(כז: 6- עד כט. במשנה)

א. התוקע לתוך הבור – אם קול הברה שמע לא יצא

רב הונא -

העומד על שפת הבור – לא יצא (משנה)

העומד בתוך הבור – יצא (ברייתא).

ב. שמע מקצת תקיעה

רבא – שמע חלק בתוך הבור (יצא) ומבחוץ (לא יצא) – יצא, אפילו שלא שמע את הסוף.

קושיות:

1. למה זה שונה מעלות השחר?

שאמר רבא שאם שמע חלק לפני עלות השחר וחלק אחרי – לא יצא.

1. למה זה שונה מזה שלא מחשיבים תקיעה אחת כשתי תקיעות (ראה דף כז, חלק א, ב, 1)?
2. למה זה שונה ממקרה שהיתה התחלה ולא היה סוף (כל מי ששומע מחוץ לבור) שלא יצא?

תשובה לשתי השאלות - שם לא היתה התחלה כלל (מה שהיה לפני עלות השחר לא נחשב, ותקיעה ארוכה לא ניתן לפצלה), אך כאן היתה התחלה רק שהוא לא שמע אותה.

תשובה – אכן צריך התחלה + סוף.

ורבא דיבר על הבעל תוקע עצמו שתקע בבור ותוך כדי תקיעה יצא עם השופר.

והחידוש – שלא חוששים שמא היה רגע שהראש שלו היה בחוץ והשופר בפנים.

(כח. מעל האמצע)

ג. שופר של איסורי הנאה

A. שופר של קרבן –

לרש"י מדובר שתלש את השופר כשהבמה היתה בחיים, שאז אסורה בהנאה (לפי ר' אלעזר בזבחים פו.).

ועכשיו, כיוון שמצוות לא ליהנות ניתנו –

B. איסורי הנאה אחרים –

1. ר"י - של ע"ז – בדיעבד יצא

(אך לכתחילה לא כי זה מאוס)

1. מודר הנאה מהשופר או מלהנות את חברו – מותר לתקוע בשופר או לתקוע לחברו.

[אגב, מאותה סיבה מותר למודר הנאה להזות או להטביל את חברו, אך לא בקיץ].

אבל -

1. של עיר הנידחת לא יצא – כתותי מכתת שיעוריה.
2. שלחו לאבוה דשמואל - כפו אותו לאכול מצה – יצא.
3. רבא – לפיכך תוקע לשיר - יצא.

(כח. 9-, דיון על הסיפא של המשנה)

ד. רבה – מצוות לא צריכות כוונה

ולכן:

פשיטא? היינו חושבים שבשופר יש צורך ביותר כוונה ("זכרון תרועה") (ר"ח).

קשה –

A. מקומות שבהם לכאורה צריך כוונה:

1. היה קורא בתורה והגיע זמן קריאת שמע – אם כיוון לבו - יצא.
2. משנתנו - היה עובר מאחורי בית הכנסת ושמע קול שופר – אם כיוון ליבו לצאת – יצא.
3. צריך שיתכוון התוקע והשומע.
4. קורא להגיה – צריך לכוון שיקרא את המילים כמו שצריך.
5. צריך להקשיב ולכוון שזה קול שופר ולא קול חמור.
6. צריך לכוון לתקוע את השיעור הנדרש ולא תקיעות קצרות (מנבח נבוחי).
7. 1.(כח: שליש)לא עוברים על בל תוסיף אחרי זמנם.

תשובה –לא צריך כוונה לצאת ידי חובה, אך כן צריך כוונה לפעולה –

(כח: שליש)

B. אביי – הרי הישן בסוכה בשמיני עצרת לא לוקה משום בל תוסיף, והרי אם לא צריך כוונה היה אמור ללקות!

תשובות:

דחיות –

1. משנה בזבחים – אם נתן את הדם יותר ממה שצריך זה בל תוסיף.

תשובה - זה עדיין נחשב זמנו, שהרי אם יהיה עוד בכור חייב לזרוק גם את דמו.

1. רב שמן בר אבא מברייתא - והרי יש בל תוסיף בכהן שמוסיף ברכות אחרי שסיים לברך?

כאן לא ניתן לתרץ שזה עדיין זמנו, כי אמנם יכול לברך שוב במניין אחר אך לא חייב.

1. 2.(כח:3-)לצאת לא צריך כוונה, אך לעבור בבל תוסיף – צריך (שפ"א – במצווה אומרים שמסתמא התכוון למצווה, אך לא אומרים שמסתמא התכוון לעבירה).

דחייה – והרי אם מוסיף עוד נתינת דמים בקרבן עובר על בל תוסיף אפילו שלא מתכוון לשם מצווה! (ראה להלן סעיף ו).

1. בזמן המצווה לא צריך כוונה, אל שלא בזמן המצווה צריך (ואם יכוון - ילקה).
2. היה עובר מאחורי בית כנסת אם כיוון יצא. והרי התוקע לא כיוון!

(כח: 1-)

ה. כוונה להוציא אחרים בתקיעת שופר

גם לרבא שלא צריך כוונה, יתכן שלהוציא אחרים צריך.

ר' זירא – צריך כוונה להוציא.

            קשה:

תשובה – שליח ציבור מכוון להוציא את כולם.

1. צריך שיכוון התוקע והשומע, ומשמע שהכוונה לאותה כוונה – כוונה אישית.

תשובה – אכן זו מחלוקת תנאים:

ת"ק – לא צריך (משמיע לפי דרכו)

רי"ס – המשמיע צריך לכוון להוציא.