ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- משפטים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצ"ל
בעל "אור החיים" הקדוש מבאר את פרשת עבד עברי בדרך רמז, והיא מלמדת את האדם לדבוק בחלק הרוחני שבו - היא הנשמה האלוקית, ולעזוב את החלק החומרי שבו - שהוא ה"עבד" האמור, וז"ל )שמות כא, ד(: "עוד נראה לפרש הפרשה בדרך רמז, כי תצוה התורה להאדם לשום לפניו בתמידות לכל הדברים האלה בין עיניו, והוא אומרו אשר תשים לפניהם, שישים תמיד האדם עניין זה לפניו והוא כי תקנה עבד עברי, הלא ידעת כי האדם נחלק לשנים, חלק א' רוחני והוא העיקר, וחלק ב' גשמי שברא ה' לנשמה לשמשה שבאמצעותה מקיים כמה מצות אשר צוה ה' ולו יקרא שם "עבד" כי אינו אלא שמש לנפש שבשבילו יקרא אדם, כמו שאמר הכתוב )להלן ל, לב( על בשר אדם לא וגו' שזה יגיד כי לא הבשר יקרא האדם". ועוד כותב הרב )שם(, וז"ל: "ואומר אם בעל אשה הוא, ויצאה אשתו עמו, כאן רמזה התורה סוד גדול, והוא כי יש לך אדם שקנה נשמתו באמצעות חוזק מעשים טובים ונעשה הוא בעלה של נשמה הקדושה, וצריך אתה לדעת מה שאמרו בספר הזוהר )ח"ג צא:( במה שאמר הכתוב )ויקרא כב, כז( שור או כשב או עז כי יולד וגו', כי הבהמות מעת לידתם קונים שכל שיש לשור, משא"כ האדם, כי כפי מעשיו זכה נותנים לו נפש זכה, נותנים לו נפש זכה יתיר וכו', זכה יתיר וכו', ע"כ הנה שבאמצעות מעשיו קונה הנשמה הקראת "אשה", עכ"ל
אהבתי את אדוני - תאוה לעבודת ה
' עוד כותב ה"אור החיים" הקדוש בדרך רמז על מה שאומר העבד )שמות כא, ה( "אהבתי את אדוני" וכו', וז"ל: "כאן הודיע הכתוב, עבודת העבד ישראל המתלהב לעבודת קונו, ואף אחר שאפסו כוחותיו מתאוה תאוה לעבוד האדון, וזהו אומרו 'אהבתי את אדוני, את אשתי, ואת בני', שהם הנשמה והמצוות שעושה בעולם הזה, ואינו רוצה לצאת מהעולם הזה לחפשי כמתים, וזה יורה על החשק והתאוה בהאדון, לאיש כזה מבטיח האדון כי לו יקרא עבד ה', וימלא תאוותו תאוות לבו נתת לו, אך לא עתה, כי עתה אין לו עוד בעולם אלא ועבדו לעולם - לעולם הבא יבחר בו ה' מהמלאכים להיות לו לעבד נאמן", עיי"ש באורך.
ואנשי קדש תהיון לי
כתוב בפרשה )שמות כב, ל( "ואנשי קודש תהיון לי", וסמיך ליה "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" - מכאן שצריך להיות מקודשים ופרושים להקב"ה, ולהזהר שלא להכניס לפה אוכל שיש בו אפילו ספק לגבי כשרותו, שאז הוא פוגם בציווי של "ואנשי קודש תהיון לי". ואדם שאוכל מאכל כשר ודאי, הקב"ה מחזיק אותו כודאי שלו, ואם הוא אוכל דבר שאינו כשר, הקב"ה אומר שאינו בגדר "תהיון לי" חלילה, וממילא גם כשאוכל דבר שהוא ספק כשר, הרי שהקב"ה מחזיק ממנו בספק "תהיון לי". וידוע, שהמתרחק מתאוותיו לשם שמים, יכול אפילו ב"שב ואל תעשה" להגיע למדרגות עצומות.
