^ 1.) למרות שמן הסתם בעל האתר היה רוצה שיראו את הפרסומות לפני שמורידים את הקובץ, מכל מקום מאחר וידוע שיש אפשרות כזו, והמפרסם לא ניסה למונעה ולא כתב שאוסר לעשות זאת, אין איסור בכך. מאותה הסיבה מותר להשתמש בתוכנה המאפשרת לגלוש ללא הפרסומות.
^ 2.) המסתכל בנשים הלבושות שלא בצניעות עובר על איסור דאורייתא "ונשמרת מכל דבר רע", שממנו למדו חז"ל שהוא איסור הרהור שיש לחוש שיבא מזה להוצאת זרע לבטלה. וכך אומרת הגמרא (עבודה זרה כ ע"א):
"ולאסתכולי מי שרי? מיתיבי: (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה... תנו רבנן: (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע - שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה".
לדעת רבנו יונה (שערי תשובה שער ב אות סב) הסתכלות ביופיה של אשה אסור מדאורייתא שנאמר "לא תתורו אחרי עיניכם". אמנם הסתכלות בפנויה אסורה מדברי קבלה אך מאחר והפנויות בימינו כולן נידות חזרו הפנויות להיחשב בכלל שאר העריות האסורות מן התורה. ולדעת הרמב"ם ההסתכלות מטעם זה אינה אסורה אלא מדרבנן, כך העלה בשו"ת פני יהושע ח"ב אבן העזר (סי' מד). אמנם בספר עצי ארזים על השו"ע אבן העזר (כא סק"א) העלה שלעולם י"ל דאף לדעת הרמב"ם איסור ההסתכלות בעריות הוא מדאורייתא, ומה שכתב דאין לוקה אלא מכת מרדות מדרבנן, היינו משום דסבירא ליה דהוי לאו שבכללות או משום דהוי לאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו. עיין שם. וכן נראה בשו"ת אגרות משה (אבן העזר ח"ד סי' ס) שגם כן נקט כך בדעת הרמב"ם שאיסור ההסתכלות בעריות הוא מדאורייתא, ומה שכתב דמכין למסתכל מכת מרדות היינו משום דהוי לאו שאין בו מעשה.
בנוסף, הסתכלות בפרסומת לא צנועה כרוכה באיסור דרבנן של קריבה לעריות שעליה מכין מכת מרדות. על פי הגמרא במסכת ברכות (כד ע"א) "אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה - והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים - לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף!", הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (כא, ב-ג) כותב לגבי אשה האסורה מן העריות כך: "להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות, והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור... והדברים האלו אסורין בחייבי לאוין, ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה בין בתולה בין בעולה, כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה ואין בזה צד איסור ולא עוד אלא שראוי לעשות כן, אבל לא יסתכל דרך זנות הרי הוא אומר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה". כלומר, הרמב"ם מוסיף שאף להסתכל על אשה הלבושה בצניעות אם מסתכל בה כדי ליהנות עובר על איסור. הרי לנו שישנו איסור הסתכלות בעריות למעט הסתכלות בפני בתולה לצורך נישואין, ואף זאת מותר רק בהסתכלות שאינה בדרך זנות. הדברים הובאו להלכה בשו"ע אבן העזר תחילת סימן כא.
במסכת דרך ארץ זוטא (פרק א' הל' ד) נאמר: "אל תיכשל בעיניך שאין מכשול אלא בעינים". ואמרו רז"ל עינא וליבא תרי סרסורא דעבירה הם, ובגמרא במסכת סוטה (ח ע"א) "אמר רבא: גמירי אין יצר הרע של אדם שולט אלא במה שעיניו רואות", ובמסכת יומא (כט ע"א) אמרו "הרהורי עבירה קשין מעבירה גופה".
