בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בראשית
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

undefined
11 דק' קריאה 47 דק' צפיה
התחלנו היום מחדש את התורה. "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ".
חכמים אומרים במדרש:
"ששה דברים קדמו לבריאת העולם: יש מהם שנבראו, ויש מהם שעלו במחשבה להיבראות. התורה וכסא הכבוד נבראו , תורה מנין שנאמר "ה' קנני ראשית דרכו", כסא הכבוד מנין דכתיב "נכון כסאך מאז וגו' ", האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשה להיבראות".

ולכל דבר מביאים חז"ל מקורות מן הפסוקים:
"האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות, האבות מנין, שנאמר "כענבים במדבר וגו' ", ישראל מנין שנא' "זכור עדתך קנית קדם", בהמ"ק מנין שנאמר "כסא כבוד מרום מראשון וגו' ", שמו של משיח מנין שנאמר "יהי שמו לעולם וגו' " ".

חכמים אמנם מביאים מקורות מן הפסוקים אבל הרעיון שבדבר הוא שקודם שנברא העולם - נבראה המגמה שלו. לקב"ה הייתה איזו מטרה בבריאת העולם. ומהו ענינו של העולם? אלו הדברים שקדמו לעולם, אלו הדברים שבשביל שיתגלו נברא העולם. "כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו" המגמה של בריאת העולם היא גילוי כבוד ד' בעולם. העולם הוא כמו כסא לכבודו של הקב"ה כמו שכתוב:"השמים כסאי והארץ הדום רגלי". יש עולם עליון שהוא כסא כבוד לד',והוא המקור וממנו משתלשל העולם שלנו המציאותי, שהוא גם כן התגלות של כבוד ד' , הוא גם כן בבחינת כסא ד'.

כן התורה. התורה היא המקור לבריאה: "אסתכל באורייתא וברא עלמא" והיא מגמת הבריאה, כי איך יתגלה כבודו של רבש"ע בעולם? ע"י קבלת רצונו ולימוד תורתו, וזה נעשה על ידי עם ישראל. אם כן האבות, ישראל, בית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה תחילה, כלומר בפועל הם נבראו אחרי העולם אבל הם עלו במחשבה להיבראות, ובגלל המחשבה הזאת - נברא העולם. "סוף מעשה במחשבה תחילה". העולם נברא בשביל ישראל והשורש שלהם זה האבות ושיא הופעתם יהיה בבניין בית המקדש ובשמו של משיח. כל אלו - בשבילם נברא העולם.

המדרש מוסיף ואומר: "רבי אהבה ברבי זעירא אמר אף התשובה שנאמר "בטרם הרים יולדו" ". כלומר, עוד לפני בריאתו של העולם התשובה כבר היתה קיימת. העולם ירד מהמקור האלוקי על מנת לשוב אליו בצורה השלימה - וזוהי התשובה. אם כן התשובה היא המגמה של העולם והיא הייתה קיימת לפני בריאת העולם. מזה מובן שהחטא כבר נמצא בעולם, ואי אפשר לעולם בלא החטא, אבל התשובה כבר הוכנה מראש, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב שלא יחטא", אבל "שבע יפול צדיק וקם" - התשובה קדמה לעולם.

ועוד אומר המדרש:
"ואותה השעה תשב אנוש עד דכא וגו' אבל איני יודע איזה מהם קודם, אם התורה קדמה לכסא הכבוד ואם כסא הכבוד קודם לתורה, א"ר אבא בר כהנא, התורה קדמה לכסא הכבוד שנאמר ה' קנני ראשית דרכו וגו', קודם לאותו שכתוב בו "נכון כסאך מאז", ר' הונא ור' ירמיה בשם רבי שמואל בר ר' יצחק אמרו, מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר".

כלומר המחשבה לברוא את ישראל היא ראשית המגמה. בשבילם צריך את בריאת העולם ואת בית המקדש וכו' - הכול כדי שיופיעו ישראל.
"משל למלך שהיה נשוי למטרונה אחת, ולא היה לו ממנה בן, פעם אחת נמצא המלך עובר בשוק, אמר טלו מילנין וקלמין (דיו וקלמר) זו לבני, והיו הכל אומרין, בן אין לו והוא אומר טלו מילנין וקלמין זו לבני. אלולי שצפה המלך שהוא עתיד להעמיד ממנה בן, לא היה אומר טלו מילנין וקלמין לבני, כך אילולי שצפה הקב"ה שאחר כ"ו דורות ישראל עתידין לקבל את התורה, לא היה כותב בתורה צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל".

