ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- ויקהל
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- פקודי
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
יש תורמים, שמבקשים לתרום בעילום שם, ויש תורמים, שחשוב להם מאד ששם האדם אותו הם רוצים להנציח ייחרט באותיות של זהב על לוח גדול. יש כאלו, שאף דורשים שרק שמם יתנוסס על המבנה, ואיש זר לא יונצח במקום. אך מה תאמרו על אדם שכמעט לא תרם מאומה למקום, ובכל זאת דורש ששמו יתנוסס כבונה המקום?
בפרשתינו נשלם מעשה המשכן ותרומותיו, והכתוב מספר לנו – מי עשה ומי לא, "ויעשו בני ישראל, ככל אשר ציווה ה' את משה... ויביאו את המשכן אל משה". משמע ישראל עשו את המשכן והביאוהו מוגמר אל משה, ואכן רש"י מבאר – "לפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקב"ה הקמתו". משה נטל חלק בהקמה בלבד, (כלומר – חיבור חלקי המשכן זה לזה, כמו הרכבת 'פזל').
והנה למרבה ההפתעה, בספר במדבר (ז,א) נאמר - "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן...", המשכן נקרא על שמו של משה, וכל האומנים והיוצרים נעלמים מהתמונה.
קושיא זו שואל רש"י שם – "בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן, ותלאו הכתוב במשה"? ועונה – "לפי שמסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר.. ולא טעה בתבנית אחת". ולכאורה, עדיין התמיהה בעינה עומדת, חלקו של משה קטן יחסית, ואין סיבה שכל המשכן יקרא על שמו.
אולם, באמת לומדים אנו כאן כלל חשוב בהנהגת ציבור, כיתה ומשפחה. משה עשה ולא עשה. משה ארגן, הסביר, לימד ונתן לכולם לעשות. כוחו הגדול היה בכך, שהוא לא עשה הכל בעצמו אלא שיתף את כולם בעשייה. השיתוף היה כל כך גדול, עד שבני ישראל (בפרשת פקודי) חשו שהם עשו את הכל בעצמם, והם מביאים את המשכן שהם יצרו אל משה.
אך האמת היא שמשה מסר עצמו על העניין, ועבד קשה יותר בכך ששיתף את כולם בעשייה המשותפת. לעיתים קל יותר לעשות הכל בעצמך, אך מי שרוצה שכולם ירגישו חלק בעניין, משתף את האחרים עימו.
ממשיך רש"י ואומר - "וכן מצינו בדוד, לפי שמסר נפשו על בנין בית המקדש שנא' (תהלים קלב) זכור ה' לדוד את כל ענותו... לפיכך נקרא על שמו שנא' (מלכים א יב) ראה ביתך דוד". דוד הלך בדרך שבה צעד משה. דוד שיתף את העם עימו גם כשכביכול לא היה צורך בכך.
בספר דברי הימים (א, כב, יד) מספר דוד לבנו שלמה על הסכומים שהוא הכין לבניין המקדש – מאה אלף ככרי זהב, מליון ככרי כסף, ונחושת וברזל רבים מכדי לשקול אותם. (לשם השוואה – למשכן הספיקו כ – 29 ככרות זהב, וכ – 100 ככרות כסף). בכל זאת, למרות הסכומים העצומים שהכין דוד, הוא מבקש מכלל העם לתת את נדבתם. ואכן העם מתנדב (דבה"י א, כט, ז) – חמשת אלפי ככר זהב ואדרכונים ריבוא, ועשרת אלפים ככר כסף וכו'.
בהשוואה לסכומים העצומים שנתנה המלכות, הרי שהתרומות שאסף העם הם מעטות. ובכל זאת- "וישמחו העם על התנדבם... וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה". העם שמח בזכות שדוד נתן לו בשמחה להיות שותף במצווה.
מדרכם של דוד ומשה נלמד כולנו לשתף ולזכות אחרים במצוות. ובחינוך ילדים – קל יותר לעשות במקום הילד, אך מי שישתף את הילד ויתאמץ על כך (במיוחד בניקיון פסח), יזכהו לצמוח, להתקדם ולשמוח. בהצלחה לכולנו!
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