צא ולמד מה שכתב השל"ה הקדוש (מסכת יומא פרק דרך חיים תוכחת מוסר): "והסתכלות בעריות, עון פלילי הוא, ונקרא נואף, דכתיב (איוב כד, טו) 'ועין נואף שמרה נשף'. 'ויד ליד לא ינקה רע' (משלי יא, כא) מגיהנם (ברכות סא א). ואפילו הרהור עבירה פוגם הנשמה".
^ 3.) הגמרא בסוף פרק חזקת הבתים (בבא בתרא נז ע"ב) עוסקת באדם המוכרח לעבור בדרך מסויימת שיש בה מראות שאינם צנועים:
"ועוצם עיניו מראות ברע", אמר רבי חייא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה, (שצריכות לעמוד שם יחפות, לגלות שוק כדי לעמוד בנהר - רשב"ם), ושואלת הגמרא - היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחרינא רשע הוא, אי דליכא דרכא אחרינא אנוס הוא (ואנוס רחמנא פטריה, ולמה מזקיקו הכתוב להעצים עיניו, דמדמשתבח ביה קרא שמעינן דצריך להעצים עיניו - רשב"ם), ותירצה הגמרא - לעולם דליכא דרכא אחרינא, ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה.
הרב זביחי בשו"ת עטרת פז (חלק א כרך ג - אבן העזר סימן ו) מסכם כך:
"חזינן מדברי הגמרא הללו דבגוונא דאית ליה דרכא אחרינא דאסור לו ללכת במקום אשר הוא עלול להכשל במראות אסורות, ואף על פי שיעצים עיניו, וכדביאר רשב"ם (שם בד"ה רשע הוא) וז"ל: ואף על פי שעוצם עיניו, שלא היה לו לקרב אלא להרחיק מן העבירה, דקיימא לן (בחולין מד ע"ב) הרחק מן הכיעור. ורק באופן שאין לו דרך אחרת לעבור בה וחייב לעבור במקום הזה שיש בו מראות אסורות, מותר לו לעבור שם, ואפילו הוא צריך להתאמץ כמה שיותר בשמירת עיניו, כדי שלא יכשל במראה אסור".
וכן כתב בשו"ת אגרות משה אבן העזר (חלק א סימן נו) 'בענין איסור הסתכלות בנשים מגולות ממקומות שדרכן לכסות':
"וגדולה מזה מצינו במסכת בבא בתרא דף נ"ז שאמר רבי חייא בר אבא על קרא דועוצם עיניו מראות ברע זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה ומקשה היכי דמי אי דאיכא דרכא אחריתא רשע הוא... ולכאורה נהי דליכא דרכא אחריתא אינו אנוס דהרי אפשר לו שלא לילך כלל לשם ואף שצריך לילך לשם לפרנסתו ולעבודתו ולשאר צרכיו מה בכך הא אונס ממון אינו אונס לדחות איסורין? ולכן צריך לומר דכיון דהאיסור הוא רק משום חשש שיבוא לידי הרהור רשאי לסמוך על עצמו שיסיח דעתו מהן ולא יהרהר מחמת שיסתכל בהן כשיש לו צורך ללכת שם לצרכי פרנסתו וכדומה ואינו מחוייב לחשוש על זה ביותר ולהפסיד ממונו ולמנוע משאר צרכיו, ורק כשאין לו צורך לעבור כאן כגון באיכא דרכא אחריתא והוא הדין כשאין לו צורך לילך שם דהולך רק לטייל שאף בליכא דרכא אחריתא הוא אסור לסמוך על עצמו שיסיח דעתו דהא זהו האיסור ונשמרת שלא יסמוך על עצמו לומר שלא יהרהר אבל במקום צורך רשאי לסמוך שלא יהרהר. ומכיון שרשאי לילך ולא לחוש להרהור, דבלא זה היה אסור לילך אף להעצים עיניו שיש עדיין לחוש להרהור אם כן אין לו להעצים עיניו דהרי אנוס הוא להסתכל דרך הליכתו ואונס זה הא סגי שיפטריה רחמנא מאיסור לסמוך על עצמו, דסובר דלענין הרהור אין חלוק בין עוצם עיניו ללא עצם כיון שיודע שהן מגולות במקום המכוסה ובשביל זה עצם עיניו, ומתרץ דאפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה כשאפשר לו מדרך חסידות כדפירש רשב"ם, והטעם אולי בשביל זה יהיה טרוד שלא להרהר וגם אולי הראיה ממש יגרום גם להסתכל ביותר. על כל פנים חזינן שאף בשביל הפסד ממון ושאר צרכים שצריך לעשות, רשאי לילך למקום שמגלות השוק והזרועות שהם מקומות שדרכן לכסות אף שיהיה מוכרח להסתכל, ואף כשלא יוכל לעצום עיניו אף לבעלי נפש, וכשיכול לעצום עיניו מדינא אינו מחוייב כיון שהוא דבר קשה לפניו, ורק ממדת חסידות יש לו למינס נפשו ולעצום עיניו.