מכאן אנו רואים שקודם בריאת העולם עלו ישראל במחשבה. אנו רואים שיש דברים שקדמו לעולם, ומחשבתם של ישראל ביניהם. גם ה"תנא דבי אליהו" עוסק בסוגיא זו: תורה קדמה לעולם או ישראל קדמו לעולם, והמסקנה היא שישראל קדמו לתורה, שכל מה שנבראה התורה זה בשביל ישראל וכן בית המקדש נברא בשביל ישראל.


"בעשרה מאמרות נברא העולם", והלוא יכול היה להבראות במאמר אחד? אמרו חכמים: "כדי לתת עונש לרשעים שפוגעים בעולם שנברא בעשרה מאמרות, וכדי לתת שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות". ולכאורה מה ההבדל? אומר המהר"ל: מספר עשר הוא תמיד מספר של קדושה. שכינה לא שורה בפחות מעשרה וכד'. לפיכך בעולם שנברא בעשרה מאמרות יש קדושה. יתרה מכן: המספר עשר מראה גם כלל שהוא מאוחד. אילו נברא העולם במאמר אחד וממנו הייתה מתפשטת כל הבריאה וממנה היו נבראים הרבה נבראים - אז אמנם המקור היה אחד אבל המציאות הייתה הולכת ומתפרדת ולא הייתה מאוחדת. זה שהעולם נברא בעשרה מאמרות, מראה שאמנם יש המון פרטים אבל הם כולם מאוחדים . המספר עשר הופך את הכלל להיות אחד. פרטים יש עד תשע. המהר"ל מבאר את זה בכמה אופנים. הוא אומר שלכל דבר שמתפרד ישנם שלושה חלקים: התחלה אמצע וסוף, וכן לכל מימד יש שלושה חלקים: אורך, רוחב וגובה. אם כן דבר מפורד הוא תשע, והעשר הוא המאחד את כל הפרטים ביחד. ואוי להם לרשעים שמהרסים את העולם כולו כי הם מפוררים את העולם לחלקים, ואשרי הצדיקים שמקיימים את האחדות הזו. הקב"ה אחד ועולמו אחד. הוא ברא בריאה מאוחדת. זה הרעיון של "בעשרה מאמרות נברא העולם".

כל העולם כולו הוא מגמה אחת, כיוון אחד. בחז"ל אנחנו מוצאים שכל מהותו של העולם רמוזה בפסוק הראשון, במילה הראשונה ובאות הראשונה. הרבה מדרשים מראים איך הכול רמוז בפסוק הראשון: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ " - רמוזים כאן: האור והחושך, הטוב והרע, הצדיקים והרשעים. וגם במילה בראשית רמוזה כל התורה כולה ורמוז כל העולם כולו. ובאות ב', שצורתה בַּית (יש לה גג, קיר ורצפה), והיא גם נקראת 'בית', גם בה נרמזת כל המציאות כולה.

האדם נברא אחרון. אומרים חז"ל במסכת סנהדרין (ל"ז) שלמדנו בקיץ:
"לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא".

האדם הראשון נברא יחידי והוא היה כל העולם. עוד אומרת המשנה:
"ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך,... ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד - כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון - ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם".

מה זאת אומרת בשבילי נברא העולם - ומה עם החבר? הרי גם הוא אומר את זה? ואיך זה מסתדר? אלא כל אחד בעולם שקול כנגד כל העולם כולו . לכן נברא האדם יחידי - כדי ללמד את היסוד הזה.
"המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא".

