בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תצא
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

undefined
12 דק' קריאה 41 דק' צפיה
. ההסתכלות הנכונה על המצוות
פרשת כי תצא היא פרשה מרובה במצוות. אומר על כך המדרש (דברים רבה ו, ג):
זה שאמר הכתוב: "כי לוית חן הם לראשך" (משלי א, ט). רבנן אמרי: נעשה דברי תורה חן לרשיותך. כיצד? אדם בן תורה בשעה שהוא מזקין הכל באין ומסבבין אותו ושואלין אותו דברי תורה. דבר אחר: מהו "כי לוית חן"? אמר רבי פנחס בר חמא: לכל מקום שתלך המצות מלוות אותך, כי תבנה בית חדש "ועשית מעקה לגגך", אם עשית לך דלת המצות מלוות אותך, שנאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דברים ו, ט). אם לבשת כלים חדשים המצות מלוות אותך, שנאמר "לא תלבש שעטנז" (שם כב, יא), אם הלכת לגלח המצות מלוות אותך, שנאמר: "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז), ואם היה לך שדה והלכת לחרוש בתוכה המצות מלוות אותך, שנאמר: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו" (דברים כב, י), ואם זרעת אותה המצות מלוות אותך, שנאמר: "לא תזרע כרמך כלאים" (שם ט), ואם קצרת אותה המצות מלוות אותך, שנאמר: "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה" (שם כד, יט). אמר הקדוש ברוך הוא: אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך המצות מלוות אותך. מנין? שנאמר: "כי יקרא קן צפור לפניך" (דברים כב, ו).
חכמים מלמדים אותנו איך להסתכל על המצוות. יש אנשים שאומרים שעול המצוות כל כך קשה כי בכל מקום ובכל זמן ובכל מה שאתה עושה אתה צריך לקיים איזו שהיא מצווה, אך התורה מסתכלת באופן אחר ושונה. המצוות הן לא עול, הן: "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ", זה ממש יוצא מן הכלל, ריבונו של עולם נמצא עם האדם בכל מקום! בכל מצווה שהאדם עושה הוא קשור אל ריבונו של עולם.
מעניין שהרבה מהמצוות שמוזכרות כאן הן מצוות לא תעשה. לכאורה רוב המצוות שמלוות את האדם ומקדמות אותו הן מצוות עשה - האדם עושה מצוות מעשיות והן מרוממות אותו ומקדמות אותו, וכשהוא לא עובר עברות הוא הרי רק לא נופל, אבל האם האדם גם עולה ומתרומם במצוות הלא תעשה - בפשטות נראה שלא, אך כאן מתברר שכן. גם במצוות לא תעשה, אם אדם לובש בגד והוא חושב על זה שהבגד צריך להיות על פי דרכה של תורה ושלא יהיה בו שעטנז - הוא מתרומם, כשאדם לא חורש בכלאים - הוא מתרומם, אם האדם חושב על זה ועסוק בכך מכיוון שהוא רוצה לעבוד את ה' ולעשות רק את רצונו - גם בזה יש בחינה של: "לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ", ואפילו במצוות שילוח הקן.

מהו שכרן של מצוות?
חז"ל אומרים שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות (אבות ב, א), והמדרש כאן בפרשה (דברים רבה ו, ב) מסביר שהקב"ה הסתיר מתן שכרן של מצוות כדי שהאנשים לא יבחרו את המצוות שעליהן יש שכר רב ורק אותן יקיימו, ואילו את המצוות שיש עליהן שכר מועט הם לא יקיימו. זה רעיון פסיכולוגי, התנהגותי, אבל באמת הסיבה לכך שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות היא משום שהשכר גבוה מאוד, אי אפשר בכלל לדבר על שכרן של המצוות, המצוות הן אלוקיות וגם השכר הוא בהתאם. אבל יש לנו כאן איזו שהיא בעיה: מדוע במצוות קן ציפור כתוב השכר שלה - אריכות ימים (דברים כב, ז)! אומר על כך המהר"ל (תפארת ישראל, פרק סא), שהתורה לא גילתה בכך את השכר על המצווה, אלא רק את השכר על הטרחה, "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג) זה ברור, לפי המאמץ כך השכר. בקן ציפור המאמץ הוא מאוד קטן - אדם הולך בדרך, הוא לא צריך לחפש אחרי המצווה הזאת אלא היא מזדמנת, הוא לפתע רואה קן של ציפור, הוא משלח את היונה ולוקח את הביצים או את האפרוחים.
