ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פסחים
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
בגמ' 'דמסוכר [-מקיז דם] ולא משי ידיה מפחיד שבעה יומי'
מבואר בסוגיין שצריך ליטול ידים אחרי הקזת1דם, והורו הגרש"ז אויערבאך זצ"ל והגרי"ש אלישיב שליט"א שאעפ"כ אחרי בדיקת דם שעושים בזמננו, לא צריך ליטול ידיים.
ומצינו בזה ב' טעמים, הגרש"ז אויערבאך זצ"ל פירש שכיון שכל טעם נטילת הידים אחרי הקזת דם זהו ענין סגולי, א"כ אין לנו אלא מה שפירשו, וכיון שבזמן חז"ל היתה הקזת דם רק לשם טיפול רפואי ולא לשם בדיקה, לכן אין ללמוד מזה לבדיקת דם כפי שמקובל בזמנינו. [הו"ד ב'נשמת אברהם' ח"א, ב'אשי ישראל' פ"ב הערה קמט, וב'הליכות שלמה' תפילה פ"כ הערה לא. והיינו שבבדיקת דם הנעשית בזמנינו אין הרפואה בהוצאת הדם עצמה כמו בהקזה, אלא שמחמת בדיקה זו ידעו איזו רפואה צריך לעשות לו]. ואילו הגרי"ש אלישיב שליט"א פירש הטעם משום שבבדיקת דם מוציאים רק מעט דם, ואין זה כהקזת דם דסוגיין. [וכן הובא בשמו ב'הערות' כאן].
ולשיטתם נחלקו אם צריך ליטול ידים אחרי תרומת דם בזמננו, הגרש"ז אויערבאך זצ"ל כתב שגם בזה לא צריך ליטול ידים, משום שאינו עושה כן עבור רפואתו, אלא עבור רפואת אחרים שזהו מצוה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, עכת"ד. אך לדעת הגרי"ש אלישיב שליט"א אחרי בדיקת דם צריך ליטול ידים, כיון שבתרומת דם מוציאים כמות דם [ואין זה כמו בבדיקת דם].
ובעיקר האמור כאן 'מסוכר', פירשו רש"י ורשב"ם 'מקיז דם מן הכתפים', ועפ"ז הובא בשו"ע [בסימן ד סעיף יט] 'המקיז דם מן הכתפים', אמנם כתבו המפרשים שאין הכוונה דוקא מקיז דם מן הכתפים, אלא ה"ה שאר הקזת דם. [עי' ב'אשי ישראל' פ"ב הערה קמט מספר 'משנה הלכה'].
קלג. אזהרת שתיית מים בליל רביעי ובליל שבת בזמן הזה
בגמ' 'לא ישתה אדם מים לא בלילי רביעיות ולא בליל שבתות ואם שתה דמו בראשו מפני סכנה וכו''
בשו"ע הגר"ז [הל' שמירת גוף ונפש סעיף ו] ובפרי חדש [יו"ד סימן קטז ס"ק ט, ד"ה גרסינן בפ"ק] הביאו האזהרה האמורה בסוגיין שלא ישתה אדם מים לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות, ואם שתה, דמו בראשו, מפני הסכנה דרוח רעה. והוסיפו שהחשש הוא כששותה באפילה ואישון לילה בלא נר, [והוא ע"פ הרשב"ם בסוגיין].
וכתב על זה הפרי חדש דהאידנא לית לן בה, או משום דדשו בה רבים, או משום דלא שכיח האי רוח רעה, א"נ שומר פתאים ה'. וסיים דמכל מקום טוב להיזהר, עכת"ד, והו"ד בדרכי תשובה [שם ס"ק עא].
והעיר הדרכי תשובה שם על כך שלא הביא הפרי חדש הא דמבואר בסוגיין שיש תקנה להשליך משהו למים ואח"כ לשתות, וכמו שהביא בשו"ע הגר"ז שם.
קלד. האם ראוי למנות תלמידי חכמים למנהיגי ולראשי הקהל
בגמ' 'שבעה דברים צוה ר"ע את רבי יהושע בנו וכו' ואל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים'
אמרו בסוגיין שאחד מהדברים שציוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו היינו 'אל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים', ובשו"ת שבות יעקב [ח"א סימן עד] הניח מזה בצ"ע על מה שהמנהג להדר ולמנות דוקא תלמידי חכמים למנהיגי הקהל.