לפניהם - ולא לפני ערכאות
התורה מלמדת אותנו שכאשר אדם תובע את חברו, לא יתבע אותו אלא בפני בית דין הדן על פי דיני התורה בלבד, ולא בפני בתי משפט הדנים על פי חוקי הגויים. על הפסוק "אשר תשים לפניהם", כותב רש"י, וז"ל: "לפניהם - ולא לפני גוים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומייקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר 'כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים', כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם", עכ"ל. כלומר, אפילו אם ידוע לו שהם דנים כמו דיני ישראל, בעצם ההליכה להשפט לפני ערכאות, יש איסור. וכתוב בשו"ע )חו"מ סי' כ"ו סעי' א'(: "אסור לדון בפני דייני עכו"ם ובערכאות שלהם פירוש: מושב הקבוע לשרים לדון בו אפילו בדין שדנים כדיני ישראל ואפילו נתרצו שני בעלי דינים לדון בפניהם אסור. וכל הבא לידון בפניהם הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבנו עליו השלום"
רווחי הדן בבית דין והפסדי הדן בערכאות
חייב כל אדם לדעת, שההליכה לערכאות אסורה, כפי שכתוב בשו"ע, ונחשב כמחרף ומגדף את תורת משה רח"ל. ובכל מקרה אין שום רווח בהליכה לערכאות, כי מה שעלול להרוויח לפעמים שלא על פי דיני התורה יהיה ממון גזול מבעליו. ומאידך, הרווח שמרוויח האדם - בתביעה שתובע את חברו בפני בית דין הדן על פי דיני תורה דוקא - הוא כפול ומכופל, גם רווח מיידי וגם רווח עתידי בטוח ויציב. הנה מי שהולך לדון בפני ערכאות חייב לשלם שכר טרחה לעורך דין )שגובים לרוב מחירים מפולפלים מאוד(, ואם יחייבו אותו הוא גם יחוייב בהוצאות משפט, ואם הוא יחליט לערער על פסק השופטים ישלם עוד הוצאות מרובות, ואם הוא יצטרך להגיע לבית הדין גבוה יותר )מה שהם קוראים "עליון"(, ההוצאות כפולות ומכופלות, ועכ"ז ספק אם יזכה, וגם אם יזכה, הרי שעל פי רוב, הוא יצטרך להחזיר לצד הנגדי סכומים ניכרים שאסור לו לקבל על פי ההלכה של התורה. מה שאין כן אם הולך לבית דין הדנים על פי דיני תורה, אם הוא באמת חייב - הרי שניצל מדיני שמים על ידי שמשלם את נזקיו בעולם הזה, והרווח שלו עצום לאין ערוך. ואם פסקו לטובתו, הרי שהוא יודע שכל אגורה שהוא מקבל, היא על פי דין התורה ומצפונו שקט ונקי. וגם אם הוא יודע שבית הדין טעו בפסקם, הרי שהקב"ה בעצמו מבטיח לו לשלם את כל הפסדיו מידו הרחבה והפתוחה, כך שבסופו של דבר הוא יצא נשכר בכפלי כפליים. ועוד אני רגיל לומר, שגם אם אדם יצא חייב מבית הדין, יצא משם בריקודים ובמחולות על כך שהוא מקיים את מצות ה', ויהיה בטוח שהקב"ה ינהג עמו במידה כנגד מידה, ולא יראה נזק והפסד כלל ועיקר.
