בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שלח לך
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

undefined
5 דק' קריאה
הקושיות על מעלת ארץ ישראל
אמרו חכמים (כתובות קי, ב): "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה". ועוד אמרו שם: "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה".
ורבים שואלים, מדוע החשיבו חכמינו כל כך את ישיבת ארץ ישראל? ידוע שיש מצווה מהתורה ליישב את הארץ, אבל שזו תהיה חשובה כל כך, עד שמי שגר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה - זהו דבר שקשה להבין.

אמונת הייחוד מתגלה בארץ
אלא שיסוד אמונת ישראל הוא תפישת האחדות. הקב"ה ברא את כל העולם, על צדדיו הרוחניים והגשמיים. בחוץ לארץ אפשר לעבוד את ה' בצדדים הרוחניים, אבל הצדדים הגשמיים אינם מתחברים כל כך לעבודת ה'. ארץ ישראל נבראה במיוחד כדי שאפשר יהיה לגלות בה את דבר ה' - ולמרות שהיא ארץ גשמית היא קדושה - ומתוך כך תתפשט אח"כ הקדושה לכל העולם. ועד הגאולה השלמה, ישנה טומאה בחוץ לארץ. ולכן, בסגנון עבודת ה' שבחוץ לארץ יש התנגשות בין עולם הרוח לעולם החומר, ואין אפשרות לקיים את התורה ומצוותיה כראוי בלי ניכור מסוים כלפי עולם החומר.

ויש בזה חסרון גדול, וכפי שכתב מרן הרב קוק זצ"ל: "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עם ישראל, הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה..." (אורות התחיה כח).

וזהו שאמרו חכמים שכל הדר בחוץ לארץ דומה כעובד עבודה זרה, מפני שהוא אומר כביכול שהקב"ה מתגלה בעולם הרוח בלבד, ואילו הטבע והחומר מנוכר לעבודתו. וזוהי תפישת העבודה זרה, שכאילו ישנן שתי רשויות. אבל אנחנו מאמינים בה' אחד, ואת האמונה האחדותית אפשר לגלות אך ורק בארץ ישראל. כאן גם בעבודת האדמה יש מצווה. כאן גם בפיתוח התעשייה והמסחר יש מצווה (חת"ס סוכה לו). ועל כן הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, והוא מגלה שמלוא כל הארץ כבודו.

חטא המרגלים
כידוע, המרגלים היו אנשים חשובים, "כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה" (במדבר יג, ג), ולבסוף חטאו והחטיאו. ויש לברר מה היה יסוד טעותם, שבעטיו ירדו ונפלו, עד שלבסוף גרמו חורבן לדורות. שכידוע, אילולי חטא המרגלים, היה משה נכנס עם ישראל לארץ ובונה את בית המקדש, ולא היו יורדים ישראל לגלות.

המרגלים חשבו שחיי המדבר מקודשים ונעלים יותר, מפני שאין עוסקים בהם בענייני המעשה והחומר. במדבר לא צריך לנטוע, לזרוע ולקצור. לא צריך לעסוק בבניין המלכות ומוסדות השלטון על כל מרכיביו. לא צריך לעסוק בייצור ובחרושת, הבגדים הרי אינם מתבלים, וכך אפשר להמשיך לחיות כבחורי ישיבה כל החיים. אבל באמת קידוש ה' השלם הוא כאשר העניין האלוקי מתגלה בכל רבדי החיים, הרוחניים והמעשיים.

כעין זה כתב אדמו"ר הזקן (ליקוטי תורה שלח לח, ב), שלא רצו להיכנס לארץ ישראל, וטענו למה צריך לירד לעולם המעשה, הרי אפשר לקיים את "התורה והמצוות ברוחניות ולא בעשייה גשמית". "אך באמת היו מוטעים, שהעיקר הוא לעשותם בארץ דווקא. כמו שאמרו רז"ל (סוטה יד, א) כמה תפילות התפלל משה ליכנס לארץ ישראל. ושאלו: וכי לאכול מפירותיה היה צריך? אלא לקיים את המצוות התלויים בה". כי קיום המצוות בארץ הוא קידוש ה' הגדול ביותר, ולכן מתגלה ממנו אור גדול יותר מאשר בחיים הרוחניים בלבד.

פחד וחוסר אמונה
מתוך חסרון ההבנה בערכה של הארץ הגיעו גם לחטאם השני, הוא הפחד וחסרון הביטחון בה'. כביכול חשבו שהקב"ה מסוגל לעשות ניסים לצדיקים שחיים מעל העולם הזה, אבל לעם שחי בתוך העולם אין הקב"ה מסייע. ואולי כביכול ח"ו אינו מסוגל לסייע.
מצוות יישוב הארץ היא מיוחדת במינה, שהיא משלבת בתוכה את השיקול האמוני עם השיקול הריאלי. איננו מחויבים לכבוש את הארץ כאשר אין בידינו כוח. אבל מי שאינו בא מתוך אמונה בצור ישראל, תמיד יחשוב שאין בידו כוח לכבוש את הארץ, והרי הוא נופל בחטא המרגלים.

קול התור
בספר הקדוש 'קול התור' מהגאון המקובל רבי הלל שקלובר, שארו ותלמידו של הגר"א, מובאים דברים יסודיים וחשובים מדברי הגאון מווילנא על מצוות יישוב הארץ ועל תהליך הגאולה.