אמנם כתב השבות יעקב דמאידך מצינו שאמרו בגמרא [עי' תענית י: ושבת קיד:], איזהו תלמיד חכם הראוי למנותו פרנס על הציבור, זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום, אלמא תלמיד חכם קודם לאחרים לכל המינויים, וכדכתיב בקרא [משלי ח טו] 'בי מלכים ימלוכו', עיי"ש עוד, והו"ד בקצרה בגליוני הש"ס [למהר"י ענגיל, כאן]. והביא על זה בגליוני הש"ס מה שאמרו בגמרא בקידושין [עו:] לגבי רב ביבי ואושפיזכניה דרב אדא בר אהבה, רב ביבי דגברא רבא הוא ליעיין במילי דשמיא, ומר לעיין במילי דמתא וכו', עיי"ש עוד.
ובשו"ת ציץ אליעזר [חי"ח סימן פא] נשאל על תלמיד חכם גדול בתורה שלומד ומלמד תורה לרבים, שמפצירים בו לקבל עליו להיות עוסק בצרכי ציבור מספר שנים, אם יש לו להעתר להם ולקבל עליו את המינוי, אע"פ שמחמת מינוי זה יצטרך להתבטל קצת משיעור לימודו הרגיל, והביא דברי הירושלמי [פאה פ"א ה"ו] דחזינן שיש מצוה לקבל להיות פרנסי ציבור כאשר מציעים להם, וכן מצינו בדברי חז"ל בכמה דוכתי. ועפ"ז כתב המרדכי [פ"ק דב"ב סימן תפח] למעשה שאדם שהצבור חפץ למנותו גבאי צדקה, יש לו לקבל על עצמו המינוי, והובא לדינא בב"י [יו"ד סימן רנז] ובדרכי משה [שם סימן רנו אות ב] ובחכמת אדם [כלל קמז סעיף כט].
אך הוסיף הציץ אליעזר דמכל מקום ודאי אין הציבור יכולים לכוף אדם לכך, וכמש"כ המהרש"ם [בספרו 'משפט שלום'] בשם שו"ת אבן השהם [סימן לט] להוכיח שאם ביררו הקהל אחד להיות פרנס והוא אינו רוצה, אינם יכולים לכופו. אך מכל מקום המסרב יש לו לחוש לעצמו שיגרום לו עי"כ לקיצור ימים ח"ו. אמנם הציץ אליעזר עצמו דחה שאין הוכחה לזה שיגרום לו כן ע"י סירובו, ובפרט מי שהוא רגיל ללמוד וע"י מינוי זה יתבטל מלימודו, שמותר לו לסרב מלקבל המינוי, שהרי בלימוד גופא בודאי גורם חיים. והוסיף הציץ אליעזר שאם יש אחרים בלעדיו שיוכלו למלאות אותו תפקיד שמציעים לו, יש עליו גם איסור לקבל תפקיד זה ולהיבטל מדברי תורה כפי רגילותו ללמוד עד כה, עיי"ש שהאריך בזה, וסיים שלכן תלמיד חכם שתורתו אומנתו ולומד ומלמד לאחרים ובתורתו יהגה יומם ולילה, אין לו להעתר למה שמבקשים ממנו לקבל עליו להיות פרנס ופה לציבור, גם כשהעותרים רמי מעלה, אלא יש עליו להמשיך במתכונתו לעבוד את ה' בתורתו וביראתו ולהרבות גבולו בתלמידים כיד ה' הטובה עליו, עיי"ש.
קלה. אמירת דין בשם אדם גדול וסיפור מעשה שלא היה, כדי שיתקבלו דבריו
בגמ' 'אם ביקשת ליחנק היתלה באילן גדול', וברש"י, 'אמור בשם אדם גדול'
אמרו בסוגיין 'אם ביקשת ליחנק היתלה באילן גדול', ופירש רש"י [בד"ה היתלה] דהיינו שתאמר בשם אדם גדול, וכתב המגן אברהם [או"ח סימן קנו ס"ק ב, בריש דבריו שם] שיש להוכיח שאם שמע דין ונראה לו שהלכה כך, רשאי לומר דין זה בשם אדם גדול, כי היכי דלקבלו ממנו דין זה, וכן הוכיח מהגמרא בעירובין נא א, דעל ברייתא שנשנית בסתמא, אמר אותה רבה לרב יוסף בשם רבי יוסי, כדי שיקבל רב יוסף דבריו, דרבי יוסי נימוקו עמו.
