ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- פסח
- שבת הגדול
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
ב. שבת היא בן זוגה של כנסת ישראל
ג. שבת הגדול – שבת של התחדשות
ד. הקשר בין השבת לפסח
ה. יסודות הנלמדים משבת לפסח
ו. חמדת הימים וחמדת הלילות
ז. פסח מצה ומרור
א. שבת הגדול הכולל את אורות החג
בשולחן ערוך או"ח (ס' ת"ל) כתוב:
"שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו".
בשנה שיצאו ממצרים חל עשרה בניסן בשבת ולקחו כל אחד מבני ישראל שה לפסחו וקשרוהו בכרעי המיטה, כמ"ש: "בעשור לחֹדש הזה ויקחו להם שה לבית אבות", והמצרים שאלום, למה לכם זה ואמרו להם לשוחטו לשם פסח במצות ה' עלינו. והיו שיניהם קהות על ששוחטים את אלוהיהם. ולא היו רשאים לומר להם דבר ומפני שאז היה חל עשירי בניסן בשבת. על כן קבעו לעולם לקרות שבת שלפני הפסח בשם: "שבת הגדול".
וצריך לבאר מהו הקשר שבין יום השבת לעשירי בחודש. לכאורה היו צריכים לקרוא לעולם לעשירי בניסן "היום הגדול"? כי פסח מצרים מקחו בעשור.
אלא פשוט וברור הוא כי שבת סייעה להם בנס יציאת מצרים. השבת היא הקדמה לכל המועדים, היינו ששורש כל המועדים היא בשבת קודש.
כדאיתא במכילתא בפרשת וישלח (טז):
"אם תזכו לשמור את השבת עתיד הקב"ה לתת לכם ג' מועדים".
וידוע שבת הקודמת לחג כוללת בתוכה את אורות החג. מלבד שהשבת נותנת את הכוֹח לכל ששת ימי המעשה, יותר מכך על מנת לקבל את החג צריך סיוע של שבת קודש, ובמיוחד של שבת הקודמת לחג.
ב. שבת היא בן זוגה של כנסת ישראל
בדברות ראשונות נאמר: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ". וצ"ב מדוע כתב דווקא ששת ימים, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" וכו', "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו".
ומבאר האור החיים הקדוש שבעשרת הדברות גילה הקב"ה "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ". כי בשעת הבריאה לא ברא ה' כוח לעמוד בעולם זולת לעמוד ששת ימים, לטעם הנודע לו וגם ידוע ליודעי אמת (ויחי רמ"ז). וברא יום אחד ובו חוזר השי"ת ומשפיע לעולם שיעור המקיים עוד ששה ימים, וזולת זה היה העולם חרב בגמר ששת הימים וחוזר לתוהו ובוהו, ובאמצעות השבת העולם עומד וזה כי בו שבת ה' השבת היא הבריאה עצמה.
ולפי זה אומר אור החיים הק' שמצאנו נחת רוח במאמר חז"ל שבת (קיט,ב):
"כל המקדש בשבת ואומר ויכולו כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית".
ולכאורה הבנת הדברים קשה מאוד איך נעשה שותף לדבר קיים שנברא. ואיך ע"י ויכולו וקידוש וקדושת השבת נעשה שותף לריבונו של עולם?
ולפי דברינו לעיל נראה שאמת יהגה חִיכם, ודבר ה' בפיהם אמת בטעם צודק. כי השבת היא המקיימת את ששת הימים. ולאחר מכן ישנה עוד שבת המקיימת ששת ימים וחוזר חלילה. לכן אין לך שותף גדול מזה בבריאה כשומר השבת ומקדשה, וזה צדיק יסוד עולם והוא ע"י שמירת השבת.
כי אדם הראשון שומר שבת היה כדאיתא במדרש (תהלים צב), ואחריו קם שת בנו, שהיה צדיק גמור, ואחריו קמו ובאו כמה צדיקים, ולאחר מכן היו שומרי שבת מתושלח, נח, שם ואברהם ומשם לא פסקה שבת בישראל, ואפילו במצרים היו שומרי שבתות (שמו"ר כ"ב ה').
בתוספות מביא תשובות הגאונים שבני ארץ ישראל אומרים קדושה רק בשבת. דאיתא במדרש גבי חיות (ישעי' ו) "שש כנפים לאחד" וכל כנף אומר שירה אחת ביום בששת ימי החול. וכשמגיע שבת אומרים החיות לפני הקב"ה, רבש"ע, אין לנו עוד כנף, והקב"ה משיב להם, יש לי עוד כנף אחד שאומר לפני שירה שנאמר: "מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק".
