ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- מועדים
- והגדת לבנך
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
בהקרבת קרבן פסח ביציאת מצרים קרבנו ד' לעבודתו. קרבן זה היה הקרבן הראשון של עם ישראל כעם, ובו התייחדו ישראל להיות לעם ד'. עם אחד ומיוחד, העובדים לד' אחד: "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". בציווי על הקרבת קרבן פסח ניתן למצוא סימנים רבים המורים על אחדות. המהר"ל בגבורות ה' (פרק ס וראה גם פרק לו) מרחיב את הביאור בעבודת קרבן פסח, להראות שכל עבודתו מורה על האחדות. המהר"ל מונה אחד-עשר דברים בעבודת הקרבן, המורה על אחדות ללמדנו: קרבן אחד, לד' אחד, מעם אחד. נמנה כמה מהם:
א. צריך לאכול את כולו: "על כרעיו ועל קרבו" (שמות יב, ט) ואין לחלק אותו לחלקים.
ב. "בבית אחד יאכל" (שם מו) ולא בפיזור. אין לחלקו לשתי חבורות או לאכלו בשני מקומות.
ג. הקרבן הוא שה קטן בן שנה אחת. גילו מסמל אחדות.
ד. שה הוא בעל חיים עדין. כאשר לוקה באבר אחד כל אבריו מרגישים. כך גם אפילו אם רק אחד מישראל חוטא כל העם מרגיש.
ה. צריך לצלות את קרבן הפסח ולא לבשלו, כי הבישול מפרק ומפורר את הבשר והצלייה דווקא מקשה ומגבשת אותו.
ו. "עצם לא תשברו בו" (שם), אסור לחלק את העצמות.
צליית הפסח עם גיד הנשה?
חשיבות צליית קרבן הפסח בשלמות ובאחדות היא כל כך גדולה עד שלדעת הרמב"ם אין לחתוך את קרבן הפסח לפני צלייתו כדי להוציא ממנו את גיד הנשה. כך מתאר הרמב"ם (הלכות קרבן פסח י, יא) כיצד האדם אוכל את הפסח:
כשאדם אוכל את הפסח, חותך הבשר ואוכל וחותך העצמות מן הפרק ומפרקן אם רצה, וכשיגיע לגיד הנשה מוציאו ומניחו עם שאר הגידים והעצמות והקרומות שיוצאין בשעת אכילה, שאין מנקין אותו כשאר הבשר ואין מחתכין אותו אלא צולין אותו שלם.
הראב"ד משיג על אתר:
בחיי ראשי אין איסור גדול מזה שיצלה הפסח עם גיד הנשה ועם שמנו ועם תרבא דתותי מתנא (כלומר עם החֵלֶב) ועם קרומות שבראש ואם אזכה ואוכל פסח ויביא לפני כזה הייתי חובטו בקרקע לפניו.
מסביר ה'משנת יעבץ' (לרב בצלאל ז'ולטי, הלכות פסח, סימן כד) שהרמב"ם והראב"ד נחלקו לשיטתם אם טעם כעיקר אסור מהתורה או מדרבנן. לדעת הרמב"ם האיסור הוא מדרבנן ולדעת הראב"ד האיסור הוא מהתורה. כיוון שלרמב"ם טעם כעיקר אסור מדרבנן, כאן כיוון שהתורה צוותה לצלותו שלם לא גזרו רבנן להוציא את הגיד לפני הצלייה כדי שלא ייתן טעם בבשר ולכן מותר לצלותו עם הגיד ושמנו. לראב"ד כיוון שטעם כעיקר הוא איסור מהתורה אם כן כשאמרה תורה לצלותו לא התכוונה גם לגיד ולשמנו ולחֵלֶב וצריך להוציאו לפני הצלייה. ה'משנת יעבץ' רוצה לחדש עוד, שנחלקו הרמב"ם והראב"ד האם הצלייה היא מדיני הקרבן או היא דין באכילה, שהבשר הנאכל צריך להיות צלוי. לדעת הרמב"ם הצלייה היא דין מהלכות קרבן פסח שכך צריך לצלותו, שלם, כולל החלקים שאינם נאכלים. ולדעת הראב"ד הצלייה היא לשם האכילה ואז יש לצלות רק מה שאוכלים.