זו לא סתירה שכל אדם אומר שבשבילו נברא העולם, ואין כאן שאלה מי צודק. כולם צודקים. באמת בשביל כל אחד ואחד נברא העולם. הרב מבאר על התפילה "אלוקי נשמה": מה פירוש "אלוקי"? הרי הוא לא רק שלך? וכל אחד יאמר "אלוקי" כאילו שהוא שלו? מבאר הרב שהקב"ה כל כך שלם שהוא יכול להתמסר לכל אחד ואחד כאילו רק בו הוא מטפל, כאילו אין בעולם אף אחד אחר, וכך בכל אחד ואחד בעולם. ולכן כל אחד בעולם יכול להגיד את המילה 'אלוקי'. ומתוך כך חייב אדם לומר גם "בשבילי נברא העולם" - להרגיש את האחריות הגדולה של כל אחד, שכל אדם ואדם הוא מציאות שלימה בפני עצמה והוא עולם שלם. ולכל אחד ואחד יש ייחודיות מיוחדת ולא כל אחד שווה לחבירו.

המשנה אומרת שזה מורה על גדולתו של הקב"ה שברא את כל בני האדם בדמות אדם הראשון ועדיין אין אחד דומה לחבירו - ולא רק בצורה החיצונית, אלא גם בנפשו. כל אחד ואחד נברא בצלם אלוקים. הקב"ה ברא את האדם בצלמו, בדמותו כביכול, ולכן תפקידו של האדם להדמות לקב"ה במעשיו. וכך אומר ר' משה מקורדוברו בספרו "תומר דבורה" שאדם צריך להתנהג כמו הקב"ה כי לא יכול להיות שהוא נראה כביכול כמו הקב"ה חיצונית והוא יהיה מקולקל בנפשו. אדם צריך ללכת בדרכיו של הקב"ה ולהדבק במידותיו של הקב"ה. ומה שאנחנו מקיימים את המצוות - זה כדי להדמות לרבש"ע: הקב"ה מניח תפילין, הקב"ה כביכול מתפלל, הקב"ה שומר שבת וכו' וקיום המצוות זה הידמות לרבש"ע, להיות כמו שאנחנו צריכים להיות במהות שלנו.

הרב ב"מוסר הקודש" אומר:
"צריך לצפות תמיד לישועת הכלל היותר גדולה שהיא עלית העולמות והנשמות כולם התלויות בהם מעמקי הרע והתוהו על ידי עלית האדם מתהומותיו אל מרומיו".

כלומר השאיפה היותר גדולה והתמידית צריכה להיות לישועת הכלל ע"י עלית העולמות והנשמות. וזה נעשה ע"י האדם שעולה בתוכו מתהומותיו אל מרומיו, "עד שיבוא להיות דומה לקונו שיהיה בורא עולמו ברצונו ובמאמרו" כלומר להדמות לרבש"ע עד שיהיה במדריגה שהוא בורא עולמות במאמרו. מה שמעכב זה העוונות, ואילולא העוונות לא הייתה הבדלה והיה האדם מתדמה ברצונו לרבש"ע. הקב"ה כל מה שהוא רוצה הוא גם יכול לבצע, והאדם ככל שהוא מעלה את רצונו להיות כרצונו של הקב"ה - הרצון שלו נעשה רצון אלוקי, והרצון שלו יכול לפעול עד כדי האפשרות להגיע למצב כזה, שלא רק שהוא "גוזר והקב"ה מקיים" אלא הוא ממש יכול לברוא עולמות.

ממשיך הרב "ומה שגם עכשיו נאמר בצדיקים "ותגזר אומר ויקם לך" זהו רק התנוצצות קטנה מאור העתיד שיתפשט בכל מילויי הנשמות כולם" - זאת המגמה שהאדם יעלה למצב שיהיה דומה כביכול לקונו. זו מגמת הבריאה. הקב"ה ברא את האדם בצלמו כדמותו. כל עניינה של פרשת בראשית היא להראות לנו שכמו שהקב"ה יוצר - כך גם האדם צריך להגיע למדרגה שהוא יכול ליצור. הרב עומד על כך גם ב"מוסר הקודש": "השכל האלוקי הוא שכל יוצר שיש לו פועל בכל מילואיו ושכל הברואים הוא שכל מצייר". כלומר השכל האלוקי הוא שכל שממנו נוצרות יצירות, אבל השכל של הברואים יכול רק להבין, להשיג ולתאר את המציאות אבל הוא לא יכול ליצור. "הקרבה האלוקית מקנה לנבראים את סגולתו של השכל האלוקי". כלומר כשמתקרבים לרבש"ע - קונים את השכל האלוקי. "ולפי ערך קרבתו האלוקית כך גדל כח יצירתו". כלומר ככל שהאדם מתקרב יותר ויותר לרבש"ע השכל שלו נעשה שכל אלוקי ואז גדל כוח יצירתו.
"גם ההצטיירות השכלית הפשוטה יש בה מלשד הקודש של קרבת אלוקים במידה ידועה וכל מה שתוכן הקרבה הזאת מתרחב, מתפשט ומתעמק ביותר - כן מראה הוא בבליטה יותר גדולה את השוואתו עם השכל היוצר. ההבדל העצמי שבין ישראל לעמים בשורש נשמתם הוא ששכל האדם בכללו שאיננו כי אם שכל מצייר מציג ברוחו את המצוי ומגלם אותו במעשיו באומנות לכל פרטיה ומסתגלים לו כל העמים אשר תחת השמים, אבל סגולה אלוקית של שכל יוצר זאת היא הפליאה של סגולת ישראל שהיא מבדלת אותו מן העמים כולם בעליונות כזאת שכל הבדל סוגי לא ידמה לו".