זה קל מאוד, היא באה במאמץ קטן מאוד, ועל המאמץ הזה ללא קשר לעצם המצווה כבר מגיעה אריכות ימים. והדברים הם קל וחומר, אם על מאמץ כל כך מועט השכר גדול ועצום, על מצוות שצריך להתייגע בהם יותר, על אחת כמה וכמה! כך אומרת לנו המשנה בסוף מסכת מכות (כג, ב): "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם" (דברים יב, כג), אם אתה לא תאכל דם אז תהיה חזק - ועל כך אומרת המשנה, שאם על דם שנפשו של אדם מואסת בו התורה אומרת שאם לא תאכל אותו תהיה חזק, עריות וגזל שנפשו של אדם מחמדתן על אחת כמה וכמה שהוא זוכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. אדם עשה מצווה שקשה לו לקיים אותה - הוא התאפק ולא גזל משהו של אחר למרות שהוא חמד אותו, הוא נמנע מלהרהר הרהורים רעים הוא נמנע מלעשות מעשה אסור - ובזכות כך הוא זוכה לו, לדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. ולא מובן, לכאורה אין כאן פרופורציה. הוא התאמץ, אז שיהיה לו שכר שיספיק לו לשנה או לשנתיים ואפילו לכל החיים, אבל לדורות דורותיו עד סוף כל הדורות, למה מגיע לו כל כך הרבה שכר?! אלא שחז"ל גורמים לנו להתבונן בכך שכשאדם מקיים את רצון ה' הוא נמצא במדרגה אחרת לגמרי. הוא מתחבר עם מדרגה אלוקית, הוא מתחבר עם הנצח ולכן גם השכר שלו נצחי. בעשיית כל מצווה, אפילו מצווה קטנטנה שהאדם מקיים - היא באמת לא קטנה, היא רק נראית לנו כך. בעשיית המצווה הוא התקשר עכשיו עם דבר ה', עם הרצון של ריבונו של עולם - ולהתקשר עם דבר ה' זה בעצם התקשרות עם גובה אין סופי ומציאות בלתי מוגבלת. ממילא האור שמאיר עליו והזכויות שהוא זוכה בהן נמשכות בלי גבול.
אם כך שכרה של כל מצווה ומצווה, מובן וטוב שהמצוות מלוות אותנו כל הזמן. אם לבשנו בגד שאין בו שעטנז, אם אנחנו לובשים ציצית, אם הסתפרנו ולא הורדנו את הפאות או גילחנו את הזקן, וכו' - הערך של כל אחת ואחת מהמצוות הוא עצום.

מידותיו של הקב"ה
"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ". אומרים חז"ל במסכת ברכות (לג, ב): "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו". אם אדם מכניס בתוך התפילה שלו בקשה שרחמי ה' יגיעו גם אל קן הציפור אומרים לו שתוק! למה? "מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות". כאן יש קושיה על הרמב"ם. הרמב"ם בספר מורה נבוכים (ג, מח) אומר שהטעם של מצוות קן ציפור היא כדי להראות את רחמיו של הקב"ה, לחנך לרחמים, אך הרמב"ם עצמו בהלכות תפילה (פ"ט ה"ז) פסק במשנה הזאת והביא את הביאור הזה של הגמרא, שהסיבה לכך שמשתקים אותו היא מפני שהוא עושה את מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות! אם כן, יש סתירה ברמב"ם - הרב צבי יהודה בהקדמתו לספר עולת ראיה מביא בשם הרב זצ"ל שבספר מורה נבוכים הרמב"ם אומר את טעמי המצוות, ושם הוא מביא דברים שאפשר שהם טעם המצווה, אך בתפילה צריך לדבר דברים מוחלטים. כשאנחנו אומרים טעם למצווה אנחנו לא מתכוונים שזה הטעם היחידי וכל המטרה של מצוות שילוח הקן היא כדי להוריד רחמים לעולם. זאת יכולה להיות אפשרות אך מחשבותיו של הקב"ה גבוהות ממחשבותינו ואנחנו לא יכולים לרדת לעומק המחשבה האלוקית, וטעמי המצוות רק מקרבים אלינו ומחבבים עלינו את המצוות. לעומת זאת, התפילה צריכה להיות מוחלטת ומדויקת בשלמות, צריך לומר רק דברים מוחלטים, "הודאי שמו - כן תהילתו". לכן בהלכות תפילה הרמב"ם כותב שאסור להגיד בתפילה שעד קן ציפור יגיעו רחמיך, גם אם זה יכול להיות טעם אפשרי ומתאים למצווה.