בשו"ת 'מנחת יצחק' (חלק ו, סימן ע) מסביר את שיטת הרמב"ם בכך שדרך הניקור של גיד הנשה הוא לחתוך את העצם שהגיד סובב אותה. ובגלל שאסור לחתוך את העצם משום איסור שבירת עצם בקרבן פסח, רק אחרי הצלייה, בשעת האכילה, אפשר לאכול את הבשר סביב ולהשאיר את גיד הנשה עם העצם. ולזה אפשר שכיוון הכסף משנה (הלכות קרבן פסח שם) שכתב שהרמב"ם פסק שאין להוציא את גיד הנשה לפני הצלייה כי חשש שלא יבוא לחתוך בו אבר. ויש דעות אחרות בשבירת העצמות בניקור (עיין הגהת הרמ"א, יורה דעה סה, ח ושו"ת שבות יעקב חלק א, סימן נז), ואולי זו דעת הראב"ד.
האמונה בד' כגורם מאחד
ערך האחדות גדול מאוד. חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: "גדול השלום" (בראשית רבה לח, ו), שכאשר ישראל מאוחדים ושלום ביניהם, הם מנצחים את אויביהם. ההוכחה היא מדורו של אחאב שהיו עובדי עבודה זרה, וכיוון שלא היו מספרים לשון הרע זה על זה היו יוצאים למלחמה ומנצחים ובדורו של דוד היו תינוקות יודעים לדרוש את התורה ארבעים ותשע פנים טמא וארבעים ותשע פנים טהור, והיה דוד מתפלל עליהם "אתה ד' תשמרם" (תהלים יב, ח), ואחר כל השבח הזה היו יוצאין למלחמה ונופלים, אלא על ידי שהיו בהם דילטורין (ויקרא רבה כו, ב).
שנים התקשיתי בדברי חכמים אלו: איך אנשים מאמינים שומרי תורה בדורו של אחאב היו יכולים להתאחד עם עובדי עבודה זרה, עד שחז"ל משבחים את השלום ביניהם שהיה בתקופתם? ויש לומר שאנשי דורו של אחאב לא כפרו בד' אלא הם האמינו בד' וגם עבדו עבודה זרה, כמו שאליהו הנביא מוכיח אותם בהר הכרמל: "עד מתי אתם פסחים על שתי הסעפים אם ד' האלוקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו" (מלכים-א יח, כא). כלומר, הם האמינו שד' אלוקי ישראל הוא אלוקי האלוקים וכל הכוחות בעולם ממנו יתברך, אך בכל זאת נמשכו גם אחרי הבעל ורק כאשר אליהו אמר להם שאין מקום לפסיחה זו ויש בזה תרתי דסתרי העם הודה והתחרט. אבל עד אז הם לא הרגישו בכך, הם עבדו עבודה זרה בצורה שטחית ובקלות היה ניתן לבטל אותה והאמונה העיקרית בד' הייתה משותפת לכולם והיא שאיחדה את כל עם ישראל. אחדות זו הייתה חזקה, למרות הביקורת החריפה שהייתה לאנשי הקודש על הנכשלים בעבודה זרה.
כך גם ניתן להבין את דברי חז"ל: "כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה [כדור] אנוש - מוחלין לו" (שבת קיח, ע"ב). וקשה: איך אפשר למחול על עוון עבודה זרה אפילו אם האדם שומר שבת? והתשובה היא שהשבת מעידה על בורא עולם ומי ששומר שבת מכיר בריבונו של עולם ונמצא שעובד עבודה זרה כי חושב שיש כוח בעולם נוסף בעולם שהוא אישית קשור אליו, אבל אין הוא חושב שאותה עבודה זרה היא המקיימת את העולם. הוא מכיר בבורא העולם על ידי שמירת השבת והכרה זו מבטלת במידה רבה את החטא של העבודה זרה. בנוסף לאמונה בד' בני דורו של אחאב גם נזהרו במצוות שבין אדם לחברו ולא דברו לשון הרע.
