ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- יתרו
שמה של פרשייתנו מעורר שאלה. כיצד זה ייתכן שדווקא הפרשה שבה ניתנה התורה לישראל נקראת על שמו של יתרו? איזו מעלה מיוחדת הייתה בו עד שזכה לכך?
דוד המלך מספר לנו, כי רבים שואלים איך מגיעים לטוב – "רַבִּים אֹמְרִים: מִי יַרְאֵנוּ טוֹב?". על זה עונה דוד ואומר: "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי". על-ידי שהייתה לו שמחה בלב, שמחה שמתרבה כשיש טוב לאחרים, "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי – מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ". שמחתי בטובתם של אחרים. כשאחרים קצרו את הדגן והתירוש שלהם – רבתה השמחה בלבי. מסתבר כי דוד לא היה הראשון ששמח בטובתם של אחרים.
הראשון היה יתרו . הגמרא במסכת סנהדרין אומרת (דף צד): תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי פַּפְּיָס, גְּנַאי הוּא לְמֹשֶׁה וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא, שֶׁלֹּא אָמְרוּ "בָּרוּךְ", עַד שֶׁבָּא יִתְרוֹ וְאָמַר, "בָּרוּךְ ה'". יתרו פותח את פיו ומברך: "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד פרעה ומיד מצרים, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים".
ויש לשאול – וכי משה וישראל לא בירכו את ה' עד שבא יתרו? והלא ספר בראשית מלא ברכות. נח מברך את ה'. מלכיצדק מברך את ה'. ואפילו אליעזר עבד אברהם אומר "בָּרוּךְ ה' אֱלֹקֵי אֲדנִֹי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדנִֹי..."!
אלא שעד שלא בא יתרו, כולם אמנם בירכו את ה', אך הם עשו זאת משום שהם היו כלולים באותה טובה שנעשתה על-ידי ה'. לעומתם, יתרו היה הראשון שבירך את ה' על טובה שנעשתה לאחרים. הוא בירך על יציאתם של ישראל ממצרים, טובה שהוא לא היה מעורב בה ולא צמח לו ממנה שום תועלת. הוא לא סבל במצרים. לא השתעבד בה. הוא לא ראה את מצרים רודפים אחריו ליד ים סוף. אף על פי כן, הוא הרגיש את הכאב הזה כאילו היה כאב שלו. "ויחד יתרו". הוא שמח כאילו זו שמחה שלו, ועליה הוא בירך. דווקא בגלל שיתרו עדיין לא התגייר ובכל זאת היה שמח על הטובה שעשה הקב"ה לעם ישראל, שהיו נחשבים עדיין כזרים לו, ברכתו היא חשובה מאוד.
כל העובדות הללו גם יחד מצדיקות את קריאת פרשה זו על שמו של יתרו ואף משמשות הן כהקדמה נפלאה למתן תורה. היכולת לשמוח בטובתו של חבר, היא מהתכונות שחייבים ללמוד לפני קבלת התורה, להיות כ"איש אחד", להיות "בלב אחד". זאת התכונה שאברהם אבינו הנחיל לעולם: לעשות טוב לשני, לרדוף אחרי טובתו של השני, להצטער ולהשתתף בצערו ולמסור את הנפש להצלתו.
גם אהרון הכהן נתייחד במעלה זו, שכן כך מעיד עליו הקב"ה – שברגע שהוא יראה את משה, הוא ישמח בטובתו ובמנהיגותו – "וראך ושמח בלבו". בזכות זה הוא זכה לחושן שהונח על לבו וכן לעבודתו בקודש הקודשים, ששם מונחת התורה ומונחים שני לוחות הברית.
ומי לנו גדול ממשה רבנו, מוסר התורה, שמסר נפשו כשאמר: "מחני נא מספרך אשר כתבת" – והכול למען הצלת עם ישראל.