פעם הרב צבי יהודה סיפר לי סיפור אישי. אחרי שר' חיים עוזר, רבה של וילנא נפטר - עשו לו הספד בירושלים, בתחילת חודש אב (שנת ת"ש), והרב צבי יהודה הלך להשתתף בהספד הזה. אחד המספידים אמר שאצל ר' חיים עוזר האהבה לא קילקלה את השורה, ורמז לכך שזה בשונה מאשר אצל הרב, שמרוב אהבת ישראל של הרב הוא ויתר ולא הקפיד על אנשים על דברים שלא נעשו על פי התורה. הרב צבי יהודה חש שבתוך האמירה של ההספד יש ביקורת כלפי הרב וזה מאוד ציער אותו, מה זה שייך להספד של ר' חיים עוזר? הגיע ג' אלול, ואז הרב צבי יהודה אמר, שהאומר על קן ציפור יגיעו רחמיך - משתקין אותו! בצעקה! מי שעושה את מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות משתקין אותו. אצל גדולי ישראל, תלמידי החכמים האמתיים - המידות הן גזירות! אהבת ישראל שלהם היא תורה, היא החלטית, היא לא איזו רחמנות של הלב, זה מתוך עומקה של תורה. מי שאומר על תלמיד חכם שהוא עושה את מידותיו רחמים - משתקין אותו!
צריכים לעבוד את ה' על פי התורה, לא על פי הרגש. אדם שיש לו רגש של אהבת ישראל וזה מטשטש אצלו את ההקפדה על אחרים אם הם לא מקיימים דברים בשלמות הוא בבעיה, חס וחלילה לנהוג כך. אהבת ישראל של תלמידי חכמים אמתיים, היא אהבה שנובעת מהתורה, היא נובעת מגזירות, היא אהבה מוחלטת כי היא אלוקית.

לא תוכל להתעלם – מהרכוש והנשמה
אנחנו ממשיכים בפרשה. "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ" (דברים כב, א), התורה מצווה על השבת אבידה. "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם " (שם ג). המצווה הבאה: "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" (שם ד). אם ראית אבידה של מישהו והוא לא התייאש ממנה - אתה צריך להשיב ואסור לך להתעלם, "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם". זה ברור שאין לקחת משהו של מישהו אחר, אבל לא זו בלבד שאין לקחת משהו של אדם אחר אלא שצריך גם להשיב את האבידה לבעליה.
אפשר לדרוש את המצווה הזו באופן פנימי ועמוק יותר: לא רק אם אבד לאדם כלי ששווה פרוטה או יותר מזה - צריך לטפל באבידה, להחזיר לו אותה ולקיים את מצוות העשה הזאת כדי שהוא לא יחסר, אלא גם באופן רוחני - האדם צריך לעקוב אם חבר מאבד מעצמו משהו רוחני. יש לחבר איזו חולשה, הוא צריך חיזוק, אם אתה יכול לעזור לו ולסייע לו להתחזק באמונתו, בקיום המצוות, במצב רוח טוב ובכל דבר אחר - אתה משיב לו את שמחת החיים וזאת השבת אבידה. זאת השבת אבידה יותר גדולה מאשר להשיב למישהו את העט שאבד לו. כמובן שגם זה משמח וחשוב, אבל עוד יותר ועוד יותר חשוב להשיב אבידות רוחניות. אם מישהו אובד, אפילו באופן רוחני וחלקי ואתה משיב אותו לעצמו, עוזר לו, מחזק אותו ומעודד אותו - גם על זה יש איסור של "לא תוכל להתעלם". אתה לא יכול להיות אדיש למראה של חבר שאולי זקוק לעזרה. כמובן שאת כל הדברים האלה צריך לעשות מתוך שיקול הדעת, לאדם יש החובות שלו גם כלפי עצמו הוא צריך לבנות ולהתקדם, אבל צריך להרגיש ולראות גם את הסביבה. הגמרא אומרת: "פעמים שאתה מתעלם" (בבא מציעא ל, א), כמו זקן ואינה לפי כבודו, אם ההפסד שלך יותר גדול מהתועלת שאתה תועיל לשני, בודאי שאתה לא חייב להפסיד יותר ממה שהשני מרוויח. וכך גם אם באופן רוחני כדי לסייע לשני אתה מאוד נפגע אינך צריך להיפגע. אך מצד שני - "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם", אמנם לא במצבים שאתה מאוד נפגע, אבל אם החמור נופל בדרך, או האדם נופל בדרך – בוודאי שאתה צריך להרים אותו! ויש כל מיני נפילות, יש נפילות פיזיות, יש נפילות רוחניות ויש אנשים שנופלים במצב רוחם ואנו מצווים: "הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ".