ומצינו בגמרא בשבת קטו. שאמרו שמותר להכין מאכלים ביום כיפור לצורך מוצאי יו"כ, משום עוגמת נפש, ואמרו שם דבי רב יהודה מקנבי כרבא, דבי רבה גרדי קארי, כיון דחזא דהוו קא מחרפי, [-מקדימין להכין לפני המנחה, דהשתא לאו עוגמת נפש הוא], אמר להו [-לאינשי ביתיה] 'אתא איגרתא ממערבא משמיה דרבי יוחנן דאסיר', ופירש רש"י שאמר כן כי היכי דלקבלו מיניה.
(עוד יש לציין בזה הא דאי' לעיל כז. שהיפך שמואל המימרא ואמר דברי רבי בשם חכמים, ופירש רש"י [שם ד"ה ואיבע"א וד"ה אפכה] שכיון שידע שמואל שהלכה כרבי שאוסר, לכן שינה ואמר כן בשם רבנן ולא בשם רבי, משום שאם היה אומרם בשם רבי לא היו פוסקים כמותו, כיון דבעלמא אין הלכה כרבי מחביריו, ולכן אמר בשם רבנן, שעי"כ יפסקו כן, כיון שהלכה כרבים, עכת"ד, וחזינן שמותר לאדם לשנות שם האומר כדי שתתקבל ההלכה, וכמש"נ שם בעזה"י).
אמנם הניח המגן אברהם בצ"ע הא דאי' בסוף מסכת כלה שהאומר דבר בשם חכם שלא גמרו ממנו, גורם לשכינה שתסתלק וכו', עיי"ש. והאחרונים כתבו ליישב הסתירה וחילקו בזה בכמה אופנים, וכמו שיבואר.
במחצית השקל [שם] כתב שכיון שטעם האיסור שמא יפקפקו בהלכה שנאמרה ויהיה גנאי לרבו, ממילא אם יודע שהדבר ההוא דבר ברור ואין לפקפק בו, ויודע ברבו שאינו מקפיד בכה"ג וכוונתו לשם שמים כדי שיקבלו ממנו, מותר. [ובדומה לזה כתב ב'תפארת ישראל' אבות פ"ה מ"ז, ב'בועז' שם אות ב].
הפרי מגדים [שם] כתב לחלק שדוקא מה שאומר מסברתו אינו רשאי לומר בשם חכם מסויים, אבל מה ששמע מפי חכם אחר, מותר לאומרו אפילו בשם חכם אחר שלא שמע ממנו, וכן כתב האליה רבה [שם ס"ק ב].
ועוד תירץ האליה רבה [הנ"ל] שהאיסור לומר בשם אחר זהו באופן שגם אם לא יאמר בשם אותו חכם יקבלו מה שאומר, שאז אסור לשנות. ועוד חילק האליה רבה שההיתר לומר בשם חכם מסויים זהו רק כשלא שמע הדין בשם אדם מסויים, אלא נאמר סתם, אך כששמע בשם גדול אחד, אינו רשאי לומר בשם חכם אחר. (ולתירוץ זה לא יתורץ הא דלעיל [כו.] דהיפך שמואל מילתא דרבי בשם רבנן). ועי' במור וקציעה ומחזיק ברכה [שם] מה שכתבו עוד בנדון זה, ואכמ"ל.
ויש לציין בזה דברי הגרש"ז אויערבך זצ"ל [במכתבים שהובאו במאור השבת ח"א מכתב יא אות ד], שמותר בשעת אמירת שיעור לספר מעשה שלא היה, כדי לעורר בלב השומעים את ההלכה למעשה בצורת סיפור, וכמו שמצינו שהתרומת הדשן כתב שאלות למעשה שלא היו. והביא שם עד"ז מה שהביא היערות דבש מהגמרא ביומא כג א, מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש וכו', נטל סכין ותקע לו וכו', עמד רבי צדוק וכו' אנו על מי להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות וכו', ומסיק בגמרא שם, אלא כדי להרבות בבכיה, דחזינן שמותר לומר דבר שאינו, כדי להרבות בבכיה, עיי"ש.