והנה מדסתם בגמרא משמע יותר שאף שלא בטוח שלא יבוא להרהור נמי מותר לילך בליכא דרכא אחריתא לעשות צורך פרנסתו ושאר צרכיו, מטעם שאיסור הרהור אינו מצד עצמו אלא כדי שלא יבוא לידי טומאה בלילה שלא ברור הדבר שיבוא לידי טומאה אלא שיש לו לחוש לזה לכן לא מחוייב למנוע מצרכיו ולהפסיד פרנסתו בשביל הספק. אבל לא מסתבר להקל כל כך דכיון שהקרא אסר להרהר מצד ספק זה הרי נמצא שהרהור הוא כבר איסור בעצם וממילא כיון שיודע שאי אפשר לו בלא הרהור איך יהיה מותר לו לעבור על איסור שבתורה בשביל פרנסתו וצורכו בלא פיקוח נפש, אך אולי כיון שבקרא נאמר הטעם דשמירה משום שיבוא מזה לדבר רע הוא כנאמר שאינו איסור ברור, ולכן צריך עיון לדינא במי שלא בטוח שלא יבא להרהר. אבל במי שסובר שיותר נוטה שלא יבוא בזה לידי הרהור מותר לילך לפרנסתו ולשאר צרכיו בליכא דרכא אחריתא במקום שיושבות הנשים מגולות בשרן שדרכן לכסות. וכן אם צריך לרפואה להיות אצל הים נמי אם סובר שלא יבוא לידי הרהור מותר להיות שם אם אינו מוצא מקום ושעות שאין שם נשים ואם אינו בטוח צריך עיון לדינא. וברחובות שבעוונותינו הרבים הולכות פרוצות הרבה שהוא דבר שאי אפשר לאסור, צריך להשתדל בכל האפשר שלא להסתכל והעיקר להסיח דעתו מכל הרהור. ומסתבר שברחובות הוא דבר נקל להסיח דעתו משום שטרוד בהליכתו שלא יוזק ולא יזיק אבל בכל אופן אי אפשר לאסור דבר שאין יכולין לעמוד בה".
^ 4.) עיין שו"ת דברי יציב (חלק אבן העזר סימן לה) שהאריך בעניין האיסור לנשים, ובין דבריו כתב כך:
"איסור הסתכלות והרהור בעריות, דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה. וכן מפורש בחינוך מצוה קפ"ח, בלאו דלא תקרבו לגלות ערוה, אחר שהאריך לבאר הפרטים מדיני המצוה שלא יקרוץ אדם בידיו וירמוז בעיניו וכו' ושלא להביט בנשים כלל וכו', סיים, ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שגם להן אסור להרהר אחר האנשים זולתי בבעליהן וכו' עיין שם. ובספר חסידים סי' תרי"ד, והוא הדין אשה לא תשמע קול איש שמכל שהאיש מוזהר אשה מוזהרת עכ"ל עיין שם. ומי יבוא אחר המלך להרהר ולחלוק על הראשונים כמלאכים".
