ר הראשון מגור, בעל חידושי הרי"ם. על פי צוואתו קיבלו בעלי הבתים של גור את נכדו, ר' ליב בן ה-19, לרב תחתיו.

היו מהחסידים שביקשו שאף ינהג באדמו"רות, אך הוא סירב. רוב חסידי הרי"ם מגור פנו אל רבי חנוך הניך הכהן מאלכסנדר (אין לו קשר משפחתי עם השושלת שקמה אח"כ באלכסנדר), שהיה מגדולי וזקני חסידי קוצק, וקיבלוהו לאדמו"ר. לבסוף גם ה'שפת אמת' החליט לבוא אצל רבי חנוך הניך הזקן ולקבל את הנהגתו. רבי חנוך הניך היה מכבדו מאוד ומושיבו לימינו, והיה מרבה לשוחח עמו בדברי תורה וחסידות והדרכות בעבודת ה'.

האדמו"ר השני מגור
בשנת תר"ל נפטר האדמו"ר מאלכסנדר. ולמרות שר' ליב היה אז רק בן 23, הכירוהו החסידים כגאון וצדיק, וידעו כי אף בימי ילדותו ונעוריו עסק תמיד בתורה ובעבודת ה' בשקידה ומסירות עצומה. הם העריכו שעתידו לפניו, ועל כן למרות גילו הצעיר העדיפו לבחור בו כרבי, ובעל כורחו ונגד רצונו הכתירוהו לאדמו"ר - האדמו"ר השני של גור.

לחסיד אחד זקן מחסידי קוצק שח כמתנצל: "אינני רבי, אבל הבא לשאול ממני עצה חושב שאני חכם ממנו, ואני אמנם נותן לו עצה, אבל צריך אני לזכור על פה את כל ארבעת חלקי השולחן ערוך, כדי שלא לתת עצה שלא כהלכה".

ועוד אמר: "אין צריך להיות רבי כדי לעזור לחולה. כל יהודי שצערו של חברו נוגע עד עומק ליבו כאילו היה זה צערו שלו עצמו - יכול גם הוא לעזור לחברו".

תפקיד הרבי
את עיקר תפקידו כרבי ראה באחריות לקשר את נשמתו של כל יהודי אל השורש שלה בבורא עולם. והיה רגיל לחזור על דברי סבו, בעל חידושי הרי"ם, שבכל יהודי ישנה נקודה פנימית שבאה אליו בירושה מאברהם אבינו, והנקודה הזו היא נצחית ואיננה מתבטלת לעד. ואברהם אבינו בכבודו ובעצמו שומר ומגן על אותה הנקודה, וזהו שאנו אומרים בתפילה "מגן אברהם". אלא שישנם כאלו שהנקודה הפנימית שלהם רדומה, וצריך לדעת איך לעוררה.

חסידות גור
כבר מתחילה היתה עדת גור חסידות גדולה, שכן רוב חסידי קוצק נעשו חסידיו של האדמו"ר הראשון מגור, בעל חידושי הרי"ם, ורובם המשיכו להיות חסידים של נכדו בעל 'שפת אמת'.
כרבי צעיר, דבקו בו רבים מצעירי הלומדים, שהיו מתייעצים אתו בדרך לימודם ועבודתם, והוא היה משקיע שעה קבועה ביום לטיפוחם.
במשך הזמן הלכו ונתרבו חסידיו של ה'שפת אמת', עד שגור נעשתה לחסידות הגדולה ביותר בפולין. וכיוון שבפולין התגוררו אז הקהילות היהודיות הגדולות באירופה, היתה כפי הנראה חסידות גור הגדולה שבכל החסידיות.

בשנת תרמ"ח גזרה המלכות גזרה קשה, לבטל את תלמודי התורה מתינוקות של בית רבן. החליטו גדולי החסידות שבאותו הדור להתאסף אצל רבי אלימלך בגרודז'יסק ולטכס עצה היאך לבטל גזרה זו.
ה'שפת אמת' היה אז כבן ארבעים, ורוב המתאספים היו מבוגרים ממנו, אולם מיד כשהגיע לאספה ניתנה לו רשות הדיבור. כדרכו בקודש מיעט בדיבור, וללא שום הקדמות אמר: "שמעתי שיש צורך בשלוש מאות אלף רובל כדי לבטל את הגזרה, ולכן מוטל עלינו לאסוף את הסכום הזה ללא שהיות מרובות. אני אשתדל לאסוף מאה אלף רובל. יאסוף הרבי מגורדז'יסק חמישים אלף, יעשה גם האדמו"ר מאלכסנדר כמוהו. והאדמו"רים מסוכטשוב, פוריסוב, רדומסק וסקרנביס יאספו כל אחד עשרים וחמשה אלף.
הכל קיבלו את דבריו, והאספה ארכה בסך הכל כרבע שעה.
דרך אגב, ניתן ללמוד מחלוקת הסכומים על גודלן של החסידיות השונות.