בורר, בית דין, וערכאות
כמו שניתן לדון לפני בית דין הדנים על פי דין תורה, כך יכולים הניצים לגשת לפני בורר שיבחרו ויסכימו ביניהם, אלא שיש הבדל במידת בקיאותם בדיני התורה וההלכה הקשורה לממונות. כשלוקחים בורר, יכול הבורר להיות גם רועה בקר או עם הארץ פשוט, בתנאי שמסכמים אתו בפירוש שישפוט אותם לפי הבנת שכלו ולא יערב בזה רגשות בלבד )עיין לרמב"ן שמות כא, א ד"ה ולכך אמר(. ודנים הפוסקים האם יכול אדם לקבל עליו כבורר את אביו, יש אומרים שצריך להיות בין שלושה דוקא, ויש אומרים שיכול להיות בורר יחיד כשלושה, ואני רגיל לומר שלא להכנס למחלוקות ולא לערב בבוררות קרובים כלל ועיקר. ואמנם, כשבאים לדון לפני בית דין הדנים על פי דיני התורה, חייבים בית הדין לדעת את ההלכות ואת הדינים על בוריים. ובכל מקרה כתוב בשו"ע, שאם הנתבע הוא "אלם" כלומר שהוא אינו רוצה להגיע לבית הדין, יכולים בית הדין לתת היתר לתובע להזמין את הנתבע לערכאות.
סיפור - הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל - ראש ישיבת חברון, היה תקיף וחריף גדול, ולא חת מפני איש. בתקופה בה כיהנתי כדיין, הנהגנו שאם הנתבע היה חצוף ולא מגיע להזמנה של התובע לבית הדין פעם ופעמיים, היינו מתירים לתובע לתבוע אותו בבית המשפט. פעם הגיע לדון בפניי תלמיד של רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, ונתתי לו היתר לגשת לערכאות כפי שנפסק בשו"ע לנהוג באיש אלם כששמע זאת הגאון הרב יחזקאל סרנא הקפיד עליי מאוד, וקבל בפניי על כך. אמרתי לו שנהגתי על פי ההלכה בשו"ע, מאחר ובעל דינו מזלזל ולא מגיע לבית הדין, ואין אני מוכן שהוא יפסיד. אמר לי ר' יחזקאל זצ"ל שכוונת השו"ע לדון בפני בית דין של גויים דוקא, אבל בפני שופטים יהודים אין שום היתר לגשת, כיון שהם מחוייבים לדון על פי דיני התורה. אמרתי לו וכי מה כבודו רוצה שאשלח אותו לבית משפט פלסטינאי? ולמרות שלמעשה נוהגים כמו שעשיתי, אבל מי שמחמיר על עצמו עד כדי הפסד ותולה בטחונו בהקב"ה שישלים את הפסדיו, לא יינזק, והקב"ה ישלם לו כפלי כפליים מידו הרחבה והפתוחה. ועל כן, אני תמיד קורא ומבקש מכל רב עיר, שיתקינו בתי דין מיוחדים לממונות הפתוחים לקבל קהל, כיון שרוב בתי הדין עסוקים בעניינים של גירושין ומזונות והחזקת ילדים וכדומה. דין אמת לאמיתו
פעם אירע מעשה עם אחד מתלמידיו של ר' יחזקאל סרנא זצ"ל, שהיה לו דין ודברים בפני בית הדין בו ישבתי, ובפסק הדין זּוכה אותו תלמיד על פי דעת הרוב, אבל אני הבעתי את דעתי, דעת יחיד, שהוא חייב. אותו בחור לא שקט ולא נח, כי למרות ששני דיינים זיכו אותו הוא חשש מדעתי, וקבל על כך בפני ראש הישיבה שלו רבי יחזקאל סרנא זצ"ל. בתחילה חשב הרב זצ"ל שאני אחד מתלמידיו כיון שכל הדיינים היושבים בבתי הדין הם תלמידיו )כך הוא טען, ואכן אז רוב הדיינים היו מיוצאי ישיבת 'פורת יוסף' או מישיבת 'חברון'(, ועל כן זימן אותי לפניו. ואני, למרות שלא נמניתי בין תלמידי ישיבת חברון הלכתי אליו. הרב שאל אותי מדוע חייבתי אותו? אמרתי לו מה הנפק"מ, והרי סוף סוף הרוב זיכו אותו? והוא אמר לי בתקיפות, כיון שההלכה היא לזכותו, עליי לחזור בי ולהצטרף לדעת המזכים. אמרתי לו האם כבודו מכיר את ספר החידושים של הרב סרנא? התפלא הרב ואמר לי שהוא בודאי מכיר. אמרתי לו אם כך נפתח את הספר ונראה שכבודו בעצמו פסק כדעת ש"ך מסוים שעליו נשענתי בפסקי. עיין הרב בספר, ונזדעק, איך הרב הספרדי הזה יודע יותר ממה שאני בעצמי חושב שאני יודע?! מייד הוא קרא לתלמיד, ופסק לו ללכת ולשלם לצד השני. אמר לו התלמיד והרי קיבלתי זיכוי על פי רוב? אמר לו הרב לך תשלם כי כך האמת, ומעתה אני הרוב !! ובלית בררה כך עשה אותו תלמיד למרות שעל פי דעת הרוב יצא זכאי בבית דין.