גם שו"ת משנה הלכות (חלק ה סימן קלב שער ז) התפלא על הטועים בדבר וכתב כך:
"ובמה שיש טועים או עושין עצמן כטועים, וסוברים דאיסורין אלו על האיש נאמרו, דברוב מקומות בלשון זכר נאמרו: אסור לאדם להתייחד, צריך אדם להתרחק מהנשים, הבא על אחת מכל העריות, וכיוצא בה מהלשונות. עיין בשו"ע אבן העזר סי' כ' כ"א כ"ב, הנה דבר זה טעות גמור הוא אין צריך בירור, דקיימא לן השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, וכל שהאיש נהרג האשה נהרגת, וכל שהאיש לוקה האשה לוקה, וכל שהאיש במכת מרדות האשה גם כן הכי, ובתורה כתוב מות יומת הנואף והנואפת. ובשו"ע אבן העזר סימן כ"ב כל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה בין ישראלית בין עובדת כוכבים, מכין את שניהם מכת מרדות האיש והאשה, וזה פשוט בכל הפוסקים לית דין צריך בשש. ובתורת כהנים "אשה מוזהרת על ידי איש מנין? ת"ל לא תקרבו הרי כאן שנים", ומובא ברש"י על התורה. ובספר עמודי אור טעה בכוונת החוות יאיר ופשוט, ובחינוך מצוה קפ"ח 'לאו זה נוהג בזכרים ונקבות'.
וגדולה מזו כתב בספר חסידים סי' תרי"ד שאשה צריכה ליזהר שלא תשמע קול איש, שמכל שהאיש מוזהר אשה מוזהרת עיין שם. ובמערכי לב הביא מקור לדבריו מסוטה מ"ח ע"א זמרי גברי וכו', ולא ידענא למה ליה מקור אחר, הלא ר' יהודה החסיד נתן מקור לדבריו שכל שהאיש מוזהר אשה מוזהרת. ועיין ילקוט שמואל ט' רמז ק"ה וז"ל: בבואכם העיר כל האורך הזה למה, מביטות בנויו של שאול היו ולא היו שבעות ממנו דברי ר' יהודה. אמר לו ר"י: אם כן עשית בנות ישראל כזונות, והלא כשם שאי אפשר לזון את עיניו מאשה שאינה ראויה לו, כך אי אפשר לאשה לזון את עיניה מאיש שאינו שלה". וזה הוא על טעם הנ"ל.
ובתשובה אחת (עיין לקמן סי' רכ"ב רכ"ג) תמהתי על בעל שו"ת יביע אומר (ח"א או"ח סי' ו' אות ה') שהביא להתיר הסתכלות נשים באנשים מגמרא ברכות מ"ח מדלא חייש הש"ס בברכות לקושית ר' יוסי והלא כשם שאי אפשר וכו' אלמא דלא חיישינן בנשים דלאו בנות הרגשה נינהו ועיין שם. ואומר אני דחס ושלום לסמוך על זה ולהתיר חס ושלום לבנות ישראל לזון עיניהן בהסתכלות באנשים האסורים להן, ובאמת כי דברים הללו שגגה גדולה הם דודאי אין חלוק בין אנשים לנשים בזה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם גם להם נאמרה. והא דלא חייש בגמרא לקושית רבי יוסי אינו קושיא כלל, דתרי מילי נינהו. דהנה בגמרא ברכות אמר שמואל כדי להסתכל ביפיו של שאול דכתיב משכמו ומעלה גבוה מכל העם, אבל בילקוט במחלוקת ר' יהודה ורבי יוסי הלשון כל האורך הזה למה מביטות בנויו של שאול היו ולא היו שבעות ממנו. אמר לו רבי יוסי והלא כשם שאי אפשר לזון את עיניו מאשה