ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- הלכות שבת
- מלאכות שבת
א. יסוד הדין:
למדנו בגמרא: (שבת עד ב)
"אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן אמר רב מנשה האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן".
וברש"י: "דפרים סילקא - במ"ם גרסינן, ולא בסמ"ך, מינציי"ר בלעז (לחתוך לחתיכות קטנות) מחתכו הדק.
דסלית סילתי - עצים דקים להבעיר אש".
ועוד שנינו (שם):
"אמר רבא האי מאן דעבד חביתא (כלי מחרס) חייב משום שבע חטאות".
וברש"י: "שבע חטאות - טוחן הרגבים ושוחקן הדק - הוי טוחן".
וכך הגדיר הרמב"ם את המלאכה: (הלכות שבת ז ה)
"התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות, כיצד המחתך את הירק מעט מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן, וכן הלוקח לשון של מתכת ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב הרי זה תולדת טחינה".
ב. המאכלים הכלולים באיסור טוחן:
ירקות ופירות:
נחלקו הראשונים בבאור הגמרא הנ"ל "האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן" רש"י כאמור פרש שמדובר שחותך סילקא (היינו תרד) לחתיכות דקות אולם יש בראשונים פרושים אחרים לגמרא זו:
בתוספות שם כתבו: (ד"ה האי)
"האי מאן דפרים סילקא - דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי".
מבואר שדוקא בסילקא יש טחינה ולא בשאר המאכלים וצ"ע מדוע.
הריטב"א (שם) כתב:
"האי מאן דפריס סלקא חייב משום טוחן. פירש ר"י ז"ל דדוקא בהא שאינו אוכל כמות שהוא חי, אבל בפת וכיוצא בו שראוי לאוכלו לאלתר הרי הוא מותר, וכן הורה רבינו בשם רבו הגדול ז"ל".
והר"ן כתב:
"האי מאן דפריס סילקא חייב משום טוחן. כתב הרא"ה ז"ל דדוקא סילקא שהוא מחוסר הכשר אחר דהיינו בישול ולאפוקי פת וכל דבר הראוי לאכילה בלא מחוסר הכשר אחר דמותר דאוכלא דאיפרת (אוכל הנפרד מאוכל) ע"כ, וכן כתב בעל התרומה דמותר לחתוך בצלים בשבת בין ביד בין בסכין כיון דנאכל כמות שהוא".
ומבואר בראשונים הנ"ל שמלאכת טוחן אינה ריסוק או חיתוך כל ירק אלא דוקא בירקות שהטחינה נצרכת לבישולם וכד' (וכמו שמצאנו בגמרא בברכות לח: שסלקא בעי בישול ואינו נאכל חי) אולם ירק שאפשר לאוכלו כמות שהוא החיתוך מוגדר רק כהפרדת אוכל מאוכל ולא כיצירה חדשה.
הרמב"ם כתב (כא יח):
"המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן וחייב". ומשמע לכאורה שהאיסור בכל ירק והעיר עליו הכסף משנה (שבת ז ה):
"כתב הרמ"ך ה"ל לפרש דוקא ירק שאינו נאכל חי אבל ירק הנאכל חי כגון שום וכיוצא בו מותר לחתכו כמו הפת כי היכי דלא תיקשי ליה יה"כ שמותר בקניבת ירק (חיתוך ירק ביום הכיפורים) וצ"ע, עכ"ל".
אולם יש לשים לב שהרמב"ם הדגיש "המחתך את הירק כדי לבשלו" ואכן הכסף משנה עצמו כתב: (כא יח)
"נראה שרבינו מפרש דדוקא נקט (שבת ע"ד:) סילקא שחותכין אותה דק דק לבישול וה"ה לשאר ירקות שחותכין אותם דק דק לבישול ואפשר דאפי' הן נאכלות כמו שהן חיות אם חתך אותן דק דק לבישול אסור. ואפשר דאפי' איסור דרבנן לית בהו ואין דרך טחינה בכך".
אם כן ראינו שיש מהאחרונים שבארו גם את הרמב"ם כמו סיעת הראשונים הנ"ל.