התורה בפרשה הזאת מצווה אותנו הרבה מצוות בעניינים בין אדם לחברו, זהירות בענייני מסחר: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה" (דברים כה, יג), זה דבר איום ונורא אם אדם מרמה במסחר זה כמו שופט שמרמה בדין, ויש בחז"ל ביטויים חריפים מאוד על האיסור הזה המראים עד כמה האיסור חמור. לפני שאנחנו באים לראש השנה אנחנו צריכים להשתפר מאוד בעניינים של בין אדם לחברו משום שבנושא הזה אין יום הכיפורים מכפר (יומא פה, ב), צריך לעשות בזה תיקונים גדולים, וזוהי עבודה חשובה ומיוחדת לימים האלה.

סדר וניקיון כחלק מעבודת ה'
יש בפרשה שלנו שלוש מצוות הקשורות במלחמה: "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג, י), פה יש לנו חינוך לנקיות. אדם יכול לשאול: למה חשוב להיות נקי? שיטת המוסר של ר' שמחה זיסל מקלם הייתה שהעיקר הוא להיות מסודר ונקי, אם אדם יהיה מסודר ונקי הוא יעבוד את ה' הכי נכון שבעולם. הייתה שם משמעת ואם חס וחלילה מישהו לא היה מסדר את המיטה שלו בדיוק כמו שצריך או כל דבר אחר הקשור בסדר וניקיון - הוא היה מקבל עונש. הדרך שם הייתה ממש קיצונית, לא היה אפשר להיכנס שם לבית המדרש בלי רשות, ולא חשוב מי היה זה שהגיע. זו הייתה שיטת החינוך שאמרה שאם אדם יודע להיות מסודר ולהשגיח על עצמו בכל הליכותיו – ממילא הוא גם ישגיח על עצמו ויקיים את המצוות וההלכות בצורה מסודרת ומהודרת ושכל ההתנהגות שלו תהיה שלמה ומתוקנת .
יש ערך וחשיבות לנקיות והסדר. התורה אומרת לנו: "וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ". המחנה צריך להיות מסודר ונקי. אדם צריך לדעת שאם יש לכלוך חיצוני זה גם משפיע וגורם ללכלוך פנימי. אנשים נוטים לזלזל בזה, מה זה חשוב אם האדם מלוכלך - העיקר הוא שהוא יהיה נקי בהתנהגותו, שיהיה עובד ה' גדול, מה זה משנה אם הבגדים שלו נקיים או מלוכלכים? אבל זה לא כך, גם בתחום הזה צריך להיות נקי, מסודר ומנומס. יש בחז"ל מסכת דרך ארץ, מסכת שלמה שאומרת לנו דרכים של נימוס באכילה, למשל שאדם לא ינגוס פרוסה וישים אותה על השולחן כי לא נעים לאחרים לראות את זה ועוד הדרכות שונות בענייני אוכל והתנהגות. אם בית המדרש נקי ומסודר או שיש בו בלגן, אם בחדרים יש סדר וניקיון – זה מראה על רמה פנימית רוחנית. אם אדם נכנס למקלחת או לשירותים ורואה לכלוך לא צריך להתבייש מלנקות, גם אם אחרים לכלכו. ניקיון פיזי עושה ניקיון רוחני, והוא דבר בעל ערך שצריך להזכיר ואותו. לא מקובל כל כך לדבר על זה, אבל זה חשוב.