על שלום בין צדיקים
פעם ביקר אצלו אחד הצדיקים. בצאתו אמר ל'שפת אמת': "יהי רצון שתהיה אהבה רבה בינינו". השיב ה'שפת אמת': אנו צריכים לבקש שתהיה גם אהבת עולם, היינו ש'העולם' - החסידים של כל הרבנים והאדמו"רים יהיו בשלום ואהבה ביניהם".

עצה לשותפים
פעם באו אליו שני אחים וסיפרו לו כי עשו ביניהם שותפות והקימו בית חרושת, וביקשו את הסכמתו וברכתו. אמר להם: "אם עשיתם שותפות בעסק, עשו שותפות גם ברוחניות. על שניכם ללמוד מידי יום ביומו דף גמרא ביחד, ואז תהיה השותפות שלכם בת קיימא".

סדר יומו
גם כשנעשה רבי שרבים שיחרו לפתחו בכל יום, הקפיד על סדרי לימודו. בשעה שש בבוקר היה פותח את דלת חדרו והשמש היה מגיש לו כוס תה. לאחר מכן היה לומד את שיעוריו הקבועים ולאחר מכן מתפלל.

בשעה תשע וחצי היה מקבל אנשים עד השעה 11. מ-11 ועד השעה אחת היה מעביר שיעור לכמה רבנים ממקורביו ובני משפחתו. זה לא היה שיעור כמקובל בישיבות שהרב צריך להכינו מראש, אלא היו לומדים ביחד, ותוך כך היה ה'שפת אמת' מקשה קושיות ומתרצם ומבאר את הסוגיות. מתוך שיעורים אלה כתב את חידושי 'שפת אמת' על הש"ס.

בשעה אחת היה טועם משהו לארוחת צהרים. בשעת הארוחה היה גם בוחן את נכדיו בחומש עם רש"י.
לאחר מכן היה נח כחצי שעה, ושוב היה לומד שיעור עד סמוך לשעת המנחה. עוד לפני מנחה היה מקבל אברכים צעירים ומשוחח עמהם בענייני חסידות.
ומאחר תפילת מנחה ועד שעה מאוחרת בלילה היה מסתגר בחדרו ועוסק בלימוד תורה. כך נהג כל ימיו.

היה לו ממש צורך נפשי להרבות בלימוד תורה, וממנו שאב כוח וחיזוק לעבודתו. פעם אמר: "תמה אני על הצדיקים שאינם מלמדים בכל יום שיעור, איך אפשר להם לסבול ולשמוע כל היום את צרות ישראל הנוגעים עד הנפש ממש". וסיים: "רק השיעורים שלי שאני לומד מידי יום ביומו נותנים לי התחזקות...".

קבלת חסידים
כאמור, שעות קבועות היו לו לקבלת חסידיו, בהם היה שומע את בקשותיהם ושאלותיהם. ומאחר והיה עונה במהירות ובקצרה, היה מספיק בשעות ספורות לקבל קהל גדול של חסידים. פעם אמר שיישוב הדעת לוקח אצלו זמן של הליכה מהשולחן עד לתנור שבחדר (מהלך צעדים ספורים).

דרכו בקודש היתה לקבל את מאות ואלפי האנשים הבאים אליו מידי יום, כשהוא עומד בפתח דלת חדרו, שעון על ארון הספרים, כאילו הוא מסתייע בספרים הקדושים כדי לענות תשובה כהלכה לשואל. ואכן היה רגיל לומר על עצמו: "הנני עומד אצל הדלת עם ארבעת חלקי השולחן ערוך, כי איך אפשר לתת תשובה לאיש אם אין זוכרים את כל השולחן ערוך על פה".

במוחו הגאוני היה מצליח בשניות ספורות לשקול שאלות סבוכות ולהשיב כהלכה לכל שואל. הוא לא האריך בדברים, די היה לו לעיין בפתקה שהגיש לו המבקש ולהסתכל בפניו, כדי לדעת את אשר בליבו ובשיקול דעת מהיר היה מחזיר לו תשובה קצרה קולעת לאמת.

