ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- נושאים שונים
שו"ע או"ח קלז, ו: הקורא בתורה ראשון, וקרא השני מה שקרא הראשון:
א. אם הוסיף על מה שקרא הראשון ג' פסוקים, או אפי' שנים במקום דלא אפשר- אותו שני עולה מן המנין;
ב. ואם לאו- אינו עולה מהמנין, חוץ מפרי החג, משום דלא אפשר.
משנה ברורה:
(יט) הראשון - ודוקא דיעבד, אבל לכתחלה אין כדאי שיקרא למפרע מהפסוקים הקודמים, אפילו אם ירצה להוסיף עליהן כמה. אך יש נוהגין בפרשת בחקותי קורין לעולה תוכחה ג"פ קודם, כדי להתחיל בדבר טוב, אף שכבר קרא השלישי אותן הפסוקים: (כ) שלשה פסוקים - במקום שאפשר: (כא) או אפילו שנים - היינו שהוסיף שני פסוקים על פסוק אחד שקרא ממה שלפניו, וכמו שאנו נוהגין בר"ח, שהלוי מתחיל פסוק שקרא הכהן, ואינו מוסיף רק שני פסוקים, מפני שא"א בענין אחר, כמו שיתבאר בהלכות ר"ח: (כב) במקום דלא אפשר - היינו דלא אפשר לקרות שלשה, כ"א שנים, משום דסליק ענינא, דאי לא אפשר כלל, הוי דומיא דפרי החג: (כג) ואם לאו - שלא קרא שלשה במקום דאפשר לו לקרות שלשה, או שלא קרא שנים במקום דהיה אפשר לו עכ"פ לקרות לשנים: (כד) אינו עולה מן המנין - מלשון זה משמע דאין איסור בדבר לחזור ולקרות מה שקרא העולה שלפניו, אלא שאין עולה למנין הקרואים ואזיל לשיטתיה בסימן רפ"ב ס"ב וע"ש ברמ"א דחולק ע"ז. (כה) מפרי החג - בחוה"מ סוכות, דהרביעי חוזר וקורא מה שקראו הכהן והלוי, משום דלא אפשר לקרות לפניו מה שאינו מענינו של יום.
שו"ע רפב, ב: מותר לקרות עולים הרבה, אף על פי שקרא זה מה שקרא זה, וחוזר ומברך- אין בכך כלום. הגה: ויש אוסרים (מרדכי סוף מגילה), וכן נהגו במדינות אלו, חוץ מבשמחת תורה, שנהגו להרבות בקרואים ונהגו כסברא הראשונה.
משנה ברורה: (ט) אין בכך כלום - ומ"מ אינו עולה מן המנין, אם לא שהוסיף לכל הפחות שני פסוקים על מה שקרא הראשון, דאז דיעבד עולה למנין, וכמ"ש בסוף סימן קל"ז: (י) חוץ מבש"ת - י"א דה"ה בחתונה, אבל מנהגנו שלא לקרוא לזה מה שקרא כבר אחד, אף בחתונה, לבד בש"ת נוהגין כרמ"א [פמ"ג].
2. עלה לספר תורה, והחזן קורא, כיצד ינהג ומה הדין אם לא קרא כלל
טור סי' קמא:
העומד לקרות יקרא בנחת עם ש"צ, שלא תהא ברכתו לבטלה, והא דאמרינן שלא יקראו שנים, פי' בקול רם, דטעמא משום דתרי קלי לא משתמעי.
בית יוסף אורח חיים סימן קמא:
ומתוך לשון הרא"ש שכתב רבינו, יתבאר לך שצריך העולה לקרות בנחת עם שליח ציבור, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, וכן כתבו התוספות בסוף פרק קמא דבבא בתרא (טו. ד"ה שמנה פסוקים) . ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב: שמעתי שכתוב בספר הזוהר שאין לקרות כלל אלא אחד, וראוי לחוש לדבריו, אם האמת הוא כך, שאני לא ראיתיו כתוב, אלא ששמעתיו עכ"ל. ואני הכותב זכיתי למוצאו, והוא בפרשת ויקהל (רב:) וז"ל:
ואסיר למיקרי באורייתא בר חד בלחודוי, ושתקין ושמעין מלה מפומיה, כאילו קבלין לה האי שעתא מטורא דסיני, ומאן דקרי באורייתא ליהוי חד קאים עליה, ושתיק, דלא ישתכח בר דיבור חד בלחודוי, לא תרין דיבורים לשון הקודש חד וחד הוא לא תרין, ואי תרין משתכחין בס"ת, גריעותא דרזא דמהימנותא איהו, וגריעו דיקרא דאורייתא.
