בברכות לג: מובא האמורא רחבא כדוגמא למי שדקדק בדברי רבו. בפסחים נ"ב: מובאת אותה הדוגמא. בגמרא בברכות מפרש רש"י את דקדוקו של רחבא בשני אופנים - א. דקדק לומר את השמועה מפי רבו כלשונה, ובדוגמא דנן העוסקת בסטיו בביהמ"ק דייק לומר "סטיו" ולא "אצטבא" על אף שנקרא גם "אצטבא" היות ומרבו שמע "סטיו". ב. דקדק לזכור ממי קיבל את השמועה. רש"י מקשה על הפירוש השני כמה קושיות, ונראה שהוא מעדיף את הראשון - ראשית, רחבא לא ראה, לא את רבי יהודה ברבי אילעאי ולא את רבי יהודה הנשיא ולכן לא מסר שמועה בשמם. שנית, כל האמוראים מסרו שמועה בשם רבותיהם ואין בכך רבותא. שלישית, מהלשון משמע שרחבא דקדק ב*לשון* השמועה ולאו דווקא במקורה. על אף הקושיות הללו בפסחים נוקט רש"י דווקא כפירוש השני. ראיתי (דומני שבמהרש"ל) שהעלה את הסתירה אך נשאר בצ"ע. במסורת הש"ס מצוינת הפניה לברכות ואומר ש"מצווה ליישב". ניסיתי (כנראה שלא מספיק) ליישב את הסתירה ולא עלה בידי ואשמח אם הרב יפשוט את העניין.

גם אני חיפשתי ולא מצאתי הסבר.