ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- כהנים
- ספריה
- ליקוטים א
- כהנים ומצוות התלויות בארץ
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל
הקשר בין ברכת כהנים לתפילה
בזמן שבית-המקדש היה קיים, היו הכהנים מברכים את ברכת הכהנים לאחר סיום עבודת הקרבנות. וכך נאמר בתורה על היום השמיני של חנוכת המשכן, היום בו התחילו הכהנים לעבוד במשכן, "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים" (ויקרא ט, כב), ומכאן, שנשיאת הכפיים היתה נעשית בסיום עבודת הקורבנות. המשמעות של הסדר הזה היא, שלאחר הקרבת הקרבנות שמבטאים את הנכונות שלנו להתבטל כלפי הרצון האלוקי, אנו זכאים לקבל את ברכתו, ולכן לאחר הקרבנות נושאים הכהנים את כפיהם ומברכים את העם. שלא במקום המקדש, קבעו חכמים שברכת כהנים תאמר בעת התפילה, משום שהתפילה היא במקום הקרבנות, ויש דמיון בין הקרבנות לתפילה, שבשניהם באה לידי ביטוי ההשתוקקות לקרבת אלקים. ולכן לאחר התפילה אנו זכאים להתברך בברכת כהנים, ולכן מקומה הוא לקראת סיום תפילת שמונה-עשרה.
כדי להדגיש יותר את השייכות של ברכת כהנים לסיום עבודת הקרבנות, קבעו חכמים שהכהנים חייבים לעקור את רגליהם ולהתחיל ללכת לכיוון הדוכן בעת ברכת רצה, שהיא הברכה שכנגד הקרבנות. וכל כהן שלא עקר את רגליו בעת ברכת רצה, אסור לו לעלות לדוכן והוא הפסיד את ברכת כהנים של אותה תפילה (שו"ע קכח, ח). לכתחילה יעקור את רגליו בתחילת ברכת רצה, אולם כל זמן שהחזן לא הגיע לסיום הברכה, עדיין רשאי הכהן לעקור את רגליו ולעלות לדוכן (מ"ב קכח, כה). כהן שהתאחר, ובשעה שהחזן התחיל ברכת רצה עדיין לא נטל את ידיו, צריך להזדרז וללכת מיד ליטול ידיו ולהספיק עוד לפני שיסיים החזן את ברכת רצה להתחיל ללכת ממקום הנטילה אל מקום הברכה. ואם הוא רואה שלא יסיים את הנטילה עד לסיום ברכת רצה, העצה היא שבעודו עומד ליד הכיור יפסע פסיעה קטנה לכיוון הדוכן, ועל-ידי פסיעה זו יחשב כמי שהתחיל לפסוע לכיוון הדוכן בברכת רצה, אחר-כך יסיים את נטילתו, וימשיך ללכת לדוכן לשאת כפיו (עיין מ"ב קכח, כז, כח; שעה"צ ל', ספר נשיאת כפיים כהלכתה ז, ב, הערה ח').
מאחר שברכת כהנים קשורה לעבודת הקרבנות, למדו חכמים שכשם שזמן הקרבנות הוא דווקא ביום, כך אין אומרים ברכת כהנים בלילה, ולכן אין נשיאת כפיים בתפילת ערבית. ולכאורה בתפילת המנחה היה מקום לברך ברכת כהנים, אלא שקבעו חכמים שלא לברך במנחה, מפני שזמן תפילת מנחה הוא לאחר הארוחה, ויש חשש שכהן ששתה יין בסעודה, יעלה לאחר מכן לדוכן ויחלל בזה את הברכה. שכידוע, לכהן שיכור אסור לעבוד בבית המקדש ואסור לשאת את כפיו. אבל בתענית ציבור שאין חשש שכרות, נוהגים הכהנים לעלות לדוכן בתפילת המנחה (שו"ע קכח, לח; שו"ע קכט, א; וביום שיש בו נעילה נושאים כפיים בנעילה ולא במנחה).
נטילת ידיים לפני הברכה
לפני שהכהנים נושאים את כפיהם לברך את העם, עליהם ליטול את ידיהם, שכן אמר רבי יהושע בן לוי: "כל כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו, שנאמר: שאו ידיכם קודש וברכו את ה' " (סוטה לט, א). ונחלקו גדולי הראשונים בסיבת נטילת ידיים זו, לדעת הרמב"ם רק כאשר הידיים מלוכלכות יש חובה לנוטלן, אבל אם כבר בבוקר הכהן נטל את ידיו, ומאז לא נגע במקומות מטונפים, אין צורך שיחזור ויטול ידיו שוב לפני ברכת כהנים (רמב"ם הלכות תפילה טו, ה). אולם לדעת רש"י ובעלי התוספות (בפרושם למסכת סוטה לט, א) גם אם הידיים נקיות צריכים לנוטלן ולקדשן לכבוד ברכת כהנים. למעשה מחמירים כדעת רש"י והתוספות, וגם כהן שידיו נקיות צריך ליטול את ידיו לפני ברכת כהנים. אולם אין מברכים על נטילה זו, משום שיש ספק אם תיקנו חכמים ברכה על נטילה זו (מ"ב קכח, כד עפ"י הא"ר). מהזוהר משמע שנטילה זו נועדה לקדש את הכהנים ואת ידיהם לקראת הברכה. כדי להוסיף קדושה על קדושה, נהגו שלוי יצוק מים על-ידי הכהנים וכשאין בבית-הכנסת לוי, רצוי שבכור, שיש בו קצת קדושה, יטול את ידי הכהנים.