מאמר מרדכי \ שביעית - ִּדינֵי קְלִיפּוֹת שֶׁל פֵּרוֹת שׁוֹנִים לְפִי סֵדֶר א-ב
אגוזים - קְלִפּוֹת אֱגוֹזִים, בֵּין הַקְּלִפָּה הַחוּמָה וּבֵין הַקְּלִפָּ ה הַיְרוּקָה - כַּיּוֹם אֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת
אגּס - יַד הָאַגָּס (שׁוֹמֵר הַפְּרִ י שֶׁבּוֹ קָשׁוּר הָאַגָּס לָעֵ ץ) – יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית מִפְּנֵי שֶׁהוּא שׁוֹמֵר עַל טְרִיּוֹ ת הַפְּרִי, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁרָאוּי לִזָּהֵר לְתָלְשׁוֹ בְּלאֹ בְּשַׂר הַפְּרִי שֶׁאִם לאֹ כֵן יֵ שׁ בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, וְלאֹ נָהֲגוּ לְהַחְמִי ר בָּזה
אתרוֹג - גַּרְעִינֵי אֶתְרוֹג - אֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת
קְלִ פּוֹת אֶתְרוֹגִים - יֵשׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת וְאֵין הֶבְדֵּל בֵּין הַמֻּרְכָּבִים וּבֵין שֶׁאֵינָם מֻרְכָּבִים.
הדרים - קְלִפּוֹת הֲדָרִים (כְּגוֹן: תַּפּוּזִים אוֹ קְלֵמֶנְטִינוֹת) שֶׁלֹּא מְקֻבָּל כַּיּוֹם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לַהֲכָנַת מַמְתַּקִּים - מֵעִקַּר הַדִּין אֵין בָּהֶן קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, אוּלָם רָאוּי לְהַחְמִי ר וְלִנְהֹג בָּהֶן קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת 61 וּלְזָרְקָן עָטוּף בִּשְׁתֵּי עֲטִיפ וֹ ת (כַּיּום שֶׁמְּקֻ בָּל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּקְלִפּוֹת וְכַדּוֹמֶה לַהֲכָנַת מַמְתַּקִּים ישׁ לִשׁמְר בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית כַּדִּי ן).
