ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- פסח
- שבת הגדול
מהו הנס: שבשנה שיצאו ממצרים חל עשרה בניסן בשבת (כמבואר בשבת פז, ב שביום חמישי שלאחריו יצאו ממצרים) ולקחו כל אחד מישראל שה וקשרו בכרעי המיטה (שמות יב ג) והמצרים ראו זאת ושאלום למה זה לכם והשיבו לשחטו לשם פסח כמצות ה' והיו שיניהם קהות על ששוחטים אלהיהם [דהמצרים עבדו לצאן] ולא היו עושים להם דבר ומפני שאז היה בעשירי לחודש בשבת לכן קבעהו לקרות שבת שלפני פסח לעולם שבת הגדול (טור תל, משנ"ב תל ס"ק א).
בכל בו (סימן מז) מובא בנוסח אחר כשראו המצרים כך חגרו חרבם ובקשו להשמיד ולהרוג את כל היהודים והשם ברחמיו המרובים הגן עליהם והחלה המצרים בתחלואים שונים ולא יכלו להזיק לבני ישראל ועל שם הנסים הגדולים שנעשו לישראל באחד בשבת שהיה לפני פסח נקרא שבת לפני פסח שבת הגדול.
טעם אחר: שראו המצרים שישראל לוקחים שה לשחוט שאלו להם מה זה, ואמרו להם ישראל לפי שימותו בכורות המצרים ובכורי ישראל ישארו בחיים, כיון ששמעו זאת בכורי מצרים בקשו מאבותיהם ומפרעה שישלחו את ישראל ולא רצו לשלחם, התחילו להלחם זה בזה ונהרגו מהם עם רב, ועל שם דבר זה תקנו שבת הגדול (בית יוסף תל ע"פ המדרש שמות רבה טו יב, תוס' שבת פז, ב ד"ה ואתו).
הטעם שלא נקראים הימים שמעשור עד ערב פסח ימים גדולים שבכולם היה הנס, לטעם א משום קהיון שינים: עיקר הנס היה בהתחלה שאז היה עיקר קהיון שיני המצרים אבל אחר שעבר היום הראשון כיון דדשו דשו (ב"ח תרל א). וכן לפי הכל בו שהחלאה את מצרים בחלאים משונים צ"ל שעיקר הנס היה בהתחלה שאז החלו היסורים.
לטעם ב שהנס שנלחמו זה בזה, הנס היה ביום הראשון (דרישה תל א בשם ב"י).
הטעם שהיו שיניהם קהות עכשיו וכי לא היו יודעים שישראל שוחטים ואוכלים אילים וכבשים בכל יום ויום
נראה שישראל הודיעו למצרים שמצות השם עלינו לשחוט למטה כי בזה ישחט [הקב"ה] למעלה (זהר בא לט, ב) וזהו על ששחטו את אלהיהם דאת מרבה את אלהיהם למעלה (ב"ח תל א).
טעם אחר: "ואת אלהיהם" משמע את אלהים של ישראל כי רובם של ישראל עבדו עבודה זרה וכדברי חז"ל (מכילתא בא פרשת יא) משכו ידיכם (שמות יב כא) מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצווה ולכן היו שיניהם קהות כי עד עתה עבדו לו ועכשיו שוחטים את אלהיהם של עצמם למטה כי בזה נשחט למעלה (ב"ח שם).
הטעם שדווקא נס זה נקרא גדול: לפי שנמשך חמשה ימים ועיקר הנס היה ביום הראשון, שכן אחר השבת כבר הורגלו בנס, לכן נקרא שבת הגדול שבו היה הנס גדול משאר הימים (תורת חיים חולין צב).
הטעם שיחסו את הנס לשבת ולא לתאריך י' בניסן שבו היה הנס
לפי שבעשירי קבעו צום (עיין שו"ע תקפ ב) לפי שבאותו יום נפטרה מרים, ולכן קבעו את הנס של הקרבן בשבת (מג"א תל א).