קיצור בדיבור ותפילה
ככלל, אחת התכונות המאפיינות את חסידות קוצק וגור הוא הקיצור בדברים. לעיתים רעיון שבמקום אחר רגילים לומר ברבע שעה, בגור אומרים בדקה או שתיים. כך גם לגבי התשובות והעצות שהרבי נתן לחסידיו.

גם בתפילה היו רגילים בקוצק ובגור לקצר. פעם כשהחזן האריך בחזנות, אמר לו בעל ה'שפת אמת': ר' ישראל משה, מה קרה לך היום, רצית למלאות את תאוות נפשך?!"

דאגתו לחסידיו
עם קצרנותו, הכיר היטב את חסידיו. פעם בא אליו חסיד לשאול בקשר לשידוך בנו, וסיפר שנודע לו כי הכלה, בתו של פלוני, אינה בריאה בגופה. השיב הרבי: מעולם לא הזכיר אביה של הכלה את בתו לפניי, ומזה ראיה שהיא בריאה ואין מה לחשוש.

והיה דואג מאוד לחסידיו. פעם בא אליו רב אחד מחסידיו, וכעבור זמן חזר שוב ונראה כטרוד ומודאג. שאלו הרבי: מה אתה מחפש?. סיפר לו הרב שארנקו עם כספו אבד לו, ועתה לו נשארה לו פרוטה להוצאות הדרך. ענה לו הרבי: לך לאכסניה שלך והמקום ימלא חסרונך. הלך הרב לאכסניה בתקווה שאולי ימצא את כספו, אולם גם שם הארנק לא נמצא. עודו דואג והנה בא אחריו נכדו של הרבי, ונתן לו 15 רובל להוצאות הדרך ועוד צרכים.

וכך היה רגיל לעזור לחסידיו. לאחד עזר בהוצאות לחתונת בתו, לשני שלא יתמוטט בעסקיו, לשלישי להוצאות עבור רפואה. לשם כך היה מקבץ נדבות מחסידיו העשירים. והיו בין חסידיו שאמונם בו היה גדול כל כך עד שהיו מניחים לפניו על השולחן את צרור כספם, והציעו לו לקחת כמה שראוי לפי דעתו לצורכי העניים.

כל זה עשה למען חסידיו, אך לקרוביו או לעצמו לא היה לוקח כלום. פעם כשבקשו ממנו לעזור לאחד מקרוביו, נתן סכום קטן. שאלוהו: והרי סכום זה לא יספיק כלל, מדוע הרבי לא יקח ממעות הצדקה כדי לעזור לקרובו? השיב: "מכספי הצדקה אינני לוקח מאומה עבור קרובי. כל זה הוא בשביל עניים אחרים. בשביל קרובי אני נותן מכספי הפרטי בלבד, ומכספי אינני יכול לתת יותר מאחר ואין לי".

שלא להתפרנס מתורה
היה רגיל להסתפק במועט ולא ליהנות כלל מכספי חסידיו. אשתו היתה סוחרת בטבק ומזה היו מתפרנסים. פעם כשחלה אחד מבניו וחייו היו בסכנה, נכנסה אליו זוגתו הרבנית ואמרה: "לכולם אתה עוזר בתפילתך ורק לבננו לא?!"
ענה לה: "הבה נתבונן היטב בדבר אם לא נהנינו במשהו מהחסידים".
הודתה הרבנית שפעם אחת, כשהיתה בדוחק רב, קבלה עזרה מאיזה חסיד.
אמר לה: החזירי את אשר לקחת וקבלי על עצמך שלא ליהנות עוד מהחסידים אף בכל שהוא, ושוב לא יהיה לנו עוד צער גידול בנים.

הדרכות לרבנים שלא להתפרנס מתורה
היה מדריך את חסידיו לשנוא את הרבנות, ולהעדיף להתפרנס ממלאכה או מסחר. כפי הנראה גם החנופה שהיתה כרוכה בהשגת תפקיד הרב ובעבודתו לא היו לפי רוחו, ולכן פעמים רבות הסתייג מהשגת רבנות באופן שאינו נקי וטהור.

פעם שאלו אחד מחסידיו שהיה תלמיד חכם אם כדאי לו לקבל על עצמו רבנות של אחת הקהילות. השיב: הייתי מקנא בך יותר אילו נעשית סנדלר. לאחר זמן בא אותו תלמיד חכם והביא לרבי זוג נעליים מעשה ידיו.