במקרה שהכהן חושש שמא לא יוכל ליטול ידיו בעת התפילה, מפני שאולי לא ימצאו במקום התפילה מים, עליו ליטול ידיו לפני התפילה, ולהקפיד לשמור אותן בנקיות, וכך יוכל לשאת את כפיו. אבל אם הכהן לא נזהר בשמירת ידיו לאחר נטילת ידיים של שחרית, והתברר שאין במקום התפילה מים לנטילת ידיים, אסור לכהן לשאת את כפיו. ובכל מקרה שהכהן אינו רשאי לשאת את כפיו, רצוי שיצא מבית-הכנסת לפני זמן ברכת כהנים, כדי שלא יהרהרו אחריו, וכדי שהגבאי לא יטעה ויקרא לו לעלות לדוכן בזמן שהוא אינו רשאי לעלות.
שותפות ישראל בברכת כהנים
עובדה מעניינת שכדאי לשים אליה לב, היא השותפות של ישראל בברכת כהנים. בהלכה זו נעמוד על הצד ההלכתי והרעיוני שבשותפות הישראלים והכהנים בברכה. כשמגיע זמן ברכת כהנים, אין הכהנים רשאים להתחיל בברכתם עד שהחזן או הגבאי יכריז "כהנים", משום שנאמר למשה בתורה: "אמור להם", כלומר משה, שאינו כהן, צריך לומר לכהנים לברך את ישראל. ומכאן למדו חכמים, שתחילה יש לקרוא "כהנים" ורק לאחר מכן יתחילו הכהנים בברכתם. דרך אגב ראוי לציין כאן, שאם יש רק כהן אחד, אין נוהגים להכריז "כהנים", משום שנאמר בתורה: "אמור להם", משמע שרק לשני כהנים ומעלה מכריזים "כהנים" (שו"ע קכח, י). כדרך אגב, על יסוד הלכה זו יש דעה שסוברת שעיקרה של ברכת כהנים הוא כאשר יש לפחות שני כהנים (רבינו פרץ המובא בטור קכח; עיין ערוך השולחן קכח, ט).
גם את ברכת הכהנים עצמה אין הכהנים אומרים מעצמם, אלא החזן מקריא להם מילה מילה, והכהנים חוזרים אחריו. כבר הזכרנו בהלכה הראשונה את המושג הקבלי "באתערותא דלתתא תליא אתערותא דלעילא". כלומר כאשר ברא הקב"ה את העולם, קבע שהבחירה החופשית תהיה יסוד מרכזי, ולכן רק לאחר שאנחנו מתעוררים כאן לרצות דבר חיובי מסוים, מתעורר כנגד זה רצון מלמעלה לסייע לנו לזכות באותו הדבר. לכן צריך שתחילה אחד מהישראלים המתברכים יכריז "כהנים", ובזה יביע בפיו את כיסופינו לברכת ה', ורק אז יתחילו הכהנים בברכתם. וגם אחר-כך, החזן צריך לקרוא תחילה כל מילה ומילה, ועל-ידי כך יבטא את ההשתוקקות שלנו לכל פרט ופרט בברכה, ולאחר מכן אומרים הכהנים אותה המילה והקב"ה משפיע עלינו את ברכתו (ליקוטי הלכות למהר"ן, נשיאת כפיים ג, ד).
חובת חליצת הנעליים לפני הברכה
אחת מתשע התקנות שתיקן רבן יוחנן בן זכאי (שחי בתקופת חורבן בית המקדש השני, והיה אחד מגדולי ראשוני התנאים), נוגעת לדין נשיאת כפיים. תקנתו היא שהכהנים לא יעלו לדוכן לשאת את כפיהם כשלרגליהם סנדלים או נעליים. ושני טעמים לתקנתו, ראשית משום כבוד הציבור, שאין זה יאה שהכהנים יברכו את העם כשלרגליהם הנעליים שבהן התהלכו ברפש. וכן עבודת הכהנים בבית-המקדש היתה ללא נעליים, משום קדושת המקום, שאין ראוי שידרכו עליו בנעליים. ועוד טעם נזכר, שחששו שאם יהיו שרוכים לנעליים, עלולים השרוכים להפתח, ותהיה בזה אי נעימות, הואיל והכהן עומד על הדוכן שהוא מקום גבוה, כל העם רואים אותו, וכדי להסתיר את חרפתו עלול הכהן להתכופף ולקשור את נעליו, ויחשדו בו שאינו כהן, ולכן הוא נמנע מלשאת את כפיו (סוטה מ, א).