וקודם לזה כתוב: אי ההיא צלותא אשתמעת לאודנין דבר נש, לית מאן דציית לה לעילא, ולית דצייתין ליה אחרנין, בר מאן דשמע בקדמיתא, בגין כך בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההיא צלותא בני נשא, ותו דמילתא דצלותא אתאחדא בעלמא עילאה ומלה דעלמא עילאה לא איצטריך למישמע כגוונא דא מאן דקרי בספרא דאורייתא, חד קארי וחד לישתוק, ואי תרי קראן באורייתא גרעי מהימנותא לעילא ע"כ.
וכיון דלדברי הזוהר אסור לקרות אלא אחד לבד, ועכשיו שנהגו ששליח ציבור הוא הקורא, העולה אסור לקרות, אף על פי שלדברי הפוסקים צריך לקרות, ואם לא יקרא, כתבו דהוי ברכה לבטלה, מאחר שלא נזכר זה בתלמוד בהדיא, לא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים.
ועוד דהא איכא למימר דכל שהעולה שומע מה ששליח ציבור קורא, ומכוין לבו לדבריו, הרי הוא כקורא, דשומע כעונה (סוכה לח:), הילכך צריך ליזהר העולה מלקרות עם שליח ציבור, ומיהו אפשר שאפילו לדברי הזוהר רשאי לקרות, והוא שלא ישמיע לאזניו, וכן משמע מהלשון השני שכתבתי דמדמה ליה לתפלה שאסור להשמיע לאזניו, ואף על פי שבלשון הראשון שכתבתי לא הזכיר אלא דיבור, אפשר דכל שאינו משמיע לאזניו, לא קרי ליה דיבור, וכן ראוי לעשות לקרות העולה בנחת בענין שלא ישמיע לאזניו.
שו"ע קמא, ב: לא יקראו שנים, אלא העולה- קורא, וש"צ- שותק, או ש"צ- קורא, והעולה- לא יקרא בקול רם; ומ"מ צריך הוא לקרות עם הש"צ, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, אלא שצריך לקרות בנחת, שלא ישמיע לאזניו. (ואפילו משמיע לאזניו- ליכא למיחש, דלא עדיף מתפלה, כדלעיל סימן ק"א) (דעת עצמו).
משנה ברורה: (ו) לא יקראו שנים - דתרי קלי לא משתמעי: (ז) וש"ץ שותק - מיהו אם העולה טועה בנקודות או בטעמים- מסייעו בלחש: (ח) או ש"ץ קורא וכו' - וכמנהגנו עכשיו, שלעולם הש"ץ קורא, אפילו כשהעולה הוא בקי, כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות, וגם ימצאו הרבה שאין יודעין בטוב לקרות הנקודות והטעמים וירצו לקרות והצבור אין יוצאין בקריאתן, וכשימנעום מקריאה, אתו לאינצויי: (ט) לקרות עם ש"ץ - היינו מתוך הכתב: (י) לבטלה - דלא מסתבר שיברך העולה על קריאת הש"ץ: (יא) בנחת - דתרי קלי לא משתמעי, לא שייכי כ"א בקורא בקול רם: (יב) שלא ישמיע לאזניו - עיין בב"י שהביא סעד לזה מספר הזוהר: (יג) ואפילו משמיע וכו' - ר"ל אף דיותר טוב שלא להשמיע לאזניו, מ"מ אם משמיע ג"כ- ליכא למיחש, דלא עדיף מתפלה שתקנו ג"כ בלחש, ואפ"ה משמיע לאזניו כדלעיל סימן ק"א ס"ב ה"נ כן.