טעם אחר: לפי שבאותו יום עשירי לחודש היה עוד נס שנבקע הירדן (עיין יהושע פרק ז פסוק יט), וכדי שלא יחשבו שהנס הוא על בקיעת הירדן ולא על נס זה, לכן יחסו הדבר אל שבת שידוע שעלייתם מן הירדן לא היתה בשבת (ט"ז תל א בשם הר"ר משה חריף).
טעם אחר: מפני שהנס בא על ידי שמירת השבת לפי שהיו יודעים המצרים שישראל שומרים שבת במצרים (כדאיתה במדרש שמות רבה א כח) והיו תמהים האיך מטפלים בבעלי חיים בשבת, ולכן תלו הדבר בשבת (לבוש תל א).
יש שכתבו בשונה לפי שהיו יודעים המצרים שאסור לישראל לעשות קשר בשבת וראו אותם קושרים בכרעי מיטתם את השה [לבדקו שאין בו מום] לכן שאלום מהו, ולא היו יודעים שיש חילוק בין קשר של קיימא ובין קשר שאינו בר קיימא והשיבו ישראל כי מצות ה' עליהם ועיקר הנס היה בשבת לכן קבעהו בשבת (פרישה תל א).
טעם אחר: לפי שהשבת היא ג"כ לזיכרון יציאת מצרים ולכן התחיל הנס בשבת ולכן קראהו שבת הגדול כי הוא גדול משבת בראשית, כיון שבעינינו ראינו את יכולת השם יתברך והיא אות על הבריאה שחידש מאין כמו שמורה מעשה בראשית (חידושי הגהות תל יא בשם מהרל"ח). טעם אחר: עשו כן כענין שקלים שבאחד באדר משמיעים על השקלים וקבעו בשבת דבלאו הכי הוא יום הכניסה וכענין אנשי הכפרים בקריאת המגילה (מלבושי יו"ט תל א).
יש שהקשו לטעם שנקרא שבת הגדול על שם הנס, מאחר שלשונם הייתה לשון ארמית היה צריך לקרוא שבת רבא כמו צומה רבא הושענה רבא.
ולכן כתבו שהטעם שנקרא שבת הגדול על שם ההפטרה לפי שביום זה קוראים בהפטרה (מלאכי ג כג) "הנה אנוכי שולח וכו' לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" וכשם ששבת חזון ושבת נחמו ושבת שובה נקראות על שם ההפטרה שלהן כך גם שבת הגדול נקראית ע"ש ההפטרה (ביאור מהרש"ל לטור הובא גם בדרישה תל א בשמו).
ולפי זה מיושב מדוע נקראת שבת הגדול ולא שבת רבה משום ההפטרה שנאמר בה הגדול (מטה משה תקמב).
ודחה טעם זו דא"כ היו צריכים לקרוא על שם פתיחתה שבת "וערבה" כמו שבת "חזון" ושבת "נחמו" ולא על שם סיומה (ביאור מהרש"ל על הטור), ומתרץ שנקראת שבת הגדול לפי שבמילה הגדול מרומז הפטרה [הנה אנוכי שולח וכו' לפני בוא יום ה' הגדול והנורא] והנס.
טעם אחר מדוע נקראת שבת זו שבת הגדול:
לפי שבשבת זו עשו ישראל את המצווה הראשונה שנצטוו בה והיא לקיחת השה (חזקוני שמות יב ג).
טעם אחר: לפי שכל התעוררות השבוע באה מכח השבת הקודמת לו שהיא שורש הכל ולפיכך התעוררות הגאולה בפסח באה על יד שבת זו וע"ש הגאולה נקראת שבת הגדול (מהר"ל מפראג בביאור הגדה).
טעם אחר: לפי שהיו בני העיירות הקטנות מתקבצים לעיר לכבוד החג היו ממתינים בני העיר עם הדרשה של הרב עד שבת לפני פסח כדי שגם בני העיירות יוכלו לשמוע, וכיון שמתקבצים לעיר הגדולה נקראת שבת הגדול.