נקיות רוחנית
כמובן, גם: "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר... וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה", כשיוצאים למחנה צריך באופן מיוחד להשתדל להקפיד גם על נקיות רוחנית ועל נקיות מהרהורים. אנחנו צריכים לדעת שלכל אחד יש היכולת לנצח כל חולשה. אין דבר כזה שאדם יכנע ויגיד לעצמו שלא על הכול הוא יכול להתגבר והוא אנוס בגלל חולשה זו או אחרת. אין דבר כזה. אין הכוונה שאפשר להתגבר על הכול מהיום למחר, אבל כל אדם בסופו של דבר יכול לשלוט בעצמו שליטה מוחלטת. זה בעצם כל עניינה של התשובה - קבלת האחריות של האדם על מעשיו. אדם יודע שהבחירה בידו, הקב"ה נתן לאדם כוח בחירה והוא שולט בבחירתו, הוא לא סמרטוט שכוח אחר שולט עליו. האדם צריך לפתח את הרצון הזה להיות בעל הבית על עצמו. זאת עבודה, אבל צריך להציג את המטרה הזו, להיות בן אדם חופשי, להיות אדם ששולט בכוחותיו. אדם צריך להרגיש חופש גמור ולא כפוי מאיזו שהיא סיבה חיצונית שכופה עליו לעשות דבר שהוא לא מעוניין בו באופן פנימי, הוא לא כנוע להשפעה של אחרים ולא לחולשה של עצמו. אדם יכול לנצח . צריך בשביל זה לתרגל את השליטה על הכוחות, לפתח משמעת עצמית. הזכרנו את ר' שמחה זיסל, החינוך לסדר הייתה אחת מהשיטות שלו, לתרגל משמעת עצמית. זה לא חייב להתחיל דווקא מהחיצונית, אפשר להתחיל מהעבודה הפנימית, אבל האדם צריך להחליט שהוא בעל הבית, הוא מפתח את הכוחות והוא עובד על הדברים שקשה לו לעשות. אם קשה לו לקום בבוקר הוא יעבוד על זה, אם קשה לשלוט על הפה שלו הוא יפָתח את הכוחות שלו וידבר רק את מה שצריך לדבר ולא את מה שלא צריך, אם המחשבות נמשכות למקומות לא טובים - הוא שולט עליהן והוא גם שולט על העיניים. זה לא בשמים, זה אפשרי. התורה אומרת שזה לא בשמים לשוב בתשובה ולא מעבר לים (ראה דברים ל, יב-יג). אף על פי שגם אם התשובה הייתה בשמים או מעבר לים היה צריך לקיים אותה, אבל היא לא בשמים ולא מעבר לים "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (שם יד), יש לך יכולת לשלוט, ואף אחד לא מכריח אותך לעשות דברים שאתה לא רוצה לעשות. צריכים לקבל החלטה, אחר כך לתרגל את זה ולבצע פעמים רבות - ובסופו של דבר האדם רואה איך הוא הולך ומתקדם עד לשליטה מרבית.

מתי מגיע עמלק?
אני רוצה לסיים בפרשת זכור. בפרקי דרבי אליעזר (פרק מג) יש משל למצווה של קריאת פרשת זכור:
משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס אחד וכלב קשור בפתח הפרדס והמלך יושב בעליותיו צופה ומביט כל מה שבפרדס. נכנס אוהבו של מלך לגנוב מן הפרדס ושיסה בו את הכלב וקרע את בגדיו. אמר המלך: אם אני אומר לאוהבי למה נכנסת לתוך הפרדס הרי אני מגלה את פניו, אלא הריני אומר לו הראית אותו כלב שוטה איך קרע את בגדיך ולא היה מבין שאתה אוהבי.
