ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- צו
- משפחה חברה ומדינה
- ירושלים ובית המקדש
- קרבנות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד
בתחילתה של פרשתנו, העוסקת בחלקה הגדול בהתפרטות עניני הקורבנות, מובא ציווי נתינת האש על גבי המזבח, תוך כדי הדגשה וחזרה מיוחדת - "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה" (פסוק ה) ושוב בפסוק שלאחריו "אש תמיד תוקד על המזבח - לא תכבה".
ומתחדש כאן שעיקר תפקידה של האש שעל גבי המזבח אינו רק כדי להעלות באמצעותה את כל הקרבנות להיות אשה לה' (שזאת כבר מצינו בתחילת פרשת ויקרא), אלא יותר מכך, להיות קיימת באופן תמידי, כערך עצמותי, על גבי המזבח לעולם, ואין לכבותה כלל ואפילו מקצתה - כמבואר כרמב"ם: "מצוות עשה להיות אש יקודה תמיד על המזבח שנאמר "אש תמיד תוקד על המזבח..." והמכבה אותה לוקה... ואפילו גחלת אחת" (רמב"ם תמידין פרק ב). ואף במסעות במדבר היו כופין עליה פסכתר והיתה האש רבוצה תחתיו כארי (מדרש תורת כהנים, ויקרא)
הלב החי
כדי להבין מדוע נדרש היה שעל המזבח תהיה האש בוערת בלא הפסק - יש להתבונן במהות האש ותפקידה בבית המקדש. בספר הכוזרי (מאמר שני, סעיף כו') מבאר בהרחבה שפירוש הפסוק - "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוח" - אינו במשמעות ישירה, שהקרבנות הם לחמו של רבש"ע כאילו הוא זקוק בעצמו ללחם ולריח ניחוח, ח"ו. אלא הקרבנות הם "לאשי" - להיות מזיני האש - וע"כ לריח ניחוח. את כל המקדש וכליו והקרבנות המוקרבים בתוכו יש להבין כתיאור חי של הגוף הלאומי המקודש של עם ישראל. הכלים הם צדדים ובחינות שונים של תוכן החיים הלאומי - כגון חכמה ועושר וכו' - והקרבנות והמנחות - הם החומר המזין את הגוף, ובמרכז החיים של הגוף כולו, שוכן הלב החי- הלוא הוא הבערה הפנימית, דופק החיים הדינמי שאותה מבטאת אש המזבח - שבאמת היא לבו של הגוף החי הזה - והיא המבטאת גם את גם את לבה של האומה כולה המסור בהשתוקקות קודש לרבש"ע.
ןבזאת מתקיים שהקרבנות הם "לאשי" - לשם האש הזו שהיא גם אשו של רבש"ע הקבועה בתוכנו - כמו שעוד יתבאר. וכמו בגוף החי - חיותו העצמית היא תמידית, בלתי פוסקת, והחמרים המזינים אותה - באים כמצטרפים, מתקבלים אל תוכה ועל ידי כן מוסיפים בה, כוחות ועדוני חיים, והיא הפועמת בלא הפסק ומזרימה את חיותה - בכל המערכות ובכל האיברים כולם. על כן חייבת האש להיות יוקדת על המזבח תמיד - ולא תכבה.
"כי מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"
מיסודו של מדרש רבה בפרשתנו ובהרחבת דברים בספרי חסידות (וגם כעין זה בעולת ראיה ח"א עמ' קכד') נלמד כי הבנת הפסוק תמיד תוקד - לא תכבה - היא גם במובן של ציווי וגם במשמעות של הבטחה - נקודת החיים הפנימית של כנסת ישראל האש היוקדת בלבינו פנימה - איננה יכולה לכבות - היא נצחית גמורה, ולא יוכלו לה כל אויביה שמבחוץ כמו שלא יוכלו לבטלה גם כל מיני חולשות פנימיות - כדברי הפסוק - "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים) "ועל כל לפשעים תכסה אהבה" (משלי) ושירת הרעיה לדודה המתוארת בשיר השירים הינה תמידית ובלתי פוסקת, עולה ומתעלה ומתגברת על כל העיכובים.
ומבחינה זו היא מתקיימת באופן יותר מוסתר גם בגלות ושבה ומתעלה שלהבותיה בתקופת הגאולה, ומתגלה היא גם בתוכן החיים הפרטי של כל אחד ואחד מישראל - גם כל יחיד ויחיד מישראל "חייב להאמין שיש בו נקודה טמונה בהתלהבות לה', בדבקות ואהבה להי"ת שלא יוכל להיות נכבה... (שפת אמת תרמ"ד, תר"ן), שכן כל אחד ואחד הוא חלק, וחוליה ואיבר של כלל ישראל, ונצחיות החיים הזו, שלהבת אש הקודש הטמירה, יוקדת היא בתוכו באופן גלוי או חשאי.
