שם מרדכי

האם יאוש הופך להפקר

בבא קמא מד, ב; נדרים מג, א – מד, ב

לדעת הרמב"ם יש מצב שבו היאוש הופך להפקר. הפקר אינו קנין אלא "הסתלקות" שבדרך כלל אסור להתחרט עליה; אך פעמים שמותר לחזור מן ההפקר.

חידושי הדין בנזקי הפקר

בבא קמא יג, ב; בבא בתרא נד, ב

רבנו חננאל הרי"ף והרמב"ם דייקו מלשון הסוגיה בבבא קמא יג, ב (והסוגיה בבא בתרא נד, ב), שהפקר מהווה הסתלקות ולא הקנאה. לפיכך, למרות שהמפקיר את שורו פטור מלשלם את מה שהוא הזיק - יש אפשרות לחייבו.

הפקר: הקנאה, או הסתלקות

נדרים מג, א – מד, ב

בסוגיה במסכת נדרים מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לרבא - האם הפקר פועל כ"הקנאה" או כ"הסתלקות". רבא העמיד שתי ברייתות באוקימתות - שנפסקו ע"י הרא"ש ונתה"מ. אך הרמב"ם השמיט אותן מפני שפסק כר' יוחנן.

חיובי שומר שמסר לשומר

בבא מציעא לו, א-ב; בבא מציעא עח, א

בבא מציעא לו, א-ב; בבא מציעא עח, א

שיטת רש"י – בחיובי אונסין

בבא מציעא לה, ב; בבא מציעא צו, ב; סנהדרין עב, א

השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, ומתה הפרה; חכמים פסקו שהשואל ישלם פרה חדשה לשוכר; ור' יוסי פסק שלבעלים. רש"י סבור שמדובר במחלוקת תנאים שורשית - האם "שומרים" ו"גנב" מתחייבים ב"חיובי אונסין".

רבנו חננאל – בסחורה בפרת חבירו

השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, ומתה הפרה; חכמים פסקו שהשואל ישלם פרה חדשה לשוכר. רבנו חננאל מעמיד את הסוגיה באוקימתא – שמסבירה את ההגיון שבדבר.

תולדת אבידה

לשיטת הרמב"ם, ניתן לקיים את מצוות "השבת אבידה" - גם לאחר יאוש הבעלים. אולם אם מדובר ב"תולדת אבידה" כגון מטבע – הדבר אינו אפשרי.

מלקות בעושק שכיר ובריבית

בבא מציעא סא, א; בבא מציעא עב, א

לשיטת התוספות מי שעושק שכר שכיר חייב מלקות, וכמו כן עדי הלוואה בריבית דאורייתא נפסלים לעדות. אך לשיטת הרמב"ם במקרים אלו מדובר באיסורים שהם תולדת גזל ותולדת ריבית, ולכן אין מלקות ואין פסול לעדות.

תולדת גזל

הרמב"ן הסביר, שמי שראה שנפל מחבירו מטבע, ונטלה כדי לגוזלה ולא להשיבה – לאחר היאוש הוא פטור ממצוות ההשבה. מדובר ב"תולדת גזל" - שדינה שונה ממי שעבר על הלאו של גזל.

שיטת הרמב"ם בלולב הגזול

בבא קמא סו, ב; בבא קמא סח, ב; סוכה דפים כט-ל

תוס' הקשו שבסוגיה בב"ק דף ס"ו קיימא לן כרבה שיאוש קונה, ואלו בסוגיה בב"ק דף ס"ח משמע שהלכה כר' יוחנן שיאוש אינו קונה. הרמב"ם הכריע שר' יוחנן סבור שיאוש קונה אך לא לגמרי. סיוע להבנת הרמב"ם יש בדברי ר' יוחנן בפרק לולב הגזול.

שיטת הרמב"ם ב'אדם עשוי למשמש בכיסו'

בבא מציעא כא, ב; בבא מציעא כו, ב; בבא קמא קיח, ב

קיימת מחלוקת האם החזקה שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה היא כפשוטה. רש"י הכריע שהיא כפשוטה. אולם הרמב"ם הכריע שהיא אינה כפשוטה; ולכן נוצר הבדל בין דיני השבת גנבה לבין דיני השבת גזלה.