ובפרק ה' באר את חטא המרגלים שמאסו בארץ חמדה וגרמו לבכייה לדורות, לחורבן בית המקדש וגלות ישראל. ולכן תיקון החטא תלוי בבניין ירושלים והמקדש. וכתב: "בעוונותינו הרבים, רבים הם החוטאים חטא גדול של 'וימאסו בארץ חמדה'. גם רבים מתופשי התורה לא ידעו ולא יבינו שנתפשו בחטא המרגלים. נסחפו בקליפת חטא המרגלים בכל מיני סברות כוזבות ותואנות שווא ומדוחים, גם מכסים את סברותיהם בדעה המופרכת שאין מצוות יישוב ארץ ישראל נוהגת בזמן הזה... המרגלים האלה רוצים להיות יותר גדולים מרבותינו תנאים ואמוראים שקבעו שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". וכדברי הרמב"ן והתוספות יום טוב, והשל"ה. "ומי לנו גדול בכל הדורות האחרונים כרבנו הגר"א, קדוש ישראל, אשר בדברים חוצבים להבות אש האיץ בתלמידיו לעלות לארץ ישראל ולעסוק בקיבוץ גלויות, והרבה לזרז את תלמידיו להחיש את קץ המגולה, לקרב קץ הגאולה על ידי יישוב ארץ ישראל. כמעט בכל יום דיבר אלינו רבנו ברתת והתרגשות, כי "בציון ובירושלים תהיה פלטה". ויש לציין כי דברי הגאון הללו נאמרו מאה חמישים שנה לפני השואה. (עיין לשונו ב'התקופה הגדולה' ע' תקלד-תקלה).

עתידים ליתן את הדין
בשנת תרצ"ג או תרצ"ד ביקר בארץ אחד מזקני ההוראה בקישינב, הרב משה הנשפרג. לפני שובו מרומניה בא בלווית הרב מטעפליק להיפרד ממרן הרב קוק.

הרב דיבר ברטט על העובדה המצערת שאין אנשי התורה מעודדים את הציבור החרדי בתפוצות לעלות לארץ ישראל. ואמר לו: תמסרו לכל הרבנים והצדיקים שהם עתידים ליתן את הדין. בא אליהם יהודי להתייעץ לאן להגר, ושולחים אותו לכל הרי החושך, רק לא לארץ ישראל. תאמר להם שהם יצטרכו למסור על כך דין וחשבון! (חיי הראיה ע' קצג). מקורות רבים לדברי מרן הרב, ומהם באור החיים הקדוש (ויקרא כה, כה).

כאז כן היום
המרגלים באו בטענות ביטחוניות, כי עם ישראל לא יצליח לכבוש את הארץ. "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא). הם הסיתו את כל העדה להתלונן על משה ואהרון, שכביכול מסכנים את כל העדה, ועלולים לגרום להם למות במלחמה על כיבוש הארץ, וכה אמרו: "ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב, נשינו וטפינו יהיו לבז, הלא טוב לנו שוב מצרימה" (שם יד, ג).
ולבסוף כל הריאליסטים הללו נפלו מתים במדבר, ונתעכב עם ישראל מלהיכנס לארץ ארבעים שנה, ואף משה רבנו לא זכה עקב כך להיכנס לארץ ולייסד את ממלכת ישראל על פי התורה, באופן שלא תימוט יותר לעולם.

גם היום התברר, כי אלו שטענו על פי שיקולים ביטחוניים, כלכליים וחברתיים, שוויתורים בארצנו הקדושה יביאו לשלום ובטחון, לא רק שפגעו בקדושתה של ארץ חמדתנו, אלא אף סיכנו את שלומם וביטחונם של כל ישראל. שוב התברר שהבאים לעסוק בארץ ישראל בלא אמונה בצור ישראל, גם שיקוליהם הריאלים אינם נכונים.

שבח המתנחלים
לעומתם, המתנחלים בירושלים וביש"ע ובכל רחבי הארץ במסירות נפש, הם ממתיקים את הייסורים, ובזכותם יבוא ביטחון ושלום, וכדברי קול התור בסוף פרק חמישי, שעל ידי הרחבת היישוב - "הרחיבי מקום אהלך", "ימין ושמאל תפרוצי" נזכה לברכת "זרעך גויים ירש". ועלי ידי "ערים נשמות יושיבו" נזכה לברכת "וברחמים גדולים אקבצך" (ישעיה נד).

ייסורי ארץ ישראל לעומת ייסורי הגלות
בשנת תרפ"ד כשחלה האדמו"ר מדרוהוביטש ר' חיים מאיר יחיאל שפירא זצ"ל, בא מרן הרב קוק זצ"ל לבקרו. פתח הרבי ואמר: החסידים שאלו אותי, מדוע אני מזרז לעלות מפולין לארץ ישראל, והלא יש כאן צרות שמכים יהודים? עניתי להם: בפולין מכים יהודים משום שהם שם יותר מדאי, ואילו בארץ ישראל מכים יהודים מפני שהם פה פחות מדאי.
נענה הרב ואמר: גם אותי שאלו שאלה זו, והשבתי שישנם שני מצבי חולי, מחלת התנוונות מחמת זקנה שכל אחד חושש מפניה, וחולי מחמת לידה שלמרות סכנתו הכל מעוניינים בו.

הצרות שבחוץ לארץ הן מחלות זקנה והתנוונות, ואילו הצרות שבארץ ישראל - חבלי לידה הם... (חיי הראיה ע' קצב).

(פורסם בעיתון "בשבע").
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il