ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
וּלְפִי שֶׁאֵין כָּל אָדָם יָכוֹל לְהַשִּׂיג הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת, הַמַּגִּיעַ אֵלֶיהָ יִקָּרֵא "עוֹבֵד מֵאַהֲבָה", וְלֹא "יְרֵא אֱלֹהִים" בִּלְבָד; שֶׁהֲרֵי אַבְרָהָם, נֶאֱמַר לוֹ בְּסוֹף נִסְיוֹנוֹתָיו [בראשית כב, יב]: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה", וּקְרָאוֹ הַכָּתוּב [ישעיהו מא, ח] "אוֹהֲבוֹ", וְאָמַר עַל יִשְׂרָאֵל: "זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי". וְאָמְרוּ רז"ל [גיטין לו:]: עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בַּיִּסּוּרִין, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב [שופטים ה, לא] אוֹמֵר: "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ"; כִּי מִי שֶׁהוּא אוֹהֵב הש"י לֹא יָחֹשׁ לְכָל הַטֹּרַח וְהֶעָמָל וְהַיִּסּוּרִין שֶׁיַּגִּיעוּהוּ מֵעֲבוֹדָתוֹ, יִתְבָּרֵךְ. וְכֵן תִּמְצָא כִּי כְשֶׁנִּתְגַּלָּה הש"י עַל אַבְרָהָם רִאשׁוֹנָה, אָמַר לוֹ [בראשית יב, א]: "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ" וגו' — לְנַסּוֹתוֹ וּלְהַרְגִּילוֹ לִסְבֹּל בַּעֲדוֹ* הַטֹּרַח וְהֶעָמָל הַגָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ בְּטִלְטוּל. וּלְפִי שֶׁעָמַד בְּנִסְיוֹנוֹתָיו בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב-לֵבָב, קְרָאוֹ הַכָּתוּב "אוֹהֲבוֹ". וְכָל-זֶה מִמַּה שֶּׁיּוֹרֶה כִּי סָבוֹל הַטֹּרַח וְהֶעָמָל בַּעֲבוֹדַת הש"י בְּשִׂמְחָה, נוֹתֵן שְׁלֵמוּת אֶל הָעֲבוֹדָה וְהַיִּרְאָה.
יראת ה' מוסיפה ימים
וְזֶה, כִּי אֵין יִרְאַת ה' כְּיִרְאַת בָּשָׂר-וָדָם. כִּי מִי שֶׁהוּא יָרֵא מִשּׁוּם-אָדָם אוֹ מֶלֶךְ אוֹ שַׂר, עוֹמֵד תָּמִיד בְּפַחַד וּרְעָדָה, וְזֶה סִבַּת קִצּוּר יָמָיו. אֲבָל הַיָּרֵא מֵה', לֹא דַי שֶׁהַחֲרָדָה לֹא תְקַצֵּר יָמָיו, אֲבָל תּוֹסִיף יָמִים — אָמַר שְׁלֹמֹה [משלי י, כז]: "יִרְאַת יְיָ תּוֹסִיף יָמִים"; וְהָרְשָׁעִים, שֶׁאֵין לָהֶם יִרְאַת ה', לֹא דַי שֶׁלֹּא יַאֲרִיכוּן יָמִים, אֲבָל "שְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה".
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
107 - מאמר שלישי פרק ל"ד חלק א'
108 - מאמר שלישי פרק ל"ד חלק ב'
109 - מאמר שלישי פרק ל"ה חלק א'
טען עוד
וְכֵן, אַף-עַל-פִּי שֶׁמִּדֶּרֶךְ הַיָּרֵא וְרַךְ-הַלֵּבָב לְהוֹלִיד בָּנִים רַכֵּי-לֵבָב כָּמוֹהוּ; וְשֶׁלֹּא יֶעֱשַׁר וְלֹא יָקוּם חֵילוֹ*, כִּי בִהְיוֹתוֹ מְפַחֵד תָּמִיד לֹא יַעֲשֶׂה חֶפְצוֹ* כָּרָאוּי — אָמַר דָּוִד [תהלים קיב, א-ג]: "אַשְׁרֵי-אִישׁ יָרֵא אֶת-יְיָ, בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד, גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ" וגו'; וְגַם מִי שֶׁהוּא חָפֵץ בְּמִצְווֹתָיו, אַף-עַל-פִּי שֶׁיּוֹצִיא הוֹצָאוֹת בְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת, לֹא יֶחְסַר הוֹנוֹ, כִּי "הוֹן-וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד". וְזֶה, לְהוֹרוֹת כִּי יִרְאַת ה' אֵינָהּ מְקַצֶּרֶת הַיָּמִים וְאֵינָהּ מְמַעֶטֶת הַמָּמוֹן וְאֵינָהּ מְסַבֶּבֶת הַמִּקְרִים הָרָעִים, כְּיִרְאַת בָּשָׂר-וָדָם. אָמַר שְׁלֹמֹה [משלי יט, כג]: "יִרְאַת יְיָ לְחַיִּים וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל-יִפָּקֶד רָע", רָצָה לוֹמַר: יִרְאַת הש"י לֹא תְסַבֵּב הַמָּוֶת, אֲבָל הִיא "לְחַיִּים"; וְכֵן אֵין הַיָּרֵא חֲסַר כָּל טוּב, כִּי "שָׂבֵעַ יָלִין"; וְכֵן לֹא יִירָא מֵהַמִּקְרִים, כִּי לֹא "יִפָּקֶד רָע".