קנייני יאוש באיסור

בבא מציעא כא, ב; בבא קמא דף סו, א; בבא קמא דף קיד, א

הסוגיה בתחילת אלו מציאות הקדימה, שאם דבר הגיע באיסור לידי המחזיק בו, הוא לא יזכה בו גם כשהבעלים יתייאשו. הרמב"ם פסק כמו סוגיה חולקת שסבורה שקונים ביאוש גם באיסור. יש הבדל בין דיני גזילה לבין דיני גנבה ביחס להשבת הדבר שנלקח.

שיטת הרמב"ם בקדושת עזרא

ברמב"ם קיימת סתירה שיטתית בהלכות רבות; פעמים שמשמע שקדושת הארץ בזמננו היא מדברי סופרים, ופעמים שמשמע שהיא מהתורה. הדבר נובע מפסיקת הרמב"ם בחלות שנובעת ממצוה, שהיא חלה בעתיד אך החלות שלה היא למפרע.

שיטת הרמב"ם בקניינים מתמשכים

קידושין נט, ב; כתובות פב, א

הרמב"ם סבור שקנין של "מעכשיו ולאחר שלושים יום" חל בדיני ממונות כתנאי רגיל שחל לגמרי מעכשיו. אולם בדיני קדושין הקנין פועל כקנין מתמשך שחל בעתיד - ומוחל למפרע.

עתיד ולמפרע ברמב"ם

רבא קיבל למסקנתו את היסוד ש"חלות שם" שנובעת מ"מצוה" – מסוגלת לחול למפרע. הרמב"ם דחה מהלכה סוגיות רבות שבהן רבא עדין לא קיבל את היסוד הזה; כגון קידושי קטנה, ושפחה חרופה, ומסירה לרשות הבעל.

הרמב"ם - והתורם שלא ברשות

הרמב"ם פסק, שמי שליקט פירות לעצמו משדה חבירו והפריש תרומה, ואח"כ בעל הבית הגיע והסכים למעשיו; תרומתו חלה. הפסיקה הזו היא נגד תחילת הסוגיה בב"מ דף כא; אך היא מתבססת על שיטת רבנו חננאל בהמשך הסוגיה.

שנים אוחזין בטלית – היתכן?

בבא מציעא דף ב, א

הגמרא מעמידה את המשנה בתחילת מסכת בבא מציעא באופן ששני בעלי הדין אוחזים בקצות הטלית. כיצד תיתכן מציאות מוזרה כזו? הרי אדם שניסו לגוזלו מנסה להציל ולתפוס כמה שיותר מן הטלית לתוך ידיו ממש? מדברי הרמב"ם מבואר שבית הדין משער שמדובר בשותפים שהתגלע ביניהם ריב, והם רוצים שהדיינים יחלקו בינם את הטלית.

יאוש שלא מדעת - הלכה כרבא

בבא מציעא דפים כא-כב, בבא מציעא דפים כו-כז

סוגיית "יאוש שלא מדעת" הכריעה כאביי, אך הרי"ף והרמב"ם פסקו שלא כאביי. לשיטתם בסוגיית "הלוקח מן התגר" מוכח שלא כאביי. ומוכח שם שהלכה כשיטה חדשה של "חזקת יאוש" - שהיא שיטת רבא במקום אחר.

מעברי אנרגיה בשיטת הרי"ף

בבא קמא דף ג,לב,סב; סנהדרין דף עז; מכות דף ז; חולין דף טז

הרי"ף משמיט משנה המחייבת בנזקי גץ שיצא מתחת הפטיש. וכמו כן הוא משמיט את הסוגיות שמשייכות כוח טבע אל האדם ב"כוח ראשון". הרי"ף סבור שרבי וחכמים נחלקו בשאלה עד מתי אנרגיה שהועברה משויכת אל מי שייצר אותה, והוא פוסק כחכמים.

מדוע צריך הלכה למשה ב'צרורות'

מסכת בבא קמא - דפים טו', יז', יח', יט'.

חלק מהסוגיות סברו שצרורות הן תולדת האב ה"תם" (קרן) והתחדשה הלכה שהתשלום שבצרורות הוא ממון. וחלק מהסוגיות סברו שצרורות הן תולדת רגל והתחדשה הלכה שהתשלום הוא רק חצי. ומיושבת בכך גם קושית הראי"ה באגרת ק"ג.