אמנם ברא"ש מצאנו שכתב: (פרק ז ה)
"אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא בשבת חייב משום טוחן. פר"ח ז"ל עצי דקלים שעומדים שיבי שיבי כעין נימין שכשמפרק הנימין הללו יוצא מביניהן כמו קמח דק לפיכך המנפצו חייב משום טוחן ופי' הגון הוא דומיא דסלית סילתי ומה שפרש"י דפרים סילקא שמחתך ירקות דק דק פירוש תמוה הוא דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק אין שייך ביה טחינה".
ולכאורה משמע ברא"ש שאין דין טחינה כלל במאכלים.
ומאידך מצאנו ראשונים הסוברים שבכל מאכל אפילו הנאכל חי יש איסור טחינה.
כן כתב האור זרוע (ח"ב הלכות שבת סימן ס) בשם הרשב"ם:
הלכך הלכה למעשה יש טחינה בפירות וצריך אדם ליזהר שלא יפרר אותם פירורין דקין".
וכ"כ הרשב"א (בתשובה ד עה) והיראים (סימן קכ).
ואומנם בשו"ע מבואר שפסק כמותם וזה לשונו: (שכא יב)
"המחתך הירק דק דק, חייב משום טוחן". משמע שלא חילק בין סוגי הירקות.
(ואומנם היו שהעירו מדוע החמיר כך השו"ע ולא פסק כדעת הרמב"ם והרא"ש שהם שניים מתוך שלושת עמודי ההוראה (מלבד הרי"ף) ועל כן כתבו שבמקרים מסופקים וכד' יש יותר מקום להקל. עי' יחוו"ד ה כז)
מאכל שאינו גידולי קרקע:
מצאנו בגמרא שיש מלאכות שאסורות רק במאכלים שבם גידולי קרקע. כך מצאנו לדוגמא לגבי מעמר (שבת עג) השאלה מה הדין במלאכת טוחן. כך כתב תרומת הדשן: (סימן נו)
שאלה: מי שאינו יכול ללעוס יפה בשיניו, ויש לפניו בשר שאינו רך, כגון צלי שהוא קשה ללעוס, שרי ליה לחתוך הבשר בשבת דק דק בסכין ולאוכלו אח"כ או לאו?
תשובה: יראה דשרי כה"ג, ואין לאסור מפני שהוא טוחן...די"ל גבי אוכלין לא שייך טחינה, אלא מידי דאורחיה לטחון, כגון טחינת חיטין או שעורין וכה"ג, אבל שאר אוכלין לא...והרמב"ם כתב דאין טחינה בפירות, ונוכל לומר כ"ש שאר אוכלין. אמנם בהגה"ה שם כתב בשם רא"ם, דאסור לפרר פירות לפירורים דקים...ובא"ז כתב נמי דיש טחינה בפירות ואין לפררם. מ"מ נראה ואיכא למימר דבבשר מבושל או צלי דבנ"ד, כ"ע מודו דשרי. ולא דמי לעצים ופירות ולחם, דאינהו כולי גידולן מן הארץ, ויש במינן טחינה, כגון תבואה וקטנית, דעיקר טחינה שייך בהו, אבל בשר דאין גידולו מן הארץ י"ל דבאוכל כזה לכ"ע לא שייך בהו טחינה. והכי מצינו לענין מלאכת מעמר...ולענין טחינת אוכלין דבלא"ה לא שייך בהו טחינה כולי האי, מודה דיש לחלק משום גדולי קרקע".
תרה"ד מסיק שבמאכלים שאינם גידולי קרקע אין איסור טוחן שהרי אף במאכלים שהם גידולי קרקע מצאנו מחלוקת בראשונים וא"כ במאכל שאינו ג"ק בוודאי יש להקל כמו שמצאנו לגבי מעמר.
ובגר"א (שכא יא) הוסיף שמצאנו בגמרא (שבת עה) שכל מלאכות הקרקע אסורות רק בגידולי קרקע.
וכן פסק השו"ע להדיא: (שכא ט)
"מותר לחתוך בשר מבושל או צלי, דק דק בסכין". (וה"ה כמובן לביצים וכד')
אלא שיש להקשות שמצאנו במפורש בראשונים שיש איסור טוחן אף בדבר שאינו גידולי קרקע, כפי שהבאנו לעיל את דברי רש"י "טוחן הרגבים (עפר) ושוחקן הדק - הוי טוחן" וכן ברמב"ם "הלוקח לשון של מתכת ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב הרי זה תולדת טחינה" !