פסקי תשובות:
לקרות בנחת שלא ישמיע לאזניו כי עפ"י המבואר בזוה"ק (ויקהל ר"ב ע"א) יש לשתוק ולשמוע את הבעל קורא, ולכן הכריע הב"י שיקרא בלחש, שבזה אפשר שרשאי אפילו לדברי הזוה"ק, ובדרכי משה סק"ב הפליג יותר לומר שאין הכרח כלל לומר שכוונת הזוה"ק שישתוק, ואף מותר לו להשמיע לאזניו, אלא כוונת הזוה"ק שלא יקרא גם הוא בקול רם יחד עם הבעל קורא, ועפ"י דבריו אלו כתב הגהתו על השו"ע דמותר לו לקרוא יחד עם הבעל קורא, אפילו באופן שמשמיע לאזניו, אמנם בכמה ספרי קודש כספרו של החיד"א בעבודת הקודש, מצינו שפירשו דברי הזוה"ק כפשוטם, שאסור לעולה לתורה לקרוא כלל עם הבעל קורא אלא לשתוק לגמרי, ולכן אם כי יש לנו לחשוש מאד לדברי השו"ע, דאם ישתוק יש חשש ברכה לבטלה, אך עכ"פ יראה ליזהר ולקרוא בלחש מאד אחר הבעל קורא, שלא ישמע קולו, ובמקום שאי אפשר- התירו, עפ"י דברי שאר הפוסקים, לעלות לתורה בלי לקרוא כלל יחד עם הבעל קורא, כגון האוחז באמצע ק"ש וברכותיה.
3. לצאת מבית הכנסת כשקוראים בתורה, האם ובאיזה אופן מותר
שו"ע קמו, א: יש להתיר לצאת רק כשספר התורה סגור בין העליות + נשארו עשרה בבית הכנסת + כשהוא כבר שמע קריאת התורה או שדעתו לחזור מיד + לצורך גדול: אסור לצאת ולהניח ס"ת כשהוא פתוח, אבל בין גברא לגברא, שפיר דמי.
משנה ברורה: (א) אסור לצאת וכו' - וע"ז נאמר "ועוזבי ה' יכלו" , ומתרגמינן: "ודשבק אורייתא דה' ישתצון", ואפילו איכא עשרה דצייתי לס"ת זולתו, וגם הוא כבר שמע קה"ת בעשרה, אפ"ה אסור: (ב) אבל בין גברא לגברא - והוא כשנשארו עשרה בביהכ"נ: (ג) שפיר דמי - והיינו כשכבר שמע קה"ת או שדעתו לבוא מיד וגם זה אינו מותר כ"א כשהוא לצורך גדול.
ביאור הלכה: יש להחמיר שלא לצאת כבר משעה שפתחו את ספר התורה, אף שעדיין לא התחילו לקרוא בפועל:
* כשהוא פתוח - מלשון זה משמע דאפילו לא התחילו עדיין לקרות- אסור, מכיון שכבר נפתח הספר, ואף דבס"ב סתם המחבר כהרמב"ם דדוקא כשהתחיל לקרות אסור , הכא לענין לצאת חמיר טפי, ואף דלענין בין גברי לגברי חמיר שם מהכא, דהכא שרי והתם אסור, לענין לצאת כשהיא פתוחה חמיר הכא מהתם, אכן מלשון הרמב"ם משמע דהכא ג"כ אינו אסור רק כשהתחיל לקרות, אמנם לפי מה שמצדד המ"א, וכן משמע מהגר"א דשם ג"כ אסור תיכף משנפתח, א"כ בעניננו בודאי אין להקל.
כאשר ספר התורה נפתח, עוד לפני שהתחילו לקרוא כשהתחילו לקרוא בתורה בין גברא לגברא
יציאה מבית הכנסת ביאור הלכה רמב"ם ביאור הלכה למסקנה אסור (קל) מותר לצאת
(חמור) משמע מהשו"ע לאסור, כי כתוב שיש לאסור כבר "כשהוא פתוח" משמע ממנו שמותר כיון שע"פ המג"א והגר"א, יש לאסור כבר משעה שנפתח, אין להקל למעשה
לדבר (קל) משמע שמותר יש לאסור, כי כתוב "כיון שהתחיל הקורא לקרות" (חמור) אסור לדבר
* אבל בין גברא לגברא - עיין בתשב"ץ (ח"ג סימן צ"ח ) שכתב דזהו דוקא כשאירע הדבר באקראי בעלמא אבל כשעושין זה תדיר, נראה פירוק עול תורה, וכמעט שאני אומר שעליהם נאמר "ועוזבי ה' יכלו" ח"ו ע"ש.