קלו. האם בשבת מצויים 'מזיקים' יותר מחול או פחות
בגמ' 'שבק לה לילי שבתות ולילי רביעיות'
כתבו הלבוש [או"ח סימן רפא סעיף א] והגריעב"ץ [בסדורו, בתפילת שחרית של שבת, בפסוקי דזמרה] שהטעם שאומרים בשבת מזמור 'יושב בסתר עליון', זהו משום שמזמור 'יושב בסתר' נקרא בגמרא בשבועות טו: 'שיר של פגעים', שהוא מעביר רוח הטומאה ומזיקין. (דאי' בגמרא שם דריב"ל אמר שיר של פגעים [-'ויהי נעם' ו'מזמור לדוד בברחו'] כשהלך לישון, [-דזה המקור לומר 'ויהי נועם' ו'מזמור לדוד בברחו' בקריאת שמע על המיטה, וכנ"ל אות קכח], והקשו בגמרא שם דהא אסור להתרפאות בדברי תורה, ומשני, להגן שאני), וכיון שהמזיקים מתגברים בליל שבת, לפי שהוא שעת שליטתם וכמבואר בסוגיין דשבק להו לילי רביעיות ולילי שבתות, לכן התקינו לומר מזמור זה בשחרית בשבת. וסיים הגריעב"ץ שם דהיינו כדי לטהר את האויר, עיי"ש עוד.
ובטור [או"ח סו"ס רסז] אי' דבשבת שכיחי מזיקים וצריכים ישראל למיעל לבתיהון מקמי דליחשיך וכו', ועי' בדרישה [שם אות ג] שהקשה ע"ז ממה שאמרו שבשבת אין חותמים הברכה 'שומר עמו ישראל לעד', משום שבשבת אין צריך שימור, שהשבת עצמה שומרת. וכתב לחלק שדוקא לגבי שמירה בעיר מפני חלאים או שאר פגע רע אמרו שבשבת אין צריך, אך לגבי שמירה מפני מזיקים בשדה, בזה אמרו דבשבת שכיחי מזיקים. ועוד כתב דמה שאמרו שאין צריך שמירה, היינו שאין צריך להתפלל להשי"ת שישמרנו, אלא די בכך שישמור את עצמו ולא ילך במקום סכנת המזיקים בליל שבת, וע"ד הא דאשכחן בליל פסח מצרים, דאף דכתיב ביה 'ליל שמורים', אעפ"כ הוזהרו בו 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר', ופירשו בגמרא [בב"ק ס.] שכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים, עיי"ש.
אמנם הגריעב"ץ [הנ"ל, ובהגהותיו בסוגיין, הנדפס במהדורת וגשל] כתב דמה שאמרו בזוהר ועוד שבכניסת שבת מתעברים ומסתתרים המזיקים, היינו דוקא כשישראל שומרים שבת כהלכתה, משא"כ כשאינם נזהרים, אז אדרבה, המזיקים מתגברים בשבת יותר, שאז הוא זמן שליטתם וכמבואר בסוגיין, עיי"ש מה שהאריך בזה.
עוד יש לציין בזה מה שאמרו בנדרים מט ב, כמאן מצלינן על קצירי ועל מריעי וכו' קצירי ממש מריעי רבנן, ועי' במפרש שם שפירש דצלותא אקצירי היינו 'רופא חולי עמו ישראל', וצלותא אמריעי היינו 'על פליטת סופריהן', ובהגהות מרדכי [פ"ק דשבת, רמז תנא] סיים בזה דאליבא דרבי יוסי [-דאמר אדם נדון בכל יום] אמרינן 'יקום פורקן' בכל שבת, והו"ד ברמ"א [או"ח סימן רפד סעיף ז]. וכתב בביאור הגר"א [שם] שהטעם שאומרים דוקא בשבת, זהו כמש"כ הרמ"א [שם לענין הא דנהגו להזכיר נשמות בשבת ע"פ הא דדרשו 'כפר לעמך ישראל אשר פדית', דהמתים צריכים כפרה], שהטעם שקבעו אמירתו בשבת, זהו משום שהכל בבית הכנסת, עיי"ש.
אמנם בספר חסידים [סימן תתשע] כתב שהטעם בכך שאומרים 'יקום פורקן' דוקא בשבת, זהו משום דשבת זהו זמן של מזיקים, (והיינו משום שבשבת אין הרוחות של רשעים [שהם המזיקים במיתתן] בגיהנם), והוסיף שמטעם זה סמכו בתהילים 'שיר של פגעים' [מזמור צא] ל'מזמור שיר ליום השבת' [מזמור צב]. וסיים דלכך אומרים בשבת 'יקום פורקן ובריות גופא', ולא ביום טוב, [והביאו מדברי המהרש"ם בהגהותיו שדייק מדברי הספר חסידים דביו"ט נידונות הנשמות בגיהנם, ועי' בזה בהגהות 'מקור חסד' שם מה שהביא בזה], עיי"ש. (וסיים הספר חסידים דנשמות שמזיקין אין לאדם רפואה ברפואות בני אדם, כי אם בוראו, וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא [עי' ישעיה ל כו]).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