וזה אות לכל אחד ואחת החפצים ללכת בדרכם, להתעלות בתורה ולהתחזק במידה זו של "ואהבת לרעך כמוך", במידה שאהרון הכהן כל כך הצטיין בה – "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב). להתחיל קודם כל מהבסיס של אהבת השלום בתוך עם ישראל. אחר כך גם לרדוף אחרי המטרה הנעלה הזו, עד שתתקיים בין כל שכבות העם. וכשעם-ישראל רואה שאכפת למישהו ממנו, שמכבדים אותו, שרוצים בטובתו, הוא יחפש גם את האהבה. וכשיראה שאוהבים אותו, הוא יהיה מוכן גם להתקרב דרכה אל התורה.
תכונה נוספת של דוד המלך היא התפילה על האויבים שלו. הוא לא רק שתק כשהיו מבזים אותו, אלא שהיה מברך אותם: "וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם – לְבוּשִׁי שָׂק, עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי". צמתי בשבילם כשהיו חולים. כך היה דוד בצעירותו עת הורחק על-ידי בני משפחתו. כך היה כשעלה מעט לגדולה, כשרדפוֹ שאול המלך. כך היה גם כשמלך בעצמו, כשמרד בו בנו אבשלום. וכך היה גם עם כל אויביו של דוד.
מכאן לימדו חכמים לכל אדם, שצריך לשמוח בשמחת אחרים ולכאוב את כאבם. צריך להתפלל עליהם כמו שאברהם אבינו התפלל על אבימלך, למרות שהזיק לו. כמו שהתפלל משה על הסרת המכות ממצרים "וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה'" – צעקה אמתית. צריך להתענות בעבור הרשעים המצרים לנו, כמו שעשה דוד.
התפילות הללו לא מנעו מאברהם, ממשה ומדוד להילחם ברשעים ולהתפלל למפלתם, כשהמשיכו להחזיק ברעתם, שכך אומר עליהם דוד לבסוף: "יֵבשֹׁוּ וְיִכָּלְמוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי, יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיַחְפְּרוּ חֹשְׁבֵי רָעָתִי. יִהְיוּ כְּמֹץ לִפְנֵי רוּחַ וּמַלְאַךְ ה' דּוֹחֶה. יְהִי דַרְכָּם חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקֹּת וּמַלְאַךְ ה' רֹדְפָם" (שם). אמן, כן יהי רצון.
פּרק יד כְּלָלֵי קְדֻשָּׁה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִי ת \ מאמר מרדכי
פרק זֶה נְיַחֵד לְפֵרוֹת אוֹ גִּדּוּלֵי שְׁבִיעִית לְפִי סֵדֶר א - ב -
הַאִם יֵשׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, וְהֵיאַך צָרִיך לִנְהֹג וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בִּכְדֵי לאֹ לַהֲבִיאָם לִידֵי הֶפְסֵד וּבִזָּיוֹן בַּשְּׁבִיעִית.
ישׁ לָדַעַת כִּי שְׁמִירַת פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בִּקְדֻשָּׁה הִיא מֵהַדִּינִים המַּעֲשִׂיִּים וְהַנְּחוּצִים לִידִיעָה וּבְקִיאוּת. כמוֹ כֵן נָבִיא דִּינֵי קְלִפּוֹת שֶׁל פֵּרוֹת בְּיַחַס לִקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת לְפִי סֵדֶר א-ב.
אבוקדוֹ - רִסּוּק אָבוֹקָדוֹ – מֻתָּר. מְשָׁחוֹת עַל בְּסִי ס אָבוֹקָדוֹ - אָסוּר לַעֲ שׂוֹתָן , וְיֵשׁ לַעֲשׂוֹתָן מֵאָבוֹקָדוֹ שֶׁל חוּץ לָאָרֶץ אוֹ שֶׁאֵינוֹ מִשְּׁנַת שְׁמִטָּה.