יכול לצאת בין העליות:
א. פרי חדש: מיד בסיום קריאת העלייה, עוד לפני ברכת "אשר נתן"
ב. מטה יהודה: משעה שגמר ברכת "אשר נתן"
* שפיר דמי - עיין בפר"ח שמצדד לומר, דמשעה שגמר הקריאה אפילו לא בירך עדיין ברכת "אשר נתן"- יכול לצאת, ובספר מטה יהודה חולק ע"ז, דהברכה שייכא להקריאה, וחשיבא כוותיה, עי"ש.
נמצא שמותר לצאת באמצע קריאת התורה, רק בצירוף התנאים הבאים:
1. נשארו עשרה בבית הכנסת
2. ספר התורה סגור בין העליות (יש אומרים לאחר ברכת "אשר נתן")
3. שמע כבר קריאת התורה או שדעתו לחזור מיד
4. לצורך גדול
5. הדבר נעשה באקראי (ולא בקבע)
כמו כן, ישנה מחלוקת, האם מותר לצאת כבר מיד לאחר הקריאה לפני ברכת "אשר נתן"
פסקי תשובות:
ואפילו לא התחילו עדיין לקרוא- אסור, מכיון שכבר נפתח הספר, ועד גמר הברכה האחרונה של העולה בכלל האיסור , ואפילו הוצרך לנקביו, אם ביכולתו להשהות עצמו, אין לו לצאת, ואפילו נכנס במקרה לביהכ"נ כדי לחפש אדם מסוים או לאסוף צדקה, אסור לו לצאת כשהס"ת פתוח, והיוצא הוא בכלל עוזבי ה' יכלו ר"ל,
ובין גברא לגברא, אם עדיין לא שמע קריה"ת, וגם לא ישמע אח"כ במנין אחר, אין מותר אלא באונס גמור או דוחק גדול, ואם כבר שמע קריה"ת או ישמע אח"כ, כתב המשנ"ב (סק"ג) שאין להתיר כי אם לצורך גדול, ואפילו נכנס באקראי כדי לחפש אדם אחד וכדו', אבל יש הכותבים ככף החיים שבזה יש להתיר אפילו בלא דוחק, ושכן עמא דבר, ובפרט אם ממהר לצורך מצוה כגבאי צדקה, שיוכל לסמוך על דעה זו.
6. ללמוד או לקרוא שמו"ת, בשעת קריאת התורה, האם ובאיזה אופנים מותר
בית יוסף אורח חיים סימן קמו: כתוב במרדכי (סי' יט) ובהגהות אשירי פרק קמא דברכות (סי' ז) בשם אור זרוע (ח"א סי' יא) דלקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה- שרי לכולי עלמא, וכן היה נוהג ה"ר יהודה החסיד וכן כתב סמ"ק סימן קנ"ג וכן כתב הכל בו (שם) בשמו וכן כתבו הגהות מיימון בפי"ב (אות ז) וכתבו שכן עשה רי"ם
ואח"כ כתבו: ומכל מקום, הר"ם כשחזר הפרשה בעת ההיא, היה שותק בזמן ששליח ציבור קורא, עד בין גברא לגברא, וכן כתב דאסור ללמוד או לקרות הפרשה בעת קריאת התורה, דאין לנו מי שתורתו אומנותו עכ"ל: ולענין הלכה כדאי הם הנך רבוותא דשרו לסמוך עליהם [בדק הבית] ומכל מקום נכון לכוין אדם דעתו בכל הפרשיות ולשמעם מפי שליח ציבור [עד כאן].
שו"ע קמו, ב: כיון שהתחיל הקורא לקרות בס"ת:
א. אסור לספר אפילו בד"ת, אפי' בין גברא לגברא, ואפילו אם השלים הוא הפרשה;
ב. ויש מתירים לגרוס (פי' ללמוד) בלחש,
ג. וי"א שאם יש י' דצייתי (פי' המשימין לבם) לס"ת, מותר לספר (בד"ת) (ב"י בשם מהרי"א);
ד. ויש מתירים למי שתורתו אומנתו;
ה. ויש מתירים למי שקודם שנפתח ס"ת מחזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ס"ת אלא לקרות, ומתחיל לקרות;
ו. ולקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה, שרי. וכל זה אינו ענין לפרשת זכור (דברים כה, יז - יט) ופרשת פרה (במדבר יט, א - כב), שהם בעשרה מדאורייתא, שצריך לכוין ולשומעם מפי הקורא; והנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדבריו לכוין דעתו ולשומעם מפי הקורא.