זיתים - גַּרְעִינֵי זֵיתִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִבְּשַׂר הַפְּרִי - יֵשׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת 62 [וְהוּא הַדִּין לְגַרְעִינֵי פֵרוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם גַּם מִבְּשַׂר הַ פְּרִי, כְּגוֹן: גַּרְעִינֵי שְׁזִיפִים]. מִיה וּ אִם נִשְׁאַר בַּגַּרְעִין מְעַט מֵהַזַּיִת וְדַרְכּוֹ לְהִזָּרֵק - אֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִית, וְרָאוּי שֶׁיִּזְרְקֶנּוּ עִם שְׁתֵּי עֲטִיפוֹת, וּמִכָּל מָקוֹם אִם הֵם יְבֵשִׁים - אֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת 63
כותנה - גַּרְעִינֵי כֻּתְנָה וְשֶׁמֶן כֻּתְנָה - יֵשׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁ ת ¨ שְׁבִיעִי ת 64
לימוֹ ן - קְלִי פּוֹת לִימוֹן - יֵ שׁ בָּהֶן קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁמְּקֻבָּל לִכְבֹּשׁ אוֹתָן עִם יְרָקוֹת וְלֶאֱכֹל אוֹתָן
תמרים - גַּרְעִינֵי תְּמָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִבְּשַׂר הַפְּרִי - יֵשׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, וְאִם דַּרְכּוֹ לְהִזָּרֵק - אֵין בּוֹ קְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִית, וְכֵן אִם הֵם יְבֵשִׁים - אֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת
תּפּוּז - גַּרְעִינֵי תַּפּוּז - אֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית. הַסּוֹחֲטִים תַּפּוּז - אֵינָם חַיָּבִים לְסָחֳטוֹ י וֹתֵר מִדַּרְכּוֹ בִּכְדֵי שֶׁלֹּ א יִשָּׁאֵר מִבְּשַׂר הַפְּרִי , אוּלָם בִּקְלִפּוֹת תַּפּוּז - רָאוּי לְהַחְמִי ר לִשְמֹר קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת , וְיִזְרְקֶנּוּ עִם שְׁתֵּי עֲטִיפוֹת.
תפוח עֵץ - גַּרְעִינֵי תַּפּוּחַ עֵץ - אֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית.
תַּפּוּחַ אוֹ כָּל פְּרִי כַּיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁיֶּלֶד אָכַל אֶת חֶלְקוֹ - יֵשׁ בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית כֵּיוָן שֶׁאֵין הָרְגִילוּת לִזְרֹק. אֲבָל אִם אָכַל אֶת רֻבּוֹ וּמַה שֶּׁנִּשְׁאַר הָרְגִילוּת לְזָרְקוֹ - אֵין בַּשְּׁאֵרִי ת קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית וּמֻתָּר לְזָרְקוֹ, וְרָאוּי שֶׁיַּעַטְפֶנּוּ בִּשְׁתֵּי עטיפות
פתח חרצובות רשע
סיפר הרב: פעם היה אדם שגנב מישיבות, וגם את החותמת של הרב יהודה צדקה גנב. כשתפסוהו סירב להחזיר את החותמת, והתפתח דין ודברים האם להסגירו למשטרה או לא. הרב ניגש אליו ואמר לו שאם הוא לא יחזיר, אז ימסרנו מייד למשטרה. כשנודע הדבר לחכם יהודה צדקה התפלא והתקשר לרב, האם אכן בכוונתו למוסרו למשטרה, ואמר לו הרב: כן, הוא מפסיד אותנו, ועניים אחרים! שהרי הוא השתמש בחתימה של כבודו, וגם חתם בשמי לתת לו כסף, ואם ניתן עכשיו הסכמה והמלצה לאחרים, לא יאמינו למכתב ויאמרו שהוא מזויף! לבסוף הרב סידר שיביאו את הגנב למשטרה לצורך איום והרתעה בלבד, והכול בא על מקומו לחיים טובים ולשלום.
משפטי צדקך
בימי היות הרב אברך צעיר, היה הולך לקצב וקונה ממנו מעט עוף לכבוד שבת. הקצב היה מתפלא איך תספיק כזו כמות קטנה למשפחה, והיה מוסיף עוד חלקי עוף לשקית של הרב, והרב היה מציין לעצמו כמה תוספת קיבל. לימים, כשנתמנה הרב לדיין וקיבל משכורת מסודרת, הלך לאותו קצב לשלם לו על כל התוספות שנתן לו במשך הזמן. כמובן, אותו יהודי לא הסכים לוותר על הזכות שזכה בה, וטען שנתן את הכול במתנה גמורה. הלך הרב ותבעו לדין תורה אצל הרב צדקה ע"ה כדי שיחייב את אותו קצב לקבל את הכסף...
שבת מברכים אדר א – בברכת שמחה לארצך וששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