כתב בזה החזו"א (סימן נז ד"ה מש"כ בתה"ד) שאף כוונת תרה"ד שבמאכלים יש לחק בין ג"ק לכאלו שאינם ג"ק אולם בדבר שאינו אוכל יש איסור טחינה אף אם אינו ג"ק.
למרות ההיתר הנ"ל אסור לחתוך בשר וביצים בכלי המיוחד לחיתוכם כגון מגרדת מפני שהוי עובדין דחול (מעשה מלאכה כדרך עשייתה ביום חול). וכף פסק השו"ע (שם י): "אסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ בעל פיפיות שקורין ראליי"ו".
ג. טחינה בשינוי:
העושה מלאכה בשבת בדרך הרגילה חייב חטאת אולם העושה בשינוי אסור רק מדרבנן. אולם במלאכת טוחן מצאנו חידוש בענין זה.
שנינו בגמרא: (שבת קמא א)
"אמר רב יהודה הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרתי אסיר רבא אמר כיון דמשני אפילו טובא נמי".
וברש"י:
חדא חדא - לאו טוחן הוא, אלא כלאחר יד.
דקמשני - שלא ברחים ושלא במדוכה.
מבואר שע"י שינוי מותר לטחון הרבה פלפלים.
וכן מצאנו בתוספתא: (ביצה א יג)
"אין מרסקין דבילה וגרוגרות וחרובין לפני הזקנים בשבת אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש".
ובב"י הביא את שיבולי הלקט שבאר מדוע מותר לטחון בשינוי וזה לשונו: (שכא ז)
"וכתוב בשבלי הלקט (סי' צב) אי איכא דקשיא ליה כיון דכדרכו חייב משום טוחן על ידי שינוי ליהוי פטור אבל אסור תשובה קתא דסכינא שינוי גמור הוא דבין מדוך של עץ למדוך של אבן הוי שינוי...וקתא דסכינא הוי שינוי גמור הילכך מותר לכתחלה". (ועדיין הסברא והגדר בזה צריכים ברור)
את הגמרא הנ"ל פסק הרמב"ם: (כא כ)
"הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן ליתן לתוך המאכל בשבת הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה אבל במכתשת חייב מפני שהוא טוחן". כדברים האלה פסק גם השו"ע (שכא ז).
אלא שיש לשים לב שהרמב"ם הוסיף על הגמרא שיש לדוך "ביד הסכין ובקערה" בעוד שהגמרא דיברה רק על קת הסכין.
המג"א (ט) כתב:
"ובקערה - פי' או בקערה שידוכם בשולי הקערה דהוי שינוי גמור כנ"ל פי' הרמב"ם דא"ל דבעינן תרי שינוים קשה דהא בגמר' לא הזכיר אלא חד שינוי דהיינו בסכין" לשיטתו הרמב"ם מסתפק בשינוי אחד כדמשמע בגמרא והוא רק מציע שינוי נוסף.
אולם המשנה ברורה הכריע עפ"י האחרונים (ט"ז גר"א ועוד) שיש לעשות שני שינוים, וזה לשונו: (כה)
"ובקערה - פי' אבל לא ידוך בקתא של סכינא במכתשת אף דשינה במה שדך בקתא של סכינא מ"מ במכתשת מיחזי כעובדא דחול וה"ה דדך בקתא ע"ג שלחן או בשולי כלי ע"ג שלחן דהוי תרי שינויי אבל בבוכנא המיוחדת לכתישה אפי' ע"ג שלחן או בתוך הקערה אסור".
לפ"ז מותר לרסק מאכלים ע"י קת המזלג או ע"י כף אלא שיש להקפיד לעשות זאת לתוך צלחת ולא לתוך כלי מיוחד.
ד. טחינה לאלתר:
במלאכת בורר מצאנו את ההיתר המפורסם של ברירה לאלתר. (לצורך שימוש מיידי). האם יש היתר דומה במלכת טוחן?