משנה ברורה (יא) שרי - לכל הדעות שנזכרו לעיל, כיון שהוא מעין מה שקורא הש"ץ, אף על פי שאין קורא ממש בפסוק שהש"ץ קורא, ומ"מ גם זה אינו מותר רק בלחש, שלא יבלבל דעת השומעים [פמ"ג].
פסקי תשובות:
וכן נוהגים לכתחילה שלא להעביר הסדרא שמו"ת בזמן קריה"ת, ואף לא לת"ח שתורתו אומנותו, וזולת זה, לכתחילה הלא צריך להעביר הסדרא שמו"ת בערב שב"ק, ובשעת הדחק מקילים בזה כסתימת השו"ע ודלא כהפר"ח שמחמיר מדינא גם לענין שניים מקרא ואחד תרגום, אך מהנכון שיקרא יחד עם הבעל קורא את המקרא, ובין גברא לגברא או לאחר קריה"ת ישלים עוד הפעם מקרא והתרגום
שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן לז:
שאלה: ...והאם מותר לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום בשבת בשעה שהשליח צבור קורא בתורה?
...הנה אף על פי שמבואר במסכת סוטה (דף לט ע"א) שמשעה שנפתח ספר תורה לקרות בו- אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר (נחמיה ח) "וכפתחו עמדו כל העם", ואין עמידה אלא שתיקה, שנאמר "והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו עוד", מכל מקום פסק מרן בשלחן ערוך (או"ח סימן קמו סעיף ב), שיש להתיר קריאת שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת ספר תורה בשבת, חוץ משבת שלפני פורים בשעת קריאת פרשת זכור, וכן בשעת קריאת פרשת פרה, שקריאתם היא מצות עשה מן התורה, [וכמו שכתבו בתוספות שאנץ (סוטה לג ע"א) ובתוספות רבי יהודה החסיד (ברכות יג ע"א) ובתוספות הרא"ש ובחידושי הרשב"א (ברכות שם), ובחידושי הריטב"א (מגילה יז:), ובשו"ת תרומת הדשן (סימן קט). ע"ש].
לפיכך חובה על כל הקהל להטות אוזן קשבת לקריאת פרשת זכור ופרשת פרה מפי השליח צבור הקורא בתורה, ואין לקרות באותה שעה שנים מקרא ואחד תרגום. ומה שסיים מרן השלחן ערוך שם, שהנכון הוא שבכל פרשיות התורה ראוי למדקדק במעשיו לכוין דעתו ולשמוע קריאתן מפי הקורא בתורה, זהו רק ממדת חסידות, אבל מעיקר ההלכה חזר מרן השלחן ערוך ופסק (/או"ח/ בסימן רפה סעיף ה) שיכול לקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה. וכן פסק בשו"ת תרומת הדשן (סימן כד). וכן עיקר לדינא, וכמו שכתב הגאון רבי יהודה עייאש בספר מטה יהודה (סימן קמו אות ז), ושכן נוהגים רוב המדקדקים, ושלא כדברי הפרי חדש שחולק על דברי השלחן ערוך, שאין דבריו נכונים בזה להלכה. ע"כ.
ומכל מקום יותר נכון להורות למי ששעתו דחוקה ומצומצמת ואין לו פנאי לקרוא לעצמו שנים מקרא ואחד תרגום, שיקרא בלחש את כל הפרשה עם השליח צבור הקורא בתורה, פסוק בפסוק, ושוב יחזור ויקראנה פעם שנית בביתו, ואחר כך יקרא פעם אחת את כל התרגום, ובזה בודאי יוצא ידי חובה.
7. דילג על פסוק בשבת, יו"ט, או בשני וחמישי, האם חוזר
יש תשובה לעיל
8. קרא מה שקרא הראשון או הוסיף ב' או ג' פסוקים, האם מצטרף למניין העולים
יש תשובה לעיל
נושאים שונים חסד ואמת – עיונים במצוות קבורה לאור מלחמת התקומה | יצחק לונדין
חיים עד העולם – תחרות מאמרים תורניים – מקום ראשון
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