____________________________________
בַּעֲדוֹ – לצורך עבודת ה'. וְלֹא יָקוּם חֵילוֹ – לא יצליחו מעשיו. חֶפְצוֹ – עסקיו ועניניו.
ביאורים
למדנו אתמול איך אפשר לשלב בעבודת ה' בין יראה לבין שמחה. מדרגה זו שבה אדם שמח בעבודתו וביראתו את ה' היא מעלה גדולה, ומי שזוכה לה נקרא 'עובד מאהבה'. כאשר אדם אוהב, לא רק שהוא מוכן לטרוח ולהשקיע בשביל האהבה אלא הוא אף מוכן לסבול בשביל מושא אהבתו. לכן אברהם אבינו, לאחר שעמד בניסיונות שהקב"ה העמיד אותו בהם ועשה זאת בשמחה, נקרא 'אוהב'. בנוסף, הקב"ה, בהתגלותו הראשונה לאברהם אבינו, העמיד אותו בניסיון בשביל להרגיל אותו לשאת בשמחה את הטורח ואת העמל שיש בעבודת ה' יתברך, ועל ידי השמחה יוסיף שלמות. לא רק שהשמחה אינה נוגדת את היראה, אלא, כפי שראינו, יש לעובד ה' לשמוח שמחה גדולה על יראתו, כיוון שהצמצום הזה אל תוך העבדות לה' הוא מקור הברכה וההצלחה של האדם.
יראת ה' שונה מהותית מיראת בשר ודם. היראה מבשר ודם פוגעת באישיות של האדם ובכוחותיו, ולכן מקצרת את אורך חייו ומגבילה אותו מלהוציא לפועל את רצונותיו. לעומת זאת היראה מה' מוסיפה חיים וכוחות לאדם, ולכן השמחה משלימה אותה. הדבר נעוץ בכך שיראת ה' מעמידה את האדם על נקודת החיים האמיתית שלו, לירא את ה' ולעובדו, וזה בשונה מיראה מבני אדם, שאינה טבעית לאדם, ולכן היא מגבילה אותו להיות קטן מגדלו הטבעי.
הרחבות
• עבודת ה' – בשמחה
כִּי מִי שֶׁהוּא אוֹהֵב הש"י לֹא יָחֹשׁ לְכָל הַטֹּרַח וְהֶעָמָל וְהַיִּסּוּרִין שֶׁיַּגִּיעוּהוּ מֵעֲבוֹדָתוֹ. אומר הנביא ישעיה: "ולא אֹתִי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל" [ישעיה מג, כב]. רבי יעקב קרנץ, המגיד מדובנא , הסביר פסוק זה בעזרת משל, כדרכו: "המשל בזה לאחד בא מן הדרך ערב שבת עם חשיכה ויהי הוא בא אל עירו וירץ מהרה לביתו והחפצים הניח ביד הבעל עגלה. ויבוא אל ביתו וימהר. וישלח נער אחד אל הבעל עגלה להביא משם את אגודתו והנער הלך והביא ונכנס אל היכל הסוחר ויאמר: הנה הבאתי אגודתך. ובתוך הדברים הוא מקנח את פניו בכנף בגדו מזיעת אפו ומדבר בקוצר רוח מאד. ויאמר אליו הסוחר: איה אגודתי אשר הבאת? ויאמר: הנחתיו בחדר החיצון. ויאמר העשיר: מה שהבאת – לא שלי הבאת. אמר הנער: לך נא ראה בחדר ודאי שלך הוא. אמר (הסוחר): אין לי מהצורך ללכת ולראות, כי הלא עיני רואות בך הזוהמא הגדולה וזיעת אפיך, הלא אגודתי אגודה קטנה וקלה אין בה במה להזיע" [משלי יעקב תיג]. אם אדם מתעייף מתורה ומצוות – סימן הוא שלא עובד את ה' כראוי. אם "יגעת בי ישראל" – סימן הוא ש"ולא אֹתִי קראת יעקב".
כך ניתן גם להבין את הטרוניא בה אנו באים לבן הרשע, בהגדה של פסח. בתלמוד הירושלמי מנוסחת שאלתו של הבן הרשע: "מה העבודה הזאת לכם, מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה" [פסחים י, ד]. בניגוד לחכם, שמטרתו להוסיף לקח ופלפול, ושואל "מה העדות החֻקִּים והמשפטים", הרשע רואה את המצוות כטורח.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