השירה קרויה כנף כי השירה מַעֲלה מעלה מעלה את כבוד שמים שיש ביום הקדוש הזה, ומביאה אותו לידי גילוי. את קדושת השבת אין מי שיביאה לידי גילוי, ועל זה אומר הקב"ה יש לי כנף אחד בארץ. וכדברי המדרש שכנסת ישראל הם הבן זוג של השבת, שבני ישראל הם ורק הם מקבלים את השפעת קדושת השבת, כמו שאנחנו אומרים: "וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים כי לישראל עמך נתתו באהבה לזרע יעקב אשר בם בחרת"!
ג. שבת הגדול – שבת של התחדשות
בדברות שניות נאמר שבני ישראל זכו למעלה העצומה של יציאת מצרים על ידי: "שמור את יום השבת לקדשו"! "יום השביעי שבת לה' אלוקיך". "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צִוְךָ ה' אלוקיך לעשות את יום השבת".
ומבאר המהרי"ט כי רק ע"י שיצאו ממצרים יש להם שייכות לשבת. עם ישראל עברו את כור הברזל, ולכן שייכים להיום הקדוש הזה, ראויים בני זוגה של השבת ולהיכנס לבית גנזיו של הקב"ה "על כן צִוְךָ" אותך ולא את אומות העולם!
כהן הדיוט מביא קרבן מנחה ביום שמתחנך אך כהן גדול מביא מנחת חביתין בכל יום. ובשפת אמת (צו תרמ"ז) מבאר כי כהן גדול מתחדש בכל יום ומתעלה מיום ליום. לכן מביא כל יום קרבן מנחה. כמלאכים שנאמר בהם "חדשים לבקרים רבה אמונתך", כך כהן גדול מתחדש בכל יום.
לכן נקרא הוא כהן גדול כי הגדלות משמעותה התחדשות, ולכן אף נקראת שבת זו שבת הגדול. כי יש בה כבר התחדשות של חג הפסח התנוצצות הגאולה.
ד. הקשר בין השבת לפסח
הרמב"ם (פ"ז, א) כותב:
"מצות עשה לספר בַניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנאמר "זָכוֹר את היום הזה אשר יצאתם ממצרים.כמו שנאמר זכור את יום השבת לקדשו" ומניין שבליל חמישה עשר תלמוד לומר "והגדת לבנך, ביום ההוא לאמור בעבור זה", בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.
גדולים וטובים עמודו על הדימוי שאמר הרמב"ם, בין הפסח לשבת, וכי מה בא זה ללמדנו. והנה הרמב"ם בספר המצוות (מצ' קנ"ה) חולק על הרמב"ן בביאור הפסוק "זכור את יום השבת לקדש"ו.
הרמב"ן בפרשת יתרו לומד "זכור – שלא נשכחהו, שנזכרהו תמיד", וזכור היא מצות עשה ושמור מצות לא תעשה. זכור היא העשה וכידוע שזה בא ממידת האהבה, והוא מידת הרחמים. כי העושה מצות אדוניו, אהוב לו, ואדוניו מרחם עליו. ומדת שמור היא מצות לא תעשה, והיא שקולה למידת הדין, ויוצאת ממידת היראה. כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו, ירא אותו! ומצוות עשה שהיא האהבה גדולה מהיראה ולכן עשה דוחה לא תעשה.
ואיתא בגמרא בביצה (טז,א) "תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, כיצד מצא בהמה נאה אומר תהא זו לכבוד שבת, למחר מצא אחרת נאה הימנה מניח השניה ואוכל את הראשונה, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו, כל מעשיו היו לשם שמים, שנאמר (תהלים סח כ) ברוך ה' יום יום יעמס לנו. תניא נמי הכי, בית שמאי אומרים בחד בשביך לשבתיך, וב"ה אומרים ברוך ה' יום יום יעמס לנו":
זכור - תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, חלק יפה לשבת. מחד שביך לשבתך. וברוך ה' יום יום, זהו מדתו של הלל שהיה שומר חלק יפה לשבת.
אך שמאי הזקן שלא היה זכרון השבת זז מפיו, לקח חפץ טוב אומר, זה לשבת! כלי חדש, אומר זה לשבת!
על ידי השבת ישנו זכרון מעשה בראשית והוא יום יום. אות היא ביני וביניכם, שיהא השבת קדוש בעינינו. "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד" (ישעיהו נח,יג). והשבת שקולה כנגד כל מצוות שבתורה. ימות השבוע נמנים לשבת, יום ראשון בשבת וכו', זהו לקט מדברי הרמב"ן כאן.
ה. יסודות הנלמדים משבת לפסח
הרמב"ם בספר המצוות (מצ' קנ"ה) כתב: "שצונו לקדש את השבת, ולאמר דברים בכניסתו וביציאתו, נזכיר בם יציאת מצרים וקידוש היום ומעלתו, והבדלו משאר הימים".