כלומר לישראל יש את הכשרון האלוקי, והשכל של ישראל הוא שכל שיש בו פוטנציאל של יצירה. אבל צריך להוציא את הכוח הזה לפועל. "הולכים אנו בדרך ארוכה מאוד, דרך מעלות ומורדות, גלויות וגאולות עד שנבוא לאותו גמר הצביון של הופעת נשמתנו בהיגמרה בכללינו ובפרטינו "אלוקים אתם ובני עליון כולכם" בעלי נשמה יוצרת פועלת בציורה על כל היקום כדוגמה של מעלה "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה" ". זה עניינם של ישראל שנבראו בצלם ובדמות: "אתם קרויים אדם", אתם יורשים את הסגולה של אדם הראשון שנברא בצלם אלוקים.

" "זה ספר תולדות האדם בצלם אלוקים עשה את האדם": בן עזאי אומר זה כלל גדול בתורה, ר' עקיבא אומר "ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה", כלומר בן עזאי אומר שהכלל הזה של "בצלם אלוקים" הוא יותר גדול מ"ואהבת": "שלא תאמר הואיל ונתבזתי - יתבזה חברי עימי, הואיל ונתקללתי - יתקלל חברי עימי". שהרי את מי אתה מבזה - את הקב"ה חס וחלילה שכן חברך גם הוא בדמות אלוקים. אפשר להבין את המדרש הזה כפשוטו שצריך להתייחס לכל אדם בכבוד כי גם הוא "בצלם אלוקים", או לפי ר' עקיבא ע"י הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". המהר"ל מעמיק את הדברים ואומר ששניהם התכוונו שהכלל הגדול הוא שידע האדם שיש לו תוכן עליון ונשמה עליונה וממילא יבין שיש לו תפקיד בעולם, כי אם האדם יודע מי הוא, ממילא נובעים מכך כל מעשיו וכל התנהגותו. אם אדם יודע שהוא אלוקי ויש לו נשמה אלוקית ממילא עניינו להיות מגלה את הנשמה האלוקית, לממש את הכוחות הפנימיים שבו, את התוכן הפנימי שבו ,את הנשמה האלוקית הפנימית שבו, ולהוציא אותם מן הכוח אל הפועל. זה הכלל הגדול: דע את עצמך , וכשאתה מכיר את עצמך ואתה יודע את המהות שלך - אתה יודע מה דרכך, מה אתה צריך לעשות, מה עניינך בעולם ואיך תמצא את סיפוקך. זה הכלל הגדול בתורה.

ועניינו של האדם זה לגלות את עצמיותו, את האמת הפנימית שלו, ולא להיות מושפע מאחרים. כאן אני רוצה להביא את דברי הרב על חטאו של אדם הראשון. כל חטאו של אדם הראשון היה שהוא הקשיב להשפעות זרות שמחוצה לו: הוא שמע לאשתו. והחטא של האישה היה שהיא שמעה לנחש. שורש החטא זה שאדם לא מכיר את עצמו ולא עושה את מה שמתאים לו. "ואני בתוך הגולה" זה פסוק, והרב אומר שהוא מדבר על האני העצמי של האדם, של כל אדם. "ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו. חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איכה".