המלך רומז לאוהבו: ראיתי שנכנסת לגן. אמנם המלך אומר: "הראית אותו כלב שוטה" וכו' - אבל למה הכלב נשך? למה עמלק נשך אותנו? יש לכך סיבה, נכנסנו לגן בלי רשות. התפקיד של העמלק, של הכלב, הוא לנשוך את החוטא. לכן הקב"ה אומר לזכור את עמלק, את הכלב הזה, כדי לזכור שלא לעשות דברים שיגרמו לכלב להגיע. לזכור להיות ראוי - "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כה, יז), הוא לא התנפל סתם, היה צריך לתקן משהו ולכן הוא התנפל. אנחנו מצווים למחות את עמלק, לדאוג שלא יהיו כאלה מזיקים, אבל הסילוק העיקרי הוא שלא תהיה סיבה שהמזיקים יהיו, שנחיה במלוא השלמות. כשקוראים את פרשת זכור צריכים לזכור את מה שאומר פרקי דרבי אליעזר, לזכור שאנחנו צריכים להשתדל להיות יותר מתוקנים.
מביאים בשמו של הגר"א בספר אבן שלמה (פרק יא, ח), שיש כמה וכמה תכונות רעות ומקולקלות שמגיעות מאנשים בעלי מחלוקת - והם עצמם הגרועים מכולם, וקוראים להם עמלקים. בעלי המחלקות זה עמלק. הגר"א מזכיר שם גם אנשים שמתגאים בעבודת ה' שלהם שזה חיסרון מאוד גדול, אבל החיסרון הכי גדול זה בעלי מחלוקת. כשאנחנו קוראים את הפרשה הזאת צריכים לדעת לא לוותר על עמדות - אבל להיזהר מאוד לא להיות בעלי מחלוקת. לראות שהוויכוחים בינינו לבין דעות אחרות יהיו עניינים ולא אישיים. לא לפגוע באנשים אלא להתמודד עם הדעות, יכולות להיות מחלוקות מאוד מאוד גדולות, אבל שיהיו לשם שמים. לא תמיד לחשוב שמי שיש לו דעה אחרת כנראה שהוא גם מקולקל באופי שלו ובמידות שלו, זה לא בהכרח ככה. יכולות להיות דעות אחרות זה לא בהכרח נובע מנגיעה אישית מסיבה זו או אחרת. אם אדם בדק והוא יודע ומכיר את האישיות של האדם החולק, והוא יודע שיש בה קלקול - זה משהו אחר, אבל זה לא כך בדרך כלל, ובלי ידיעה ברורה אסור לפסול את האנשים, גם אם הם אנשים בעלי דעות אחרות לגמרי ובעינינו הדעות שלהם מקולקלות ומשובשות לגמרי. יכול להיות שהם חושבים שזאת הדרך הנכונה.
זהירות ממחלוקת לא עניינית זה גם חלק מלימוד פרשת זכור, ובעיקר כשאנחנו מתקדמים לקראת הימים הנוראים, אנחנו צריכים לעמוד בפני ריבונו של עולם - וכולנו עומדים ביחד. אם על חלק מאתנו אנחנו לא מלמדים זכות, זה על חשבוננו, כי הקב"ה מסתכל על כולם כציבור אחד, ואם אחד פוסל את השני ה' מתבונן ואומר שאם כן כולם פסולים, הרי הם אומרים את זה על עצמם...
צריכים ללמד זכות, וכשמלמדים זכות אחר כך מדין מידה כנגד מידה גם בשמים מלמדים זכות עלינו. זה 'פטנט' מצויין ליום הדין. כך גם האדם זוכה שילמדו זכות עליו ביום הדין, וכך גם הוא דואג ללמד זכות בשביל האחרים. זה אחד מהדברים שאנחנו צריכים מאוד לפתח. קל לאדם להשתבח בקלונו של חברו, להתקדם ולהיות יותר טוב מהשני זאת עבודה קשה, אבל להגיד שההוא לא שווה כלום וממילא אני נהיה חשוב יותר ומשתבח, זה הרבה יותר קל, לכן יש לאנשים נטייה טבעית להתכבד בקלון השני. זו נטייה לא טובה. אדם צריך לראות אצל עצמו גם את המעלות וגם את החסרונות הצריכים תיקון אבל אצל האחרים עליו לראות בעיקר את המעלות. רק אם יש דבר שאדם חושב שהוא יכול לסייע לחברו לתקן אותו - אז כמובן הוא מחוייב מדין השבת אבידה.
זה תפקידו של אליהו במוצאי שבתות, ללמד זכות על ישראל, ושנזכה שהשבוע הזה יהיה לנו שבוע טוב, של לימוד, התקדמות ועליה, בעזרת ה'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il