טעם אחר: מפני הדרשה הגדולה שדורשים בשבת זו, דהיינו שמנהג בני אדם כשאינם הולכים לכאן ולכאן כל היום אלא יושבים במקום אחד הרי הם נוהגים לומר כמה גדול היום (שבלי הלקט הלכות פסח רה).
טעם אחר: לפי שהגדול שבעיר דורש לכן נקרא שבת הגדול (מטה משה).
טעם אחר: שבת הגדול על שם שבת הראשונה שנכנסו ישראל למצות (פר"ח תל). טעם אחר: ע"פ דברי הגמרא מגילה (כז, א) על הפסוק (מלכים ב כה ט) "ואת כל בית גדול שרף באש" ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי חד אמר מקום שמגדלין בו תורה וחד אמר מקום שמגדלין בו תפלה, וכן בשבת זו שמרבים בה דברי תורה לכן נקראת שבת הגדול דהיינו שמגדלים בה תורה (ספר איבא דאברהם עניני שבת הגדול).
[טעם אחר: המילה פסח במילוי אותיות זה פ"ה סמ"ך ח"ת סה"כ בגימטרייא עולה 613 כמנין תרי"ג מצות ובא ללמדנו שהכופר בפסח ככופר בכל התורה כולה (חת"ס בתורת משה פרשת בא)].
טעם אחר: על פי הגמרא בחולין (קלד, ב) על הפסוק והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו היינו שאם אין לכהן רכוש וממון משלו אז אחיו הכהנים מעשירים אותו ולמדנו מכאן שקבלת רכוש נקראת גדולה וממילא כשיצאו בני ישראל ממצרים בשבוע זה ברכוש גדול אז ראוי לקרוא לשבת זו שבת הגדול (ספר עטרת דוד על המועדים).
טעם אחר: כדי להוציא מליבם של צדוקים שטענו דמחרת השבת האמור בספירת העומר היינו ממחרת שבת בראשית וכפרו בקבלת חז"ל דהיינו ממחרת יו"ט ראשון של פסח דיו"ט נמי איקירי שבת (כמבואר במנחות סה, א) וכדי להוציא מטעותם של הצדוקים נהגו לקרות שבת הגדול כדי לפרסם שיש עוד ימים הנקראים שבת כגון יו"ט של פסח שעתיד להיות בשבוע, אלא שיום השבת הוא הגדול והקדוש מכולם וכמו שתקנו בברכת רצה והחליצינו את יום השבת הגדול הזה דהיינו שכל יום שבת הוא גדול זה ונהגו להכריז ולפרסם זאת במיוחד בשבת זו כדי להשריש בלב כל ישראל שגם יו"ט איקרי שבת (הגרשז"א הליכות שלמה חודש ניסן אורחות הלכה 17).
טעם אחר: שבת הגדול על שם הכתוב בפרשת בשלח (יד א) "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים "ועל שם היד הגדולה נקראת שבת הגדול (שו"ת אור לציון ח"ג פרק ה סוף הערה ב).
אמירת "שבת הגדול המבורך": ונהגו המדקדקים לברך איש לרעהו "שבת הגדול ומבורך" (מחזיק ברכה לחיד"א הלכות הפסח). ויש שכתבו "לומר שבת הגדול שלום" (נתיבי עם עמוד קלט), והטעם: לפי שקשה מדוע השו"ע כתב סעיף אחד בכל הסימן לכך שנקרא שבת הגדול למאי נפק"מ ולכן כתבו שיש שנהגו מטעם זה לומר שבת שלום ומבורך כדי שנזכור את הנס שנעשה בשבת זו ולכן השו"ע הביא דין זה כדי ללמדנו שאדם צריך לזכור הנס (שו"ת בית דוד קסב).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