כתב הרשב"א (בתשובה ד עה)
"מסתברא: דהא דפריס סילקא, דוקא במחתך דק דק, כדי לאוכלו למחר, או אפי' לבו ביום, ולאחר שעה. לפי שדרכו של סילקא לחתכו דק דק בערב בשולו. וכל שדרכו בכך, ומניחו לאחר שעה חייב. אבל לאוכלו מיד, מותר. שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכו' גדולות או קטנות. דכענין שאמרו לענין בורר"
מבואר ברשב"א שטחינה לפני האכילה מותרת כיון שנחשב הדבר כ "דרך אכילה" ולא כעשיית מלאכה. ובאר את הדברים בשו"ת רב פעלים וזה לשונו: (א יט)
"וכן ענין חתוך הירק, דמתיר הרשב"א ז"ל באוכל לאלתר, היינו טעמא, כי הטחינה היא רק ישנה בתבואה וכיוצא, אך חיתוך הירק אסור משום דדמי לטחינה של תבואה. מיהו זה אינו אלא בחותך להניח, אבל בחותך ואוכל לאלתר אין זה דומה לטחינה של תבואה, אלא הוא דרך אכילה, כי כל מאכל קודם שיבלענו צריך לטחון אותו בשיניו, דהלעיסה היא טחינה, ומה לי לועס וטוחן בשיניו ואוכל מה לי חותך בידיו קודם ואוכל ולכן כל שאוכלו לאלתר שרי, דאין זה דומה לטחינה של תבואה שטוחן ומניח". כלומר כשם שא"א לומר שאסור לטחון בשבת את האוכל ע"י השיניים הטוחנות ה"ה בחותך את המאכל בסמוך לאכילה כדי שיהיה אפשר לאוכלו אין בו כלל שם מלאכה.
הב"י הביא את הרשב"א וכתב עליו: "ומשמע דליכא מאן דפליג עליה דהרשב"א בהא דהא שפיר מייתי ראיה מההיא דבורר"
וסיכם שם הב"י:
"נמצינו למדין דמותר לחתוך בשבת קיבוץ ירקות שקורין אינשלאד"ה והוא שיאכל לאלתר לדברי הרשב"א ואפילו אם אחד מחתך לצורך כל בני הסעודה שרי".
אולם הוסיף: "ומכל מקום נכון הדבר להזהיר שיחתכום לחתיכות גדולות קצת ושיאכלו לאלתר וכל כהאי גוונא נראה דלית ביה בית מיחוש לדברי הכל".
אולם השלטי גיבורים העיר על הרשב"א: (דף לב בדפי הרי"ף)
"ותמיהני עליו דכיון דהאיסור הוא משום טוחן מה לי טוחן לבו ביום או לאלתר או למחר וכי כל המלאכות כולן שרי לעשותן בדצריך לאותה מלאכה לאלתר ואל תשיבני מברירה שהתירו לברור כשרוצה לאכול לאלתר דהתם טעמא בכה"ג שהתירו לא הוי ברירה ועוד שחכמים עצמם פרשו דין הבורר אבל הכא שהם פירשו דחתיכת ירק דק הוי טוחן ולא חילקו מנין לנו לחלק מסברא ולדמות מה שלא דימו הם".
למעשה, השו"ע לא הביא את דברי הרשב"א אולם הרמ"א הביאו: (שכא יב)
"וכל זה לא מיירי אלא בחותך ומניח, אבל אם לאכלו מיד, הכל שרי מידי דהוי אבורר לאכול מיד, דשרי"
המשנה ברורה הוסיף את הסתייגות הב"י עצמו, וזה לשונו: (מה)
"ויש מפקפקין על היתר זה וגם בב"י כתב שאף מי שמכוין לאכול מיד ג"כ יזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת ומטעם זה כתבו כמה אחרונים ג"כ דנכון להתנהג כמו שכתב הב"י ומ"מ הנוהגין לחתוך הבצלים והצנון דק דק אין למחות בידם דיש להם על מי שיסמוכו ועכ"פ אסור לעשות עד יציאת בהכ"נ דבעינן סמוך לסעודה ממש כמ"ש בסימן שי"ט לענין בורר".
הבה"ל הוסיף (שם ד"ה מידי) שעל אף היתר הרשב"א אסור לטחון סמוך לאכילה בכלי המיוחד לכך כמו שמצאנו באיסור בורר שהותר לאלתר ובכ"ז אסור בכלי מיוחד לברירה.