אתרוגים - גַּם אִם נִ טְּעוּ רַק לְצֹרֶך אַרְבַּעַת הַמִּינִים - יֵשׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת
אפרסקים - מֻתָּר לְבַשְּׁלָם עִם סֻכָּר וּלְשָׁמְרָם
בשמים - נִרְאֶה בְּדַעַת הָרַמְבָּ"ם 5 כִּי בַּעֲצֵי הבְּשָׂמִים נוֹהֲגִים קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, וְעַל כֵּן מִינֵי בשֶֹׂם הַמְיֻצָּרִים בָּאָרֶץ, אוֹ סוּגֵי פּוּדְרוֹת וְכַדּוֹמֶה שֶׁמְּיֻצָּרִים מִיְּבוּל שֶׁל תּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ , אִם הֵם מְיֻצָּרִים מֵעֵצִים חָלִים בָּהֶם דִּינֵי שְׁבִיעִית, וְעַל כֵּן, יֵשׁ לְרָכְשָׁם בְּהַבְלָעָה מֵחֲשַׁשׁ אִסּוּר סְח וֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית.
דבשׁ - קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית נוֹהֶגֶת בִּדְבַשׁ שֶׁנּוֹצַר מִפְּרָחִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, כְּגוֹן שֶׁמּוּפָק מִפֵּרוֹת הָאִילָן , אַך אִם הוּא מוּפָק מִפִּרְחֵי הַבָּר אוֹ מִסֻּכָּר - אֵין בּוֹ קְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִית
הדסּים - גַּם אִם נִטְּעוּ לְשֵׁם מִצְוַת אַרְבַּעת הַמִּינִים - יֵ שׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית כֵּיוָן שֶׁעִקָּרָן לְרֵי ח 9 אַף שֶׁאֵין רֹב בְּנֵי אָדָם מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם לְרֵיחַ, וְלָכֵן אֵין לִקְנוֹתָם אֶלָּא בְּהַבְלָעָה, וְאֵין לִמְכֹּר הֲדַס בְּאֶגֶד הָרָגִיל אֶלָּא בְּאמֶֹד, וְאֵין לִזְרֹק אֶת בַּדֵּי הַהֲדַס הַנּוֹתָרִים לָאַשְׁפָּה כָּרָגִיל , אֶלָּא צָרִיך לְעָטְפָם בִּשְׁתֵּי שַׂקִּיּוֹת שֶׁאַחַת מֵהֶן אֲטֻמָּה וְאַחַר כָּך יִזְרְקֵם לַפַח
חומץ טִבְעִי - כְּבִישַׁת יְרָקוֹת בְּחֹמֶץ טִבְעִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִית - מֻתֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁשִּׁמּוּשׁ זֶה אֵינוֹ גּוֹרֵם לַחֹמֶ ץ לְהִתְקַלְקֵ ל . וְאִם הָרְגִילוּת לִכְבֹּשׁ - מֻתָּר, אַף אִם הַחֹמֶץ מִתְקַלְקֵל.
טבק - יֵ שׁ בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת
יי ן - עַיֵּן בְּפֶרֶק י"ג, שִׁמּוּשׁ בְּיֵין שְׁבִיעִית, סְעִיפִים מ"ה-מ"ט.
כותנה - סִיבֵי כֻּתְנָה - יֵ שׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת
לימוֹן - סְחִיטָה לְסָלָט אוֹ לְתַבְשִׁיל אוֹ לְכוֹס תֵּה - מֻתֶּרֶ ת אַך אָסוּר לְבַשֵּׁל לִי מוֹן , וּמֻתָּר לְבַשֵּׁל מִיץ לִימוֹן עִם סֻכָּר, וְכֵן לִכְבֹּשׁ לִי מוֹן. וְיֵשׁ לִ שְׁמֹר קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית וּלְבַעֲרוֹ בִּזְמַן הַבִּעוּר.
מותּר לְהַנִּיחַ פְּרוּסַת לִימוֹן בַּתֵּה (אֲפִלּוּ חַם) לְתוֹסֶפֶת טַעַם אַך אֵין לְזָרְקוֹ כְּדַרְכּוֹ אֶלָּא יַנִּיחֶ נּוּ עַד שֶׁיִּפָּסֵד מֵאֵלָיו אוֹ יִזְרְקֶנּוּ עִם שְׁתֵּי עֲטִיפוֹת.