שאינה ראויה לו כך אי אפשר לאשה לזון את עיניה מאיש שאינו שלה. והנה המדייק בשינוי הלשונות דש"ס דילן והילקוט יראה החילוק פשוט, דבש"ס דילן סבירא ליה לשמואל דמסתכלות ביפיו היו משום דמשכמו ומעלה גבה מכל העם היה והיה זה לדבר פלא בעיניהם והיו מסתכלים בו כאדם המתמיה על דבר פלא. אבל ר' יהודה בילקוט סבירא ליה דההסתכלות היה לשבוע ממנו כמו שכתב להדיא ולא היו שבעות ממנו אם כן לרבי יהודה כוונתם היתה לשבוע ולזון מיפיו והוא אינו ראוי להם, ועל זה אמר לו רבי יוסי והלא כשם שאי אפשר לזון את עיניו מאשה שאינה ראויה לו כך אי אפשר לזון את עיניה מאיש שאינו שלה. אבל להסתכל בלי הנאה של תאוה אין בזה איסור, ובאמת הסתכלות בלי תאוה גם באנשים היה מותר, אלא שאי אפשר. ועיין ברכות דף כ' רב גידל היה רגיל דהוה קאזיל ויתיב אשערי טבילה אמר לה הכי טבילו והכי טבילו. אמרו לו רבנן לא מסתפי מר מיצר הרע? אמר להם דמיין באפאי כי קאקי חיורי. אבל אנן אסור להסתכל לעולם. וההסתכלות בשאול לפי דעת שמואל לא היתה לשם תאות הנאה ודו"ק.
וראיה ברורה לדברי מגמרא שבת דף ס"ד: מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה מפני שזנו עיניהם מן העבירה, ופירש רש"י זנו לשון מזון שנהנו במראית העין עיין שם. מבואר כשנהנה מהעבירה במראית העין נקרא מזון וזהו שאמר לו רבי יוסי לרבי יהודה דלזון ולשבוע הוי בכלל זנות ולזה מאי שנא איש ומאי שנא אשה, אבל הסתכלות בלי לשבוע ובלי ליהנות מעבירה ליכא איסור, זה ברור מאד.
ובמס' דרך ארץ זוטא פרק א' אל תכשל בעיניך שאין מכשול אלא בעינים ואמרו רז"ל עינא וליבא תרי סרסורא דעבירה הם, ובגמ' סוטה דף ח' גמירי אין יצה"ר של אדם שולט אלא במה שעיניו רואות, במס' יומא אמרו הרהורי עבירה קשין מעבירה גופה. ואף שרש"י פירש להכחשת הגוף, אמנם אחרים פירשו גם לאיסור ועל כל פנים אפילו לא חמור אבל עבירה הוא. ובודאי דגם באשה יצר הרע שולט בה במה שעיניה רואות וזה פשוט מאד, ועיין עוד סוטה דף ט' סוטה נתנה עיניה במה שאין ראוי לה מה שביקשה לא ניתן לה ומה שבידה נטלוהו ממנה וכן מצינו בנחש הקדמוני מי שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו וכו' ובמשנה שם דף כ' אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות הרי שנענשה על עיניה ועיין לעיל היא כחלה לו עיניה לפיכך עיניה בולטות ועיין שבת ס"ב ע"ב ומשקרות עינים ודו"ק בכל אלו. על כל פנים ברור דגם באשה יש דין איסור של הסתכלות בערוה כמו באיש וכמבואר בילקוט בשיטות. שוב ראיתי בספר פוקח עורים ח"א להגה"ק אדמו"ר מליובאוויטש זלה"ה בפרק ט' הביא גם כן בפשיטות כי גם הנשים מחויבות לשמור עצמן מכל הנ"ל כאנשים ושמחתי כעל כל הון".