זאת אומרת שאפשר להתאחד סביב האמונה הגדולה הבסיסית העיקרית בד', למרות הפערים הגדולים בהתנהגות וההבדלים בדרך קיום האמונה. האחדות אינה מחייבת לטשטש את הביקורת על הפגמים והטעויות של הטועים והיא חייבת להיאמר בכל חומרתה. אך ההכרה שבשורש ובעיקר העמוק היסודי יש הסכמה, היא המאפשרת ומחייבת לשמור על האחדות כנגד האויב מבחוץ, כנגד הדעות שכופרות בעיקר המשותף ורוצות לכלות את הכול.
חכמים דורשים את הפסוק: "ופרעה הקריב" (שמות יד, י) שפרעה קרב את ישראל לאביהם שבשמים (שמות רבה כא, ה). בכל דור ודור יש פרעה שמקרב את ישראל לאביהם שבשמים. אין צורך להמתין עד שהאויב יסכן ויאיים על עצם הקיום כדי להתאחד, אפשר וצריך להתאחד לפני האיום והסכנה. צריך הדבר לבוא מעצמנו ומתוכנו.
שלבי האחדות
אם כן האחדות מתחילה בהכרה שד' אחד ואין עוד מלבדו. הכרה זו צריכה להביא את האחדות באדם עצמו, שכל כוחותיו יהיו מאוחדים למגמה אחת, שתהיה הרמוניה בתוכו ולא כל נטייה תמשוך אותו לכיוון אחר. שתהיה בקרבו שלמות פנימית מאוחדת.
אחר כך צריך להגיע לאחדות בין בני הזוג. צריכה להיות שאיפה אחת לשניהם, הבנה ששניהם הם אחד וכל אחד הוא חצי מגוף אחד. כאשר אדם רב עם אשתו הוא צריך להבין שהוא באמת רב עם עצמו. בני הזוג צריכים להבין אחד את השני ולראות את המעלות אחד של השני. אין מקום למתחים בין בני הזוג, אלא הם צריכים לעשות ביניהם תחרות מי הראשון שמתפייס כאשר חלילה נוצר איזה מתח.
השלב הבא הוא אחדות במשפחה כולה: ההורים עם ילדיהם ואחדות בין האחים. אחר כך צריך לפעול למען האחדות עם הצבור בעל ההשקפה הדומה: אחדות הציונות הדתית כולה. לאחר מכן צריך לפעול לאחדות עם כל הצבור הדתי והחרדי ולאחר מכן אחדות עם כל הצבור הדתי החרדי והמסורתי כדי להגיע לאחדות השלימה שבין כל ישראל.
אם האדם עושה הכול למען האחדות באחד המעגלים ואין היענות מצד השני, אף על פי כן לפעולתו יש משמעות עמוקה. הרי כל דבר המופיע בעולם ראשיתו בעולם הפנימי. זאת אנו לומדים מדרשת חז"ל שבים סוף בתחילה הוכרע השר של מצרים ורק אחר כך הוכרעו מצרים (ילקוט ישעיהו, רמז תיח). כך אדם שמאוחד בנפשו עם הכלל יוצר איחוד פנימי עמוק בעולם. חז"ל דרשו את הפסוק "אחות לנו קטנה" (שיר השירים ח, ח): "זה אברהם שאיחה את כל באי העולם" (בראשית רבה לט, ג). במה אברהם איחד את באי העולם? בעצם ההכרה שיש ד' אחד והעולם אחד.
כאשר הכרת האחדות מתגלה באדם היחיד מופיעה אחדות בעולם ופועלת בשורש הפנימי, ושם במקור, הכול מחובר וקשור, ומשם נמשכים תהליכים פנימיים הפועלים בעולם הנשמות. וכאשר שם מתרבה האחדות היא מתגברת והולכת ומתגלה בפועל בעולם. המגמה העתידית השלמה היא שהעולם כולו יתאחד לעבוד את ד', וזה יהיה על ידי עם ישראל המאוחד. כל פעולה שמקרבת את אחדות ישראל בין בתוך המשפחה, בין בחיבור בין חבורות, היא מקרבת אותנו למגמה העתידית. לכן אשרי מי שפועל למען האחדות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