פעם אחרת, אחד מחסידיו הנלהבים השתדל להשיג משרת רב בקהילת ורשה עבור אחד מחסידי גור. כשכמעט השיג את מבוקשו, בא לקבל את הסכמת הרבי למינוי הרב. הניע הרבי את כתפיו בתנועה של ביטול, לאמור: אין חשיבות להשתדל בזה. העז אותו חסיד ושאל: ומי אם כן יהיו הרבנים? השיב הרבי: "אלו שאינם שואלים אותי!".

גדולתו בתורה
גאונותו וחידושיו נשקפים מספריו, 'שפת אמת' על הש"ס, ו'שפת אמת' על התורה. בשבוע הבא אכתוב על התייחסותו של מרן הרב קוק לספר 'שפת אמת' על התורה, וכן על יחסו של ה'שפת אמת' לתנועה הציונית.

שנתו האחרונה
בשנה האחרונה לחייו פרצה מלחמת רוסיה ויפן, ואלפי אברכים מחסידיו שהיו בגיל הגיוס נלקחו לצבא. כל ההשתדלויות והתחבולות לא הועילו. הרבי היה מחזקם ואומר שמי שיהיה ירא שמיים ויחזור בתשובה יזכה לשוב לביתו. אולם חרדתו עליהם היתה עצומה. מסופר מפי עדים נאמנים כי בכל אותם הימים שחסידיו שהו בחזית לא עלה על מטתו, אלא היה שוכב על הרצפה כשרק חלוקו מוצע תחתיו, והחלוק היה רטוב כולו מדמעותיו.

כשהוכרז על גיוס נוסף של אנשים, וביניהם שוב אלפים מחסידיו, באו אלפי אבות ונשים של המגוייסים לגור, ובכו וייללו על בניהם ובעליהם שנלקחו לחזית. הם צבאו על ביתו של הרבי יומם ולילה ואמרו שלא יזוזו מביתו עד שיושיעם מצרתם. בכיותיהם הגיעו עד לב השמיים.

הרבי צווה להדליק נרות בבית המדרש ולומר תהילים. ואף הוא עצמו עם כל 'העולם' ומרר בבכי ואמר תהילים. גם שלח מניין להתפלל על קברו של סבו, האדמו"ר הראשון מגור. כתום התפילות ניחם הרבי את המתפללים שבניהם יחזרו בקרוב. כעבור מספר ימים התפרסמה הבשורה ששני הצדדים היריבים החליטו להפסיק את האש, וכל המגויסים החלו לחזור לבתיהם.

לא הספיק הרבי לנוח מצרת המלחמה והנה קפצה עליו צרת המהפכה שפרצה ברוסיה, שרבים מהצעירים שהשתתפו בה היו יהודים. המהפכה נכשלה, אבל בעקבותיה החלו פוגרומים, רדיפות וגזרות כנגד היהודים. גם מבחינה רוחנית הצעירים הללו הרימו ראש בחוצפה כנגד מסורת אבות. הצרות התכופות הללו ציערו כל כך את הרבי, עד שנעשה חולה מאוד ושיתוק אחז בגופו.

גדולי הרופאים הוזעקו אליו, רבנים וחסידים הפצירו בתפילות, אך מחלתו גברה ותוך זמן קצר נסתלק מהעולם. גם בעת יסוריו הקשים המשיך לעסוק בתורה ועבודה כפי יכולתו.

הסתלקותו
בבוקר ה' שבט תרס"ה, בהיותו בן חמישים ושמונה, החזיר את נשמתו לבוראה. היו שם חסידים כוהנים שרצו לטפל בגופו באומרם שאין טומאה לצדיקים, אולם הגאון האדמו"ר מסוכטשוב לא התיר להם. וסיפר שגם כשנפטר חותנו, הרבי מקוצק, רצו הכהנים לטפל בגופו, ובעל חידושי הרי"ם לא התיר להם.

ארבעה בנים ושתי בנות השאיר אחריו ה'שפת אמת'.

לאחר ההלוויה פנה רבי אברהם מרדכי, בנו הבכור וממשיכו באדמו"רות, ואמר לאחיו, רבי משה בצלאל: "אבא היה לו אריכות ימים". תמה רבי משה בצלאל: "והלא אבא לא מלאו לו עדיין ששים שנה"? השיב רבי אברהם מרדכי: "ימיו היו ארוכים ולא שנותיו".

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il