הפוסקים הספרדים העידו שהמנהג להקל כדעת הרשב"א והביאו שמה שכתב הב"י בעצמו שנכון הדבר לחתוך לחתיכות גדולות קצת הוא רק לרווחא דמילתא.
למעשה הבא"ח כתב (ש"ש משפטים ב): "ובמקום שנהגו היתר אי למחות בידם ורק צריך להזהירם שלא יעשו כן אלא לאכול לאלתר או לסעודה שהיא סמוכה תוך שעה אחת ופה עירנו בגדא"ד נוהגים היתר לחתו דק דק" והרב עובדיה הקל יותר וכתב: (יחוו"ד כז ה) "ומותר גם כן לעשות סלט בשבת, ולחתוך הירקות דק דק, על מנת לאכול לאלתר. ויש נוהגים ממדת חסידות לחתוך הירק של הסלט חתיכות גדולות קצת. ואף על פי שאין זה מן הדין, מכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה".
ה. ריסוק מאכלים:
יש לדון במאכלים שממעכים אותם אינם נחתכים לחתיכות אלא נעשים לחתיכה אחת מרוסקת כמו אבוקדו או בננה וכד', האם יש בזה איסור טחינה. האחרונים נחלקו בזה בדעות קוטביות. נבאר את הענין
הבאנו כבר לעיל את התוספתא: "אין מרסקין דבילה וגרוגרות וחרובין לפני הזקנים בשבת". מבואר להדיא שיש איסור טוחן אף במאכל הנעשה לגוש כמו בריסוק תאנים יבשות.
ואכן כך פסק החזו"א (סימן נז) לענין ריסוק בננה לצורך תינוק.
אולם האגרות משה חלק עליו בזה וחילק בין שני סוגי מאכלים הנעשים לגוש לאחר ריסוקם יש מאכל שמתפרד לחתיכות דקות ורק נראה כגוש אחד מחמת הלחות והרטיבות המדבקת אותו ויש מאכל שנעשה בעצמותו גוף אחד ובו אין כלל איסור טחינה מכיון שהגדרת טחינה היא גוף אחד המתחלק לגופים הרבה (לשון הרמב"ם) ולא גוף אחד המתמעך לגוש אחד. זה לשון האג"מ: (או"ח ד עד טוחן אות ב)
"אבל בריסוק הבננות נראה שאין לאסור...דענין טחינה הוא כשנעשו פירורין ורסיסין דקין כטחינת קמח וכדומה... בפשיטות שלכן לא שייך טחינה כלל בריסוק בננות, ומה שכתב אחר זה לענין חיוב טוחן אין נפקותא בין דבר יבש שמתפרד לרסיסים נפרדים ובין דבר רטוב שמתדבק בטחינתו לגוש עב שהרי דבלה וגרוגרות שנכתשין מתדבקים לגוש ומ"מ יש בהן משום טוחן, דל"ד כלל דגרוגרות הא הם תאנים יבשים שנטחן לרסיסים אך מפני שיש בהגרוגרות דבר המדביק נדבקים הרסיסים זה לזה ואף אחר שנדבקו ניכרין שהם רסיסים שנדבקו זה לזה לכן הוא טחינה. ואינו כן שחיקת בננות שא"א ע"י שחיקה לעשותן רסיסין אלא הוא בכל שחיקה שיהיה לא מתפרדין לפירורין אלא שהוא דבר אחד כמתחלה אלא שנעשה רך מאד בלחות הרבה כידוע וגם בדקנו בעצמנו ששחקנו גרוגרות ושחקנו בננה על ריב אייזין (מגררת) וראינו שהוא כן".
חומרא נוספת בדין זה כתב החזו"א שאין להתיר ריסוק בסמוך לאכילה כפי שהתיר הרשב"א וכל ההיתר שייך דווקא בחיתוך דק דק, וראייתו לכך היא התוספתא הנ"ל שכתבה שאין לרסק דבילה וגרוגרות לפני הזקנים, ודייק החזו"א שלפני הזקנים משמע שהדבר נעשה בפניהם בסמוך לאכילה ובכ"ז הדבר אסור. בטעם הדבר כתה החזו"א שיש לחלק בין חיתוך דק דק שהוא דרך אכילה לבין ריסוק שהוא נתינת צורה חדשה למאכל ואין זה נכלל בהיתר של דרך אכילה.