זו לא רק שאלה של מקום - איפה אתה, אלא השאלה היא: מה עניינך? מה מהותך? "מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתי נאבדה ממנו בחטא ההשוואה לאל זר". כלומר שורש החטא זה שהוא לא גילה את עצמו, את עניינו הפנימי. "חטא ישראל זנה אחרי אלוקי נכר את עניותו העצמית עזב זנח ישראל טוב". כלומר כל חטא עניינו הוא שאדם לא מוציא את כוחותיו העצמיים אלא מושפע ופועל על פי השפעות זרות.
"חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות".

מה היה חטא הארץ על פי הרב? הקב"ה אמר שהארץ תעשה "עץ פרי עושה פרי" והיא עשתה "עץ עושה פרי". מה פירוש החטא הזה? הקב"ה צווה על הארץ שכל דבר שהיא תעשה יהיה בעל עצמיות, לא שהוא יהיה אמצעי לדבר אחר, להוצאת פירות, אלא שהעץ בעצמו יהיה פרי וראוי לאכילה. הקב"ה רצה שכל דבר יהיה בעל תוכן. אם לא כן מאבד כל העולם את התכלית שלו, את הערך העצמי שלו. ממשיך הרב:
"קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה, וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל".

שורש החטא זה כשאדם מושפע מזרים ולא שומר על העצמיות הפנימית שלו:
"באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה".

"רוח אפינו משיח ה' ", הרוח נמצאת בתוכנו, "זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו,רוח אפינו הוא, את ד' אלהינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ה' אלהיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ה' ".

באורות הקודש בחלק א' הרב מרחיב ומוסיף עוד בביאור הרעיון הזה: "בנחל עדניך תשקם" - כל אחד ואחד יש לו גן-עדן משלו, לכל אחד תפקיד משלו והופעה אחרת לעתיד לבוא. אמנם יש דברים משותפים לכל ישראל שמתגלים ע"י "רוח אפינו משיח ה' ", אבל יש גם לכל אחד בישראל תפקיד מיוחד. זה גם משלים את הדברים שאמרנו שכל אדם צריך לומר "בשבילי נברא העולם", כי את הדברים שהאדם צריך להוציא אל הפועל אין אדם אחר שיוכל להוציא. כל אחד ואחד הוא ברייה ייחודית שאין דומה לה, והוא צריך לגלות את ייחודיותו ובשביל המגמה הזאת הוא נברא. זה אם כן הלימוד שאנחנו לומדים מהפרשה שלנו.

פרשת בראשית היא פרשה של התחדשות. הקב"ה מחדש את טובו בכל יום תמיד וגם תפקידו של האדם הוא להתחדש וליצור, ולכל אחד יש את התפקיד המיוחד שלו. כעת אנחנו עוברים משבת לר"ח, ור"ח תפקידו הוא התחדשות. אנחנו מתחילים גם 'זמן' חדש. בישיבות היה מקובל שמתחילים בראש חודש ואנחנו הקדמנו על מנת להתכונן לקראת ההתחלה. אנחנו מתחילים עכשיו זמן ארוך של שקיעה ושקידה בעולמה של תורה. יש לנו מסכת גדולה ואנחנו צריכים להסתער עליה בכל המרץ, והשקידה צריכה להיות בכל הימים ובכל הזמנים. בימי החורף יש מוצאי שבת ארוך וזה זמן נפלא שאפשר ללמוד בו. אפשר גם ביום שישי... חכמים גילו לנו סוד שאם משתמשים בו אז הצלחתו של האדם בתורה בטוחה, ומצד שני אם לא משתמשים בו - אי אפשר להצליח: " יגעת ומצאת תאמין ".

בעז"ה נתפלל לרבש"ע שיסייע בידינו לשקוד על תורתו ולקיים את רצונו, ולחדש ולהתחדש וליצור ולהשתתף עם רבש"ע בבריאתו של עולם, ובבריאתה ובחידושה של הגאולה, ובבריאת שמים חדשים וארץ חדשה ע"י חידושי תורה שאנחנו נחדש, וע"י חידושי מצוות שהחידוש בהם יהיה בעומק הדביקות,בעומק ההשגה ובעוצמות גדולות וחדשות. ובעז"ה שהחודש הזה יהיה חודש הגאולה. חודש טוב. אמן.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il