ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- הלכות שבת
- כללי מלאכות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רחל בת יקוט
א. הגדרת מלאכה שאינה צריכה לגופה
המשנה (צג:) דנה במקרה שאדם הוציא מת במיטה, לר"י חייב ולר"ש פטור. סיבת הפטור לר"ש היא שהמלאכה לא צריכה לגופה, שהרי כל מטרתו היא רק להוציא ריח רע מהבית או לסלק טומאה ואין לו עניין בעצם מלאכת ההוצאה, שהמת יהיה בחוץ, הוא רק לא רוצה שהמת יהיה בפנים.
מהו פירוש 'לגופה', ומהו טעם הפטור במלאכה שאינה צריכה לגופה? התוספות (צד. ד"ה ור"ש פוטר) כותב שחשיבות המלאכה תלויה במטרה לשמה נעשתה המלאכה במשכן, והחיסרון במלאכה שאינה צריכה לגופה שהמטרה היא לא אותה מטרה שהיתה במשכן. ומביא שם דוגמאות רבות. כמו: אדם שמוציא מת כל מטרתו שהמת לא יהיו בפנים, ובמשכן היו צריכים את החפצים שהוציאו בחוץ ולא רק כדי שלא יהיו בפנים, וכן בצד נחש שכל מטרתו למנוע היזק, והרי במשכן המטרה היתה לצוד חילזון בשביל צבע או תחשים כדי להשתמש בעורות שלהם. במפיס מורסא, במשכן המטרה של עשיית פתחים היתה להכניס ולהוציא, וכאן מטרת עשיית הפתח היא סילוק המוגלה. במלאכת כיבוי במשכן היו מכבים כדי לעשות פחמים, לכן מי שמכבה שרק חס על הנר יהיה פטור.
ב. מהו דין אדם שעושה מלאכה שאינה מועילה כלל?
הנה במקרה הרגיל של מלאכה שאינה צריכה לגופה- המלאכה נצרכת למטרה מסוימת, אלא שאין זו אותה מטרה כמו במשכן. ויש לשאול מה יהיה הדין כאשר המלאכה שהאדם עושה היא לא צריכה לגופה, אבל היא גם אינה צריכה למטרה אחרת? לדוגמא: אדם שיש לו מפתח בכיס, והוא לא צריך את ההוצאה לשום תכלית, הוא פשוט מתעצל להוציא אותו מהכיס, או אדם שמקשש אותיות בחול ללא שום צורך, האם גם זה נחשב משצל"ג? ושמא ניתן להציע אפשרות שלישית, שאם אין לאדם כל צורך במעשהו אין זו מלאכה כלל ומותר אפילו לר"י.
ניתן לומר שבשאלה זו נחלקו רש"י ותוספות בשתי סוגיות.
ג. מחלוקת רש"י ותוספות בדין מקלקל בחבורה
הגמרא (קו.) למדה שאליבא דר"ש מקלקל בחבורה ובהבערה חייב, למרות שבדרך כלל: "כל המקלקלים פטורים". הדבר נלמד מכך שהתורה היתה צריכה פסוק מיוחד ללמדנו שמותר (ומצוה) למול בשבת, ומוכח שאם לא היה פסוק היה הדבר אסור, למרות שזהו קלקול בגוף התינוק. וכן בהבערה של בת כהן התורה נצרכת לפסוק מיוחד ללמדנו לאסור שריפתה בשבת, למרות שזה מקלקל. א"כ למד ר"ש שלמרות שכל המקלקלים פטורים, בחבורה ובהבערה יהיה חייב.
הגמ' (שם) אומרת שאליבא דר"ש אדם שמקלקל גרידא בחבורה בשבת חייב.
התוספות (ד"ה בחובל) שואל: אם לא צריך כלל, גם לא לכלבו, אז למה יהיה חייב לר"ש? מדוע לא יפטר מטעם משצל"ג? ועונים שאכן צריכים להעמיד את הגמרא באופן שיש לו צורך מסויים, כגון ששורף איסורי הנאה, שסבר שיכול ליהנות מכך.
אמנם רש"י כתב (ד"ה וברייתא ר"ש) "ומה שהוא מתקן אצל אחרים לר''ש לא חשיב, דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, אלא משום דמקלקל בחבלה ובהבערה חייב, כדיליף לקמיה". משמע מפירוש רש"י שחייב בחבורה, על אף שיש כאן משצל"ג.
א"כ נחלקו רש"י ותוספות בדינו של אדם שעושה משצל"ג בחבורה בשבת אליבא דר"ש. לרש"י חייב, ולתוספות פטור.
ויש לעיין בקושיית התוספות, מדוע חבלה לשם חבלה אינה לגופה? הרי הוא חובל בשביל לחבול, ואין לו שום מטרות אחרות בעשיית המלאכה! מכאן מוכח שלדעת התוספות מלאכה הצריכה לגופה חייבת להיות מלאכה שיש בה צורך. אם אין שום תועלת במלאכה, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. לכן הקשו התוספות היאך יתכן לחייב כשאדם מקלקל בלי תועלת, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומתרצים התוספות שאכן בדרך כלל אדם החובל לשם החבלה עצמה יהיה פטור גם לדעת רבי אבהו, והוא מחייב דווקא כשיש צורך בחבלה, כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה, שצריך לסלקם כדי שלא יבואו ליהנות מהם, ונמצא שיש בכך תיקון. דברי התוספות מצמצמים מאוד את דינו של רבי אבהו, ולעומת זאת לפי רש"י דברי רבי אבהו הם כפשוטם- בחבלה ובהבערה חייב גם דרך קלקול, ונראה שלשיטתו גם בחבלה ללא כל צורך הריהו חייב.