גם בנקודה זו חלק עליו האג"מ וכתב: (שם) "ונמצא שהחזון איש בהלכות שבת סימן נ"ז שהמשמעות לשון לפני זקנים סובר דהוא מתפרש שהן מסובין לאכול ופליג מטעם זה ואוסר אף בכדי לאכול לאלתר הוא נגד הרמ"א והמג"א והפמ"ג והגר"א וגם הגר"ז והמ"ב ועה"ש...שלכן שיטת החזו"א הוא דעת יחיד וגם נגד המנהג ואין לאסור".
למעשה פסק החזו"א שריסוק בננה (וה"ה מריחת אבוקדו ע"ג לחם) אסור בשבת אפילו סמוך לסעודה ורק בשינוי כגון בקת הסכין מותר ואין להתיר כלל בשיני המזלג.
האג"מ פסק: "ולכן למעשה אם אפשר לשחוק שיהיה טוב להתינוקות גם בקתא טוב לעשות כן לצאת גם שיטת החזו"א אבל אם הוא דבר קשה לפניה מותרת לשחוק גם במזלג".
הרב עובדיה הקל בזה לגמרי (יחוו"ד ה כז): "מותר לכתחלה לרסק בננה.בשיני המזלג לצורך תינוק כדי להאכילו לאלתר".
הרב אוירבך הוסיף (שש"כ ו ז) שלכו"ע אם הפרי רך כ"כ שאם אוחז במקצת הפרי אין שאר הפרי נגרר אחריו אין בזה משום טוחן.
ו. טחינה במאכלים מבושלים:
שנינו בגמרא: (שבת יט)
"השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעוד יום רבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך ורבי עקיבא אומר לא יגמור...אמר רבא בר חנינא אמר רבי יוחנן במחוסרין דיכה דכולי עלמא לא פליגי כי פליגי במחוסרין שחיקה..הורה רבי יוסי בר חנינא כרבי ישמעאל"
כלומר שום שריסקו מערב שבת ורק חסרה לו השחיקה מותר לשוחקו בשבת. עפי"ז פסק הרמב"ם: (כא יג)
"השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום, אם מחוסרין דיכה אסור לו לגמור דיכתן בשבת, ואם מחוסרין שחיקה ביד מותר לו לגמור שחיקתן בשבת, לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות (מאכל) בעץ הפרור בתוך הקדירה בשבת אחר שמורידין אותה מעל האש". באור דבריו שהיו מבשלים בער"ש תבשיל של בשר וגריסים ובשבת היו מורידים אותו מהאש ובוחשים בו היטב בכף עד שהיה הכל נימוח ונעשה עיסה אחת.
למדנו מכאן דין מחודש שפירות וירקות שנתבשלו ונתרככו היטב אין איסור לרסקם. וז"ל החזו"א (סימן נח ט): "בישולו מפקיעתו ממלאכת טחינה כיון שטחינתו נוחה ואין שם מלאכה עליו".
אולם כל זה במאכל שנתרכך ע"י מעשה אדם אולם פרי שנתרכך מעצמו אין בו היתרזה. (כ"כ החזו"א (שם) והרב אוירבך (שש"כ ו ז))
ולפ"ז תפוחי אדמה או קטניות שהתבשלו והתרככו היטב מותר לרסקם ואפילו במזלג ומ"מ אין להשתמש לצורך זה בכלי המיועד לכך.
ז. סיכום:
מאכל מגידולי קרקע אסור לחותכו דק דק.
מאכל שאינו מגידולי קרקע מותר לחותכו דק דק (אך לא בכלי מיוחד).
טחינה לאלתר מעיקר הדין מותרת וראוי (בעיקר לאשכנזים) להחמיר לחתוך חתיכות גדולות קצת.
טחינה בשינוי גדול מותרת כגון בידית הסכין או ע"י כף. (ויעשה כן ע"ג צלחת ולא לתוך כלי המיוחד לכך).
ריסוק מאכלים (כגון: ריסוק בננה ומריחת אבוקדו): לחזו"א מותר רק בשינוי ולרוב הפוסקים מותר לאלתר ורק עדיף בשינוי.
ריסוק מאכל שהתרכך ע"י בישול מותר.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
