(יב. במשנה למעלה – יג. במשנה למעלה)

חלק א – המנהגים ביהודה

ביהודה היו מתייחדים כבר אחרי הקידושין, ולכן אין לבעל טענת בתולים, כי אולי הוא עצמו בא עליה.

הניסוח במשנה הוא – "האוכל אצל חמיו ביהודה", משמע שלא בכל יהודה זה היה המנהג.

הראיה, שבברייתא היו ביהודה כמה מנהגים סותרים (ובגליל לא עשו אף אחד מהם) -

1. רישא - היו מתייחדים (ואז כאמור – אין לו טענת בתולים).


2. סיפא - מעמידים שושבינים שבדקו אותם וישנו שם שלא ירמו (שהחתן לא יעלים את הסדין עם הדם ושהכלה לא תביא סדין עם דם מביתה) – ורק כך יכולה להיות טענת בתולים.

הרי שבמקומות אלו כנראה שלא התייחדו אחרי הקידושין, שהרי אם התייחדו אז ממילא אין טענת בתולים.

[דיון בניסוח הברייתא -
"כל שלא נהג כמנהג הזה" - אין לו טענת בתולים.
במה מדובר?

1. על הרישא (לגבי ההתייחדות),
   אביי - צריך להגיה להפך – כל שכן נוהג כן אין טענת בתולים.

דוחה רבא – זה לא מה שכתוב!
רבא – הכוונה שמי שנמצא בגליל, ולא נהג כמנהג הגליל אלא כיהודה, אז כמו ביהודה – אילו טענת בתולים.

1. רב אשי – סיפא (שאם לא נבדק, אין לו טענה).

אך אז הגירסה "שלא נהג כמנהג הזה" לא מתאימה, כי משמע שצריך לנהוג ככל המנהג (גם בדיקת האישה), והרי באמת טענת הבתולים תלויה רק בזה שבדקו את האיש,

לכן צריך להגיה "כל שלא מושמש".

(יב. במשנה למטה)

חלק ב – סתם כתובת בת כהן

א. רב אשי: שלושה שלבים בתקנה –

1. תקנה א - בי"ד של כהנים תיקנו לבתולה 400 (כמשנתנו), אך לאלמנה עדיין מנה.

(הבעל יכול להוסיף כמה שרוצה, אבל הכהנים עשו זאת כחלק בסיסי מהכתובה).

1. תקנה ב – הוסיפו גם לאלמנה – 200, שלא יזלזלו בכבודן.


2. ביטול תקנה ב - כשראו שאנשים לא נשאו אלמנות בנות כהן, החזירו ל100.

(יב: 5+)

ב. ר"י-שמואל – גם משפחות מיוחסות יכולות לתקן כך.

קשה – בברייתא הוזכר רק בת ישראל לכהן, ולא בת ישראל לבת ישראל?

תשובה – באמת כולם יכולים, ושם החידוש שהבעל הכהן לא יכול לטעון שהוא לא חייב בכתובה גדולה כי מעלה אותה לדרגת אשת כהן.

(יב: במשנה)

חלק ג – ברי ושמא וחזקות

A. הגמרא מביאה שלושה מקורות:

א.      המשנה שלנו – מתי נאנסה

היא טוענת שנאנסה אחרי הקידושין (ותובעת 200)
הוא טוען שנאנסה לפני הקידושין (ולכן כתובתה 100 או כלום, תלוי בסוגיה של אתמול)

ר"ג – היא (ברי ושמא ברי עדיף), ר' יהושוע – הוא (לבעל יש חזקת ממון).

ב.      המשנה בדף יג. – ראו אישה פנויה מעוברת

היא אומרת שהתעברה לאדם כשר (כמו כהן), ולכן לא נפסלת לכהונה.

ר"ג – נאמנת, ר' יהושוע – לא נאמנת (ראשונים – מעלה עשו ביוחסין).

ג.       באמוראים – "מנה לי בידך והלה אומר איני יודע"

רב יהודה – חייב (ברי), רב נחמן – פטור (יש לו חזקת ממון).

B. ר"י-שמואל פסק כר"ג פעמיים -

פעם אחת לגבי מעוברת,

ופעם נוספת אפילו לגבי נאנסה (משנתנו) – אפילו ששם זה כנגד חזקת ממון של הבעל.

ועכשיו שהבנו שסברת ר"ג זה ברי > חזקת ממון, ממילא:

C. לכאורה מחלוקת האמוראים היא מחלוקת תנאים –

            אביי – רב יהודה זה כשמואל - כר"ג.

            גמרא – ר"נ כר' יהושוע.

                        דחייה – גם ר"נ יסתדר עם ר"ג,

                        כי במקרה של נאנסה יש לאישה עוד שני יתרונות:[1]

1. מעין מיגו – יכלה לטעון טענה יותר טובה (מוכת עץ, שכך לא תיאסר לכהן).


2. יש לה חזקת הגוף שנאנסה מאוחר יותר,


3. 3.(בראוה מדברת (המשנה ביג.) יש לה חזקת כשרות שלא נבעלה לפסול).

ואכן כך מסתבר, שהרי אנו פוסקים גם כר"נ וגם כר"ג.

[1] קשה, זה נכון לגבי משנה זו, אך במשנה הבאה (עג.) שם האישה טוענת שהיא מוכת עץ והבעל טוען דרוסת איש, שם אין לה שני יתרונות אלו!