לסיכום, על פי הטעמים הללו אין לעלות לדוכן עם נעליים או סנדלים שהולכים בהם ברחוב, וכן אין לעלות לדוכן בנעלי בית שיש להן שרוכים. ונעלי בית שעשויות עור, אפילו הן בלא שרוכים, אסור לעלות בהן לדוכן, משום שסתם נעל עשויה עור, וכל נעלי העור נאסרו בתקנת רבן יוחנן בן זכאי. אבל בנעלי בית שאינן עשויות עור, ואין להן שרוכים - מותר לעלות לדוכן. עוד כתב בעל המשנה ברורה, שראוי שהכהנים יעלו לדוכן בגרביים, משום שכיום אין רגילים לבוא לפני אנשים מכובדים ללא גרביים, ואם כן יש גנאי בעלייה לדוכן יחפים ממש (מ"ב קכח, יח; ובמקום שנוהגים לילך תמיד בסנדלים ללא גרביים, גם בפני אנשים מכובדים, מותר לשאת כפיים יחפים, עולת תמיד ס"ק י"א).
לעיתים מתעוררת שאלה, מה יעשה כהן נכה שאינו יכול לחלוץ את נעלו, וכן מה יעשה כהן בצבא, כשאין לו זמן לחלוץ את נעליו הצבאיות. במקרים כאלו של שעת הדחק, ישנם פוסקים שמקילים שהכהן ישא את כפיו אבל לא יעלה לדוכן. כי לדעת כמה פוסקים כל התקנה היא דווקא שלא לעלות לדוכן בנעליים, משום שהדוכן הוא מקום גבוה, ואז הרגליים והנעליים של הכהנים נראות היטב ויש בכך גנאי. אבל אם הכהן עומד על הריצפה בגובה שווה לשאר הציבור, אין איסור לשאת כפיים בנעליים. ובשעת הדחק, יכולים הכהנים לסמוך על הפוסקים הללו, ולברך את ישראל בנעליים שלא על גבי הדוכן, ובלבד שהנעליים יהיו נקיות. (עיין אג"מ או"ח ב' ל"ב לגבי נכה; ולעניין שעה"ד בציץ אליעזר יד, יא, וביחו"ד ב, יג).
ברכת כהנים בברכת הבנים
נאמר (במדבר ו, כב): "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, כה תברכו את בני ישראל..." ומכאן שדווקא הכהנים רשאים לשאת את כפיהם ולברך את ישראל, וישראל שברך ברכת כהנים עובר על מצוות עשה זו. והשאלה העולה מאליה היא, איך הורים ישראלים רגילים לברך את ילדיהם בברכת כהנים, הרי לכאורה רק לכהנים מותר לומר ברכה זו? שתי דעות בדבר: יש אומרים שרק בנשיאת כפיים אסור לישראל לברך, ולכן מותר להורים לברך את ילדיהם בברכת כהנים, ובתנאי שלא יפרשו את שתי ידיהם על הילדים (ב"ח), ועל פי זה נוהגים מקצת ההורים להניח יד אחת בלבד על ראש הבן או הבת בעת אמירת הפסוקים. דעה נוספת, שרק כאשר ה'ישראל' מכוון לברך ברכת כהנים כמצוותה והלכתה - אזי הוא עובר על המצווה, משום שנועדה לכהנים בלבד. אבל אם הוא מזכיר את הברכה שלא בזמן המיועד לה, היינו בתפילה, אפילו אם יפרוש את שתי ידיו אין בזה שום בעיה. על סמך זה מברכים ההורים את ילדיהם בפסוקי ברכת כהנים (מ"ב קכ"ח ג' בשם מג"א ובאו"ה שם).
לאחר שלמדנו את ההלכה, יש מקום להבין, מדוע רק הכהנים מצווים לברך את ישראל? בספר החינוך (מצווה שע"ח) מבואר, שהכהנים נבחרו לברך את ישראל כי הם "המשרתים החונים תמיד בבית ה', וכל מחשבתם דבקה בעבודתו, ונפשם קשורה ביראתו כל היום, ובזכותם תחול הברכה על ישראל ויתברכו כל מעשיהם". בסדרת ההלכות הבאה, נבאר את משמעות הכהונה בישראל, ונעסוק בפרטי הלכות הנוגעות לכהנים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