מים - מַיִם שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהֶם פֵּרוֹת אוֹ יְרָקוֹת שֶׁל שְׁבִיעִית וְהֵם טוֹבִים לַאֲכִילָה (כְּ גוֹ ן: רֹטֶב א וֹ מָרָק מִפֵּרוֹת א וֹ יְרָק וֹת) – יֵשׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, אֲבָל אִם אֵינָם טוֹבִים לַאֲכִילָה (כְּגוֹן: מֵי שְׁלִיקַת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה אוֹ אַרְטִישׁוֹק) - אֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, וּמֻתָּר לְשָׁפְכָם כָּרָגִיל
פיּרוֹת עָרְלָה אֵין קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית בְּפֵרוֹת עָרְלָ ה
צמחים רֵיחָנִיִּים - יֵ שׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת
שמן - מֻתָּר לִמְרֹחַ מַחֲבַת אוֹ תַבְנִית אֲפִיָּה בְּשֶׁמֶן שֶׁ ל שְׁבִיעִית לִמְנִיעַת הַדְבָּקָה שֶׁל הַמַּאֲכָל, גַּם אִם לֹא נוֹעָד לְהוֹסָפַת טַעַם
שירי שֶׁמֶן שְׁבִיעִית שֶׁל טִגּוּן - אִם נ וֹעֲדוּ לְשִׁמּוּשׁ חוֹזֵר - יֵשׁ לִשְמֹר עָלָיו קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, וְאִם רָגִיל לִשְׁפֹּך אֶ ת שְׁיָרֵי הַשֶּׁמֶן - אֵין בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית. שירי שֶׁמֶן מִסָּלָט שֶׁל שְׁבִיעִית - מֻתָּר לְזָרְקָם , אֶלָּא אִם כֵּן מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ שׁוּב לְסָלָט אַחֵר.
מותּר לְהַדְלִיק נֵרוֹת שַׁבָּת בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִי ת ישׁ הָאוֹסְרִים לְהַדְלִיק נֵר חֲנ כָּה בְּשֶׁמֶן שְׁבִיעִית מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת מֵאוֹרָם וְשֶׁמֶן נִתָּן לַהֲנָאָה וּלְפִי שִׁטָּתָם אָסוּר גַּם לְהַדְלִיק אֶת נֵר הַ שַּׁמָּשׁ, אוּלָם לַהֲלָכָה מֻתָּר לְהַדְלִיק נֵרוֹת חֲנֻכָּה אִם אֵין לוֹ שֶׁמֶן אַחֵר
שמ ן זַיִת - יֵ שׁ בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית וְיֵשׁ לִקְנוֹתוֹ בְּהַבְלָעָה, וּמֻתָּר בַּאֲכִילָה וּבְהַדְלָקָה
שמ ן חֲמָנִיּוֹת - אֵין בּוֹ אִסּוּר סְפִיחִין , וְיֵ שׁ בּוֹ קְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִית.
תּה - סוּגֵי חֲלִיטוֹת תֵּה הָעֲשׂוּיִים מִפֵּרוֹת וּצְמָחִים בִּטְעָמִים שׁוֹנִים (כְּגוֹן: פֵּרוֹת הָדָר, אֲפַרְסֵק , תַּפּוּ ח) - יֵשׁ לְשָׁמְרָם בִּקְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִית וְאֵין לְזָרְקָם אַחַר הַשִּׁמּוּשׁ כָּרָגִיל, מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ בָּהֶם עוֹד טַעַם רָאוּי שֶׁרְגִילִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה פְּעָמִים 43
תפוח זָהָב (תַּפּוּ"ז) - סְחִיטַת תַּפּוּחַ זָהָב לְמִיץ - מֻתֶּרֶ ת
תּפּוּחי עֵץ - מֻתָּר לְבַשְּׁלָם כְּדַרְכָּם . רִסּוּק תַּפּוּחֵי עֵץ אוֹ סְחִיטַת תַּפּוּחֵי עֵץ לְמִיץ - מֻתֶּרֶת, רִסּוּק תַּפּוּחֵי עֵץ לִמְחִית – אָסוּר, וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁרְגִילִים לְרַסֵּק - מֻתָּר.