אם כן משמע מדבריו שני יסודות: (א) נזכור אינו רק שלא נשכחהו. אלא חייב לומר דברים באריכות. (ב) להזכיר קידוש היום ומעלתו ושבחו של יום.
אם כן, דברים אלה למדנו משבת לליל הפסח:
ראשית, כי לא דַי בזכרון בעלמא, אלא חייב מדאורייתא בסיפור באריכות ולפרש כל הסיפור.
שנית , דחייב לשבח ולבאר גדר לילו של פסח. וכמו שאומרים "ויום השביעי משבח ואומר", דחייבים לשבח את השבת אשר היא משובחת, עד כדי היות השבת "חמדת ימים".
וצריך ביאור מה פירוש "חמדת ימים" והיכן נזכרת השבת בפסוקים כ"חמדת ימים"?
ומבאר האבודרהם וכן מבאר היסוד ושורש העבודה (עמ' רל"ח) כותב ד'ויכל' כמו "ותכל נפש דוד אל אבשלום", דברים קשים לכאורה. שהרי אבשלום הרג את בני המלך דוד ולאחר מכן וברח לגשור. ואז נאמר הפסוק "ותכל נפש דוד אל אבשלום", והרי בן זה בן! (שמואל ב י"ד) עיי"ש.
בתהילים (פרק פ"ד) כתוב: "מה ידידוֹת משכנותיך ה' צבקות. נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' ליבי ובשרי ירננו אל א-ל חי". הוא נתאותה. האבן עזרא שם כותב "נכספה וכמעט כלתה נפשי לחצרות ה'". ונראה דזה פירוש "ויכל אלקים ביום השביעי". וזה "חמדת ימים", אומר האבודרהם והיסוד ושורש העבודה.
ו. חמדת הימים וחמדת הלילות
ונראה לבאר שזהו היסוד ברמב"ם "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" וזה כמו "זכור את יום השבת", השבת היא חמדת ימים וליל הסדר "חמדת הלילות".
לכן בהגדה אנו נותנים שבח והודיה לקב"ה בסיום ההגדה לפני שתית כוס שניה, ואומרים: "ברוך אתה ה' וכו' אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים והגיענו הלילה הזה לאכֹל בו מצה ומרור , כן ה' אלקינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך, וששים בעבודתך ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון. ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו. ברוך אתה ה' גאל ישראל".
והגיענו הלילה הזה וכו' מדוע אין מברכים כמו כל ברכת שהחינו והגיענו לזמן הזה מדוע הלילה הזה?
התשובה היא " חמדת לילות " אותו קראת זכר ליציאת מצרים!
ז. פסח מצה ומרור
רבן גמליאל אומר כל שלא אמר ג' דברים לא יצא ידי חובתו: פסח מצה מרור. ואלו הינם שלוש גילויים אלוקיים הקיימים לעד.
'פסח' - פָסַח הקב"ה, גילוי שכינה גדול שלא היו ראויים לו והיה יותר מהשגתם וזהו אתערותא דלעילא, והיתה הגאולה דרך דילוג. "פסח הקב"ה על בתי אבותינו" ואומר רש"י (שמות י"ב כ"ג) פסח לשון דילוג "מדלג על ההרים" (שיה"ש ב' ח') קאי על יציאת מצרים היציאה דרך דילוג. אך כאשר מתנוצצה הגאולה צריך להימשך אחריה וזו היא בחינת "משכני אחריך נרוצה". היינו משכני, בתחילה צריך למשוך אותנו אך אח"כ אחריך נרוצה מעצמנו לבד.
"ופסח ה' על הפתח" ידועים דברי הרה"צ רבי ברוך ממז'בוז' זצ"ל שאמר "פתחו לי פתח כחודו של מחט", שצריכים מקודם לפתוח פתח קטן ואח"כ ישנה אתערותא דלעילא, וכאן פסח על הפתח קודם אתערותא דלעילא.
'מצה' - "שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ", בחפזון יצאנו ממצרים ללא הכשרה שלמה.
'מרור' - כשיצאו הודו גם על המרור. כי הגלות היא הכנה לגאולה כמו במצרים דאיתא "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמים ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמייך חיי" ובמדרש כתב שזהו דם הפסח ודם המילה. ובפסוק כתוב (שמות י"ב ו') "למשמרת" לא לפסח דורות, 'עתך עת דודים' דלא היו בידם מצוות דם פסח ודם מילה. וזה מתבוססת בדמיך. שהיו הם עובדי עבודה זרה דאיתא "משכו ידיכם מע"ז" (שמות י"ח כ"ב) ועיין בזוה"ק פ' בא ובמדרש שמות ר' ט"ז ב' על הפסוק "משכו וקחו לכם".
נתפלל שתהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך! ושנזכה בשנה זו לבנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך וכונן מקדשך על מכונו והראנו, בבנינו ושמחנו בתיקונו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