אולם, הגר"ע יוסף בחלק המילואים ביביע אומר הנ"ל התייחס להשגת המשנה הלכות עליו, ולא חזר בו, וכתב כך:
"ואין דבריו מחוורים, שאם כן אכתי תקשה לשמואל מדר' יוסי דפריך לר' יהודה אם כן עשית בנות ישראל כזונות, והוצרך ר' יוסי לומר מפני שלא הגיעה השעה, ואמאי לא קאמר שהסתכלו שלא לשם הנאה. וגם הש"ס לא קאמר לימא כתנאי. והעיקר כמו שכתבתי להתיר בזה. וגם חומרת הספר חסידים היא היפך המנהג הפשוט, שהנשים שבעזרת נשים שומעות אל הרנה ואל התפלה, מפי חזנים ומשוררים בנעימות קול, ולית דחש להא דהספר חסידים. והנראה לעניות דעתי כתבתי. ואני על משמרתי אעמודה".
ובאמת נראה שלדינא אין מחלוקת ביניהם, בעוד לגברים כל הסתכלות בנשים היא אסורה ואפילו הבטה בעלמא, לגבי נשים הדין הוא שונה, ותלוי בכוונת האשה. אם מתכוונת להביט וליהנות מיופיו הגברי הדבר אסור, ואם אינה מתכוונת לכך מותר. וכן הוא לגבי שמיעת קולו, אם מתכוונת להנאה של עריות אסור, אך אם מתכוונת לשמוע לקול התפילה ומתכוונת לדבר מצוה אין איסור.
^ 5.) ישנו שירות מאוד מקובל באינטרנט של חברת גוגל, הנקרא גוגל אדסנס.
השירות מאפשר לבעלי אתרים לשים פרסומות באתר שלהם ולהרוויח כסף לפי כמות הכניסות. הפרסומות שמופיעות באתר הם לא לפי בחירת בעל האתר, אלא על פי בחירת המערכת האוטומטית שמתאימה את הפרסומות מתוך מאגר ענקי של פרסומות.
המערכת היא שירות המתווך בין אתרים לבין פרסומות. לפי החוקים של השירות אסור למפרסמים לפרסם אתרים או פרסומות עם תוכן פורנוגרפי. תוכן מסוג זה לא מוצג ולא יוצג וגם השירות לא יקשר לאתרים כאלה.
ישנם שלושה סוגי פרסומות: טקסט, תמונה ופלאש. בפרסומות תמונה ובפרסומות פלאש עשויות להיות תמונות לא צנועות, ואף בפרסומות טקסט עלולה להיווצר בעיה מאחר ועשויות להוביל ולקשר לאתרים בעיתיים שבהם יש תמונות לא צנועות.
אם בעל האתר נפגש בפרסומות שאינן מתאימות לו, יש לו אפשרות לחסום את הפרסומות הספציפיות והפרסומות שנחסמו ידנית לא יוצגו יותר אצל בעל האתר. אולם אין אפשרות לעבור ולסנן את כל הפרסומות, מכיוון שבכל פעם המערכת מזרימה פרסומות אחרות.
כאשר גולש נכנס לאתר ורואה פרסומת ובוחר להיכנס אליה, ובעקבות זאת נכשל בראיית תמונה לא צנועה, הרי שבעל האתר עובר על איסור מסייע. אמנם אין כאן איסור תורה של "לפני עיוור לא תתן מכשול" שהרי יתכן והגולש היה בין כה וכה נכנס לאתר אחר עם אותה פרסומת, אך כאמור יש איסור דרבנן של מסייע. לכן, בעל אתר הרוצה בשירות זה של פרסומות צריך להודיע לשירות שאינו מרשה פרסומות לא צנועות (כפי ההגדרה היהודית ולא כפי הגדרת הצניעות של חברת הפרסומות), ובד בבד עליו למנות מישהו שיעקוב אחר הפרסומות כדי לוודא שאינו מסייע בהכשלת אחרים במראות הלא צנועות. ואם זה בלתי אפשרי כדאי לחפש פרנסה כשרה, ועל זה אנו מתפללים "הרחמן הוא יפרנסנו בהיתר ולא באיסור".