אש מן השמים ואש מן ההדיוט
כשהחיים בריאים, מופיעים במיטב כוחותיהם הרעננים, האדם מרגיש הרגשות טבעיות, הוא פועל את פעולותיו ועושה את מעשיו בזרימה טבעית, חייו אז נאמנים לצורתם המקורית, ללא מלאכותיות וחיצוניות, בחיי תורה שלמים, בעשיית המעשים האמיתיים וטהרת המחשבות, נשמרת הצורה המקורית של החיים - "כי האלוקים עשה את האדם ישר" וכו'. האדם מסוגל לראות את חייו כהמשך ממשה ה' יוצר האדם, והחיות האלוקית היא הנמסכת בכוחות חייו. כך גם בחיי האומה כולה - היתה בבית המקדש רצף אחד של שייכות, השקה ודבוק בין האש מכוננת החיים שבאה מן המקור האנושי לבין האש השמיימית - "אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט" - מצוה להתחדש, לעורר את האהבה והאמונה בכל כוחות החיים תמיד מחדש. ה"תמיד" המוחלט האלוקי חייב להתגלות גם במובן של התחדשות תמידית והתחיות פנימית - הבאה מצידנו.
בית המקדש של אש
בראשונים מוזכר (ושורש כבר מובא בתיקוני זוהר), שבית המקדש השלישי ירד מן השמים - מקדש של אש עשוי ומשוכלל שנאמר - "מקדש ה' כוננו ידיך" וכן נאמר בזכריה ב' - "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה".
מצד שני - גישת הראשונים העיקרית היא שבנין בית המקדש היא מצוה המוטלת עלינו והיא מצוה לדורות ועתידים אנו לקיימה בידינו כמבואר ברמב"ם וכן לכאורה פשט הסוגיות, וכבר האריכו האחרונים בשתי גישות אלו.
אולם בעל הערוך לנר (בפירושו לסוכה מא, א) מיישב - ששני הדברים אמת. אנו מצווים לבנות את בית המקדש והוא עתיד להבנות- מעשה ידי אדם, אלא שעל גביו ירד משמים בימ"ק רוחני, שיבוא לשכון בתוך בית המקדש הגשמי הבנוי כנשמה בגוף. בדיוק באותו מובן של התלכדות האש שמן השמים עם האש הבאה מן ההדיוט כן יהיה לעתיד לבוא בבית המקדש בכללו אמת היא שמאז ומעולם היה מכוון בית המקדש של מטה מול בית המקדש של מעלה, אבל לעתיד לבוא כשימלוך ה' לעולם ועד לעיני כל חי, תהיה מדרגתו של בית המקדש האנושי כעין זו של בית המקדש השמיימי ממש ועל כן נזכה לכך שהוא ירד לשכון בתוכו במובל שלם ותהיה לה' יתברך לחומת אש סביבי. תכונת האש - פנימיות האהבה שבין כנסת ישראל להקב"ה תהיה מוקפת במובנה את כל עבודות המקדש ובאופן מקביל - תראה תכונת דברות החיים של האומה כולה על כל מגוון כוחותיה - שלימה ומתואמת לעשות כרצון ה' באופן שלם ומוחלט.
הסנה הבוער באש
בעומק חשכת גלות מצרים נוהג משה רבנו את צאן יתרו אחר המדבר ושם בהר האלוקים מתגלה אליו מלאך ה' בלבת אש מתוך הסנה לגאול את עמו ממצרים לחרות-עולם. ומסביר השפת-אמת (שם בפרשת שמות) שמתוך מסווה הקוצים הסובבים - חשכת הגלות ועבדותה - התראתה אל משה הנקודה התוכית הפנימית הישראלית - החבויה, שהיא כאש יוקדת בחינת "אני ישנה ולבי ער".
ולכאורה היתה זו בחינת האש שמן השמים - האש האלוקית אשר בלבם של ישראל גם שלא בידיעתם בפועל, ובשבת הגדול - בלקיחת השה לקרבן פסח - בקיום מצות ה' במסירות נפש לעיני המצרים,"משכו וקחו לכם" - משכו ידכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה" - נצטרפה ובאה האש שמן ההדיוט להתלכד באש האלוקית הפנימית הנסתרת.
יש לכך גם רמז במדרש (מכילתא) "שלושה מזבחות היו לאבותינו - המשקוף ושתי המזוזות" - היינו - ביתו של כל אחד ואחד במצרים הפך כעין מזבח בעצמו - והמשקוף ושתי המזוזות נהפכו להיות למקום נתינת הדם במקום קרנות המזבח לקיחת השה שימשה כעין קביעת הבית להיות למזבח, שיהיה ראוי שתשכון עליו אש ה' ובזאת נעשו נכונים להקרבת הפסח ולהגאל בפועל.
והמוכנות הזו לגאולה - התעוררות הכח הפנימי הלאומי - אש להבת הקודש הבאה כאן גם מצידנו. שמורה לנו להתראות במלוא גודלה לעתיד לבוא - בעת תופיע האחדות הפנימית ואש החיים בכל שלהבותיה תהיה תמימה ומאירה - וע"כ אנו קוראים בהפטרה - שיתקיים בנו בב"א "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה", "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות", בב"א.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
