(יד:6- עד טז.4+)

הגמרא היום דנה בחלק האחרון של המשנה בדף הקודם,

מבנה המשנה:

1. במשנה ראינו את דעת רחס"ה ודעת ר"ע, בענין תוספת טומאה בשריפה משותפת.
2. מסקנת ר"מ בלשון מדבריהם למדנו שניתן לשרוף ביחד בשריפת חמץ תרומת חמץ טהורה עם תרומת חמץ טמאה.
3. ר"י חלק על ר"מ בלשון אינה היא המידה, והוסיף ר"י ראיה ממחלוקת ר"א ור"י ששניהם מודים שבטהורה וטמאה לא שורפים יחד.

בדף היום הגמרא מביאה מספר אפשרויות לפרש את מחלוקת ר"מ ור"י

1. 1.מדבריהם של מי וכיצד הוכיח ר"מ את דעתו? האפשרויות הם או רחס"ה במשנתינו או ר' יהושע במקום אחר.
2. 2.מדוע חשב ר"י שהוכחה זו לא טובה ואינה היא המידה?
3. 3.כיצד הוכיח ר"י דעתו ממחלוקת ר"א ור"י?

הקדמת הגמ' בהצגת הבעיה:

מדבריהם = רחס"ה, אבל אז צריך להבין כיצד לומדים על טהורה וטמאה:

הגמ' מנסה לבדוק האם הכוונה מדבריהם לרחס"ה מתחילת המשנה, ודוחה שהרי רחס"ה דיבר על מצב שבו שתי חתיכות הבשר טמאות אמנם לא בטומאה שווה.

לכן הגמ' מבררת אולי סובר ר"מ שרחס"ה דיבר שאחת החתיכות טמאה רק מדרבנן, מדאוריי' היא טהורה לחלוטין, ובכ"ז ניתן להצמיד אותה לבשר טמא מהתורה, כי מהתורה בשר=אוכל ולא מטמא אוכל אחר, ולכן ניתן ללמוד משם גם לתרומת חמץ טהורה שאסורה בשעה שישית רק מדרבנן.

(תחילת דף טו)

אפשרות 1: ר"ל משום בר קפרא וכן רב נחמן בשם רבב"א:

1. 1."מדבריהם" אין הכוונה למשנתינו, כי משנתינו מדברת ששתי הטומאות הן מהתורה, אלא מדובר על דבריהם של ר"א ור"י,

הגמרא מביאה שני נסיונות ממסכת תרומות לברר איזה מחלוקת של ר"א ור"י מדובר ודוחה את הראשון:

1. a.נסיון ראשון: משנה ממסכת תרומות:

חבית תרומה שיש לגביה ספק טומאה (כגון שספק נגע בה אדם טמא):

ר"א: מוזהרים על שמירת תרומה תלויה (משמרת תרומותי) ויכסנה במקום מוצנע

ר"י: מותר לגרום לה טומאה בגרמא (אם למסורת, תרומתי) ולהניחה מגולה במקום מגולה. – ולכאורה ר"י כדעת ר"מ שותר במצב איסור דרבנן לשרוף ביחד

הנסיון הזה נדחה כיוון שר"י דיבר בגרמא ור"מ דיבר ממש בידיים.

1. b.נסיון שני: גם ממסכת תרומות:

מדובר בגת שדורכים בה ענבים במפלס עליון והמיץ נוזל למפלס תחתון, חבית תרומה נשברה במפלס העליון והיא עומדת ליזול למפלס התחתון שבתוכו חולין טמאים.

גם ר"א וגם ר"י מודים שאם יש לו סיכוי ללכת לחפש כלי טהור ולהספיק לשאוב מהמפלס העליון רביעית יין טהור ולהצילו, זה מה שעליו לעשות. אבל, אם אין לו סיכוי להספיק וממילא הכל הולך להיטמא, השאלה אם מותר לו לשאוב בכלים טמאים בידיים מהתרומה הטהורה במפלס העליון על מנת להציל כספית את היין הטמא שאינו תרומה שנמצא במפלס התחתון.

ר"א אוסר ור"י מתיר, וא"כ מדברי ר"י למד ר"מ שמותר לשרוף טהורה עם טמאה, והגמ' מסבירה שזה רק מדברי ר"י אבל מהמחלוקת של שניהם ולכן נקרא מדבריהם.

רבא מקשה מברייתא לר"נ על הסבר זה,

הברייתא מפרטת את דברי ר"י שהקשה על ר"מ:

שלא ניתן ללמוד מדברי רחס"ה ור"ע כי לא ניתן ללמוד מטמא וטמא או מטמא ופסול על טהור וטמא, ואפי' על תרומת חמץ תלויה וטמאה לא ניתן ללמוד שמא יבוא אליהו ויטהר את התלויה.

קושיית רבא היא: אם ר"י עונה לר"מ מדברי רחס"ה משמע שר"מ למד את דעתו מדבריהם של רחס"ה ור"ע ולא מדברי ר"א ור"י?

