למה מתייחסים להחלטה הנוגדת את חוקי התורה כ"אחרי הרבים לרעות", מה גדרה של ההלכה הזאת? בנוסף, הרי בהרבה מן המקרים חלק מסויים של הפוסקים יכול להתיחס לכל הכרעה הלכתית כנוגדת את חוקי התורה, משום שהם משוכנעים בפסיקתם, ועפ"י הרוב הוכרע הפוך משיטתם?

השאלה הבסיסית היא מהו טוב ומהו רע. והתורה קובעת לנו מה טוב ומה רע, כמו שכתוב: "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע". אם יבוא רוב ויחליט לבטל את חוקי התורה, הרי שהוא גורם רעה לכל עם-ישראל. וכך פסק הרמב"ם, שלמרות שיש מצוה מן התורה לשמוע בקול המלך, אם מלך ישראל יחליט שהוא מחוקק חוק נגד התורה, החוק בטל ודברי תורה קיימים, ואין לשמוע למלך זה. ולגבי מחלוקות בתורה עצמה, ניתנה רשות לחכמים לפרש את התורה על-פי המסורת, וכל חכם חייב להביא ראיות וסימוכין לדבריו מתוך התורה עצמה. וכאשר כל אחד מביא ראיה מהתורה עצמה לשיטתו, הרי שאין כאן בכלל מצב של "לרעות", שהרי הכל מתוך התורה ולא נגדה.