שיטת התוספות מתאימה לשיטתם במקור 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', המשכן. כל המלאכות במשכן היו לצורך כלשהו, וממילא מובן שמלאכה ללא כל צורך אינה נחשבת לגופה.
ד. מחלוקת רש"י ותוספות בדין הפוצע חילזון
נראה שבמחלוקת זו נחלקו רש"י והתוספות גם בדין הפוצע חילזון בשבת (עה.). הגמרא שם שאלה למה החיוב על הוצאת החילזון מהמים הוא רק משום צידה, ולא גם משום נטילת נשמה? עונה הגמרא: "מתעסק הוא אצל נטילת נשמה", כלומר אינו מתכוון. שואלת הגמרא: והרי זה פסיק רישא, ועונה שכיוון שלא נוח לו שהחילזון ימות אי אפשר לחייב אותו. רש"י שם אומר שר"ש מחייב בפסיק רישא דווקא כשלא אכפת ליה, אבל כאשר ממש לא ניחא ליה, שהיה מעדיף אחרת, פטור. על כך שואל תוספות (ד"ה טפי ניחא): הגמרא לקמן (קג.) עוסקת באדם שמזרד זרדים בקרקע של חברו ובכך האדם מייפה את הקרקע ולכאורה צריך להתחייב משום חורש, אבל שם ר"ש פוטר במצב שלא אכפת לו אם הקרקע תתייפה או לא.
נשים לב: מרש"י יוצא שאם אדם עושה מלאכה סתם, ללא כל תועלת, הריהו חייב. לכן על נטילת הנשמה חייב גם כשאין לו צורך בה, ורק כשלא נוח לו במלאכה, מבחינתו הוא היה מעדיף שהנשמה תישאר, הריהו חייב. לעומת זאת, לפי התוספות עצם העובדה שהאדם אינו עושה את המלאכה לצורך, אין לו כל עניין בנטילת הנשמה, מחשיבה את המלאכה ל'אינה צריכה לגופה'. נמצא שרש"י והתוספות הם לשיטתם בסוגיית מקלקל בחבלה.
אולם התוספות מקשה, הרי רש"י עצמו פירש בסוגיית המזרד זרדים שפטור כי לא אכפת לו, ובאמת הדבר מוכח גם מפשט הגמרא, וא"כ לכאורה יש סתירה ברש"י, שהרי בגמרא שלנו (עה.) כתוב שחייב לר"ש כאשר לא אכפת ליה.
על כן צריך לומר שגם רש"י מסכים שעשייה סתמית של מלאכה אינה נחשבת מלאכה שחייבים עליה, ודווקא לגבי חבלה אמר רש"י שחייבים על עשייה סתמית, שכן זהו חידוש התורה בחובל ומבעיר- שבמלאכות אלו לא צריכה להיות מטרה. זהו בדיוק גדר החידוש, שגם אם אדם עושה מלאכה ללא צורך והוא רק מקלקל הריהו חייב, ורק כשהאדם אינו חפץ בקלקול הוא פטור, כי הוא רוצה מטרה אחרת מהמטרה של המלאכה. לעומת זאת בשאר המלאכות, כמו במזרד זרים, לא התחדש שעשייה סתמית מחייבת, ולכן אומרת הגמרא שאם אדם חורש בקרקע של חבירו אך אינו צריך את ייפוי הקרקע, הריהו פטור.
אמנם תוספות חולקים על רש"י וסוברים שגם בחבלה אם לא אכפת ליה ואין לו שום הנאה לר"ש פטור, ואינו מחלק בעניין זה בין חבלה לשאר המלאכות. נמצא שקושיית התוספות על רש"י היא לשיטתו של תוספות שפטור על משצל"ג בחבורה, אבל לרש"י עצמו לא קשה.
כאמור, לשיטת התוספות (עה.) סיבת הפטור בחילזון היא משצל"ג. על כך הקשה התוספות מהגמרא בחגיגה שמוכח ממנה שפטור משצל"ג נובע מכך שאין זו מלאכת מחשבת, אבל במקלקל בחבורה לא צריך מלאכת מחשבת, שהרי מקלקל חייב, וא"כ קשה למה הצד חילזון פטור משום משצל"ג? התוספות נשאר בקושיא זו בתימה. ונראה שלרש"י קושיא זו אינה קשה, שהרי רש"י חילק בין לא ניחא ליה ללא אכפת ליה. במקרה שלא ניחא ליה, כמו בחילזון שלא רוצה שימות, וכן במוציא קוץ שלא רוצה שיצא דם, אי אפשר לחייב אותו אפילו בחבורה ובהבערה, ורק במצב שלא אכפת ליה - שאין לו תועלת, אפשר לחייב במקלקל חבורה לר"ש.
לסיכום, בכל המלאכות מלבד חובל ומבעיר מוסכם שמלאכה הנעשית ללא כל צורך פטור עליה. בחובל ומבעיר נחלקו רש"י ותוספות, לתוספות גם במלאכות אלו פטור, ולרש"י במלאכות אלו חידשה התורה שחייב למרות שאין לו בהן כל צורך. על כן, אדם שהוציא מפתח בכיס ולא אכפת לו אם המפתח יהיה בפנים או בחוץ, הוא רק מתעצל להוציא אותו, יהיה פטור לכל השיטות מדין משצל"ג.
^ 1.מובא כאן רק חלקו הראשון של השיעור, שסוכם ע"י אחד התלמידים. הרב לא עבר על הסיכום.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