(דף טו:)

עונה לו ר"נ שאמנם ר"י טעה וחשב שר"מ למד מדברי רחס"ה, והקשה עליו לשיטתו. ור"מ השיב לו שהוא בעצם למד מדברי רבי יהושע, ועל זה המשיך ר"י והקשה שעדיין גם ר"י ור"א מודים ששורפים טהורה לחוד וטמאה לחוד, וכל מה שהתיר רבי יהושע בגת העליונה זה מפני שיש שם הפסד מרובה, וזה לא דומה להפסד עצים בשריפת תרומת חמץ טהורה בפני עצמה כי זה הפסד מועט.

אפשרות 2: רבי זירא מדייק בדברי ר' יוחנן, בתוספת הסבר של רבי ירמיה:

1. 1."מדבריהם" = מדברי רחס"ה במשנתינו.

ר"א אמר בשם ר"י שמחלוקת ר"מ ור"י היא דווקא בשעה שישית שהחמץ מותר מהתורה ואסור מדרבנן אבל בשעה שביעית גם לדעת ר"י שורפין טהורה עם טמאה.

רבי זירא מדייק שרבי יוחנן סובר שרחס"ה במשנתינו מתיר אפילו לשרוף בשר קדשים שנטמא באב הטומאה עם בשר קדשים שטהור מהתורה ונטמא בטומאה דרבנן ומשם דייק ר"מ לגבי חמץ ולכן רבי יוחנן דיבר דווקא על שעה שישית שאסורה מדרבנן ולא על רביעית וחמישית.

ורב אסי אישר לרבי זירא שאכן נאמר כך בפירוש בשם רבי יוחנן.

שני נסיונות סיוע לפירוש זה של רבי זירא, ודחייתם:

1. 1.נסיון לסייע מסוף הברייתא לעיל שהיא המשך דברי ר"י: נחלקו ב"ה וב"ש אם מותר לשרוף בשר קדשים פיגול ונותר טהור שאסור מהתורה עם בשר טמא, ב"ש אוסרין וב"ה מתירין, הגמרא מנסה לדייק שבאיסור תורה מודה ר"י שב"ה שורפין ביחד בשר טהור פיגול עם בשר טמא, כמו בשעה שביעית שאסורה בחמץ מהתורה.

הגמ' דוחה את הסיוע, שפיגול ונותר הם שונים כי גזרו עליהם חכמים טומאה דרבנן וא"כ יכול להיות שבשעה שביעית לא יודה ר"י.

1. 2.נסיון נוסף לסיוע מברייתא: פת טהורה שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם וראויה לאכילת כלב, נשרפת עם הטמאה בפסח, חייבים לומר שזה ר"י כי לר"מ גם פת רגילה מותר לשרוף עם הטמאה – יוצא שר"י מודה בפת שלא ראויה לאכילה וכנ"ל בפת שאסורה באכילה לאחר שעה שביעית.

הגמרא דוחה את הסיוע משום שפת שעיפשה היא ממש כעפר פיזית

שתי קושיות על תירוץ זה ותוספת הסבר מרבי ירמיה:

1. 1.אם ר"מ למד באמת מרחס"ה מדוע מקשה עליו ר"י מר"א ור"י שמודים וכו'?

התשובה היא שר"י באמת השיב לו שאין ללמוד מרחס"ה כמו שיפורש בהמשך, ואפי' לרבי יהושע שמיקל בחבית שנשברה זה רק במקום הפסד מרובה, או בתרומה תלויה.

1. 2.מדוע א"כ הלימוד מרחס"ה אינו טוב? מדוע אינה היא המידה?

רבי ירמיה מתרץ:

בעיקרון מדובר במשקה שנטמא מהתורה משרץ והוא ראשון מהתורה ור"מ סובר שמשקין לא מטמאין אוכל מהתורה, ולכן הטומאה כאן היא טומאה דרבנן,ואילו לדעת ר"י המשקין הללו כן מטמאין מהתורה ולכן אינה היא המידה, כי במשנה מדובר בטמא וטמא.

הגמ' מביאה ברייתא שבה מובאת המחלוקת בין ר"מ ור"י בעניין טומאה ממשקה:

כולם מודים שמשקין עצמן נטמאין מהתורה ולכן גם ספיקם ברה"י טמא,

אבל לטמא אוכלין ר"מ ור"א ורבי יהודה סוברים שמטמא, ואילו ר"י ור"ש סוברים שלא, ורבי יהודה מטמא אף בכלים.

בהרחבה ברש"י בסוף הדף מובא כיצד מתאים ההסבר של רבי ירמיה במחלוקת ר"מ ור"י עם הדעות השונות של אביי רב אדא ב"א ורבינא בדף הקודם בענין אוכל מטמא אוכל, ואיזה תוספת טומאה יש ברישא של משנתינו לפי הסבר זה.