לא תשקרו
על פקחותו של חכם מיוחס השוחט ע"ה סיפר הרב, שפעם הגיע לפניו אדם להיבחן על העמדת סכין חלקה. הגיש הנבחן את הסכין לרב מיוחס, והרב מיוחס החזיר לו את הסכין פגומה על מנת לבדוק אם יודע הלה להשחיז את הסכין כהלכה. הלך אותו אדם וחזר אחרי שתי דקות עם הסכין חדה וחלקה כהלכה. הפעם פגם אותה חכם מיוחס בצורה ממשית ונתן לו לתקנה, והאדם חזר לאחר חמש דקות עם הסכין חדה וחלקה כהלכה. הסתכל עליו חכם מיוחס ואמר לו: "לא עלי", אותי לא תרמה! תוציא מהכיס את כל הסכינים החלקות שהכנת מראש...
הווי שקוד ללמוד תורה
יום אחד, בהגיע ר' אסף שיחיה לבית הרב, ביקשה ממנו הרבנית שיעשה סדר בכל ערימות הספרים שבסלון. כשנכנס לחדר הספרים של הרב לסדרם, ישב הרב ועסק בתורה ולא שם לב כלל למתרחש. כך למעלה משעתיים, ר' אסף מסדר את הספרים בחדרו של הרב היושב על מקומו ושקוע כולו בלימוד. עד שלפתע נשא הרב את עיניו ואמר לו: אה, ברוך הבא! אמר אסף לרב: הרב, אני כאן כבר שעתיים! השיב לו הרב: עיינתי באיזה עניין שהרבה זמן לא באה לפני שאלה בו. והמשיך ואמר: אם לא אחזור כל חודש על ה"שולחן ערוך", איך אוכל לפסוק הלכות?
חבר של הרב יוסף ,בנו של הרב, היה צריך לנסוע לחו"ל עם כל משפחתו וביקש מרבי יוסי, אם אפשר לקבל ברכה מהרב לפני הנסיעה. רבי יוסי תיאם עם הרבנית, והמשפחה הגיעה לביתו של הרב. הרבנית קיבלה את פניהם, אמרה להם שייכנסו למסדרון ומשם לחדרו של הרב לקבל את הברכה, וחזרה לעיסוקיה. לאחר כמחצית השעה התקשר רבי יוסי לרבנית, לשאול אם המשפחה הגיעה. הרבנית אמרה לו: כן, הם נמצאים אצל הרב כבר חצי שעה, ומיהרה לבדוק מה קורה אתם. נכנסה לחדרו של הרב, ולנגד עיניה, משפחה עם שמונה ילדים סמוך לשולחנו של הרב, והרב שקוע בלימודו ואינו מרגיש כלל בעומדים לפניו! כמובן, הרבנית דאגה שהם יתברכו לשלום. כשרבי יוסי התקשר לחברו להתנצל על הזמן שהוצרכו להמתין, ענה לו אבי המשפחה שזכות ההמתנה הזאת, להראות לכל ילדיו איך הרב שקוע בלימוד התורה בצורה כזאת, הייתה החינוך הכי טוב בעולם שיכול לתת לילדיו, ואין עונג וברכה גדולים ממחזה זה.
עיניך רואות את מוריך
פעם נכסף ר' דורון גלבוע שיחיה, מחסידיו של הרב, לחזות בפני קודשו של הרב בטרם ייסע לביתו שבדרום. הרבנית נתנה לו רשות לעמוד ולהביט בפני הרב. נכנס ר' דורון לחדרו של הרב, והרב רכון על תלמודו עוסק בסוגיה בגמרא. ר' דורון עומד דקות ארוכות ליד הרב, והרב שקוע בלימודו ואינו מרגיש בעומד לידו. בערבו של אותו יום עוד הספיק לדבר עם הרב בטלפון וסיפר לו שהיה אצלו היום, והרב לא הבין על מה הוא מדבר.
כל מי שהזדמן לו לזכות לעלות ולראות את הרב ביושבו על תלמודו, היה עומד ומשתומם בחרדת קודש על הרב בלימודו. כל מעייניו וריכוזו בלימוד התורה ובעומקה של הלכה, ואינו מרגיש לא בעומדים לפניו ולא בדקות ובשעות החולפות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