הקדמה לספר 'שם מרדכי'

(בהוצאת מכון "ארץ חמדה", תשס"ד)

הבריח התיכון העובר בתוך פרקי הספר, הוא הנסיון להתעמק בשיטת הרי"ף מתוך עיון בדבריו בכמה סוגיות חופפות; ונסיון לבניית שיטה כוללת אחת, אשר דבריה פזורים בכמה מקומות. ואחר בנית שיטה כוללת זו, נסיון לברר את שיטת הרמב"ם ביחס לאותה שיטה. האם הרמב"ם מסכים עם שיטת הרי"ף, והאם נטה ממנה לגמרי, או במקצת. וכן נסיון לברר האם נטה הרמב"ם אחר שיטות שאליהן רומז רבנו-חננאל בפרושו; והאם חזרה של הרמב"ם ביד החזקה מפסיקתו הקודמת בפרוש המשניות, או חזרה במהדורא בתרא מדבריו במהדורא-קמא שלו בפרוש המשניות, תלויה במחלוקות שבין רבנו-חננאל לבין הרי"ף.

האם בית דין ימנע פשרה?

בבא מציעא דף ג, א; דף לז, א

מדברי הרמב"ם משמע, שאם שני אנשים הפקידו אצל אחד, זה מאה וזה מאתים, וכל אחד משניהם אומר שהוא זה שהפקיד את המאתים, והשומר אינו יודע - אם הם ירצו לחלוק בינם את המנה השלישי, בית הדין ימנע בעדם. אולם, הסמ"ע אינו מסכים להבנה הזו.

פירות מפוזרין

בבא מציעא דף כא, א

בבא מציעא דף כא, א

כיצד פשט הרי"ף את בעיות רבא

מסכת בבא קמא - דפים ג' ע"ב, טו', יז'

לרבא לא היה ברור שיש הלכה מיוחדת בצרורות, ולכן הוא התלבט בכמה בעיות. לרב פפא ברור שיש הלכה מיוחדת שהתשלום הוא ממון. ולכן נפשטו כל בעיות רבא. כמו כן אם הבהמה תזיק בצרורות באופן וודאי תשלם נזק שלם.

פטור שן ורגל ברשות הרבים

מסכת בבא קמא - דף כ' ע"א

הרי"ף הוצרך לבאר, שהפטור בשן ורגל ברשות הרבים אינו גזרת הכתוב בלא טעם, אלא הוא מטעם "אורחיה" (- פשיעת הניזק), כדי לבאר מדוע לשיטתו - צרורות שהוא תולדת האב התם (חצי נזק) - פטור ברשות הרבים.

האמנם הלכתא גמירי לחצי?

מסכת בבא קמא - דף ב' ע"א

הרא"ש הקשה מדוע הרי"ף כתב שהלכתא גמירי לממונא. לרא"ש היתה גירסה אחרת ברש"י. מפרוש רש"י במקומות השונים עולה, שפעמים נקט שהילכתא גמירי לממונא, ופעמים נקט שהילכתא גמירי לחצי. הרי"ף הקדים וביאר את השיטה שצרורות הן תולדת קרן ולכן הילכתא לממונא.

סימן העשוי להידרס

בבא מציעא דפים כב, ב; כג, א

רבה סבור שסתם אדם מתייאש בקלות אם יש לו סימן העשוי להידרס; ואילו רבא חולק עליו. רש"י פסק כרבה מפני ששיטתו דומה לשיטת אביי שאדם מתייאש בקלות אם נודע לו שנפל ממנו מטבע. אך הרי"ף והרמב"ם פסקו כרבא.

האם שנים אוחזין תמיד חולקים?

ב"מ דף ב, א

הבנת הרמב"ם שחלוקת "שנים אוחזין" היא מדין פשרה מתרצת את קושיית רבי עקיבא איגר, מדוע כאשר יש שני אנשים שכל אחד מהם מביא סימנים על מציאה וטוען שהיא שלו נפסק "יהא מונח עד שיבוא אליהו", ולא נפסק שיחלוקו, כבמשנת "שנים אוחזין".

שבועה בשעבוד קרקעות

בבא מציעא דף ד' ב, שבועות דף ל"ב

הסוגיה בב"מ חידשה שגם הודאה בשעבוד קרקעות פוטרת משבועת התורה, אך מפשטות הסוגיה במסכת שבועות משמע שדווקא כפירה בשעבוד קרקעות פוטרת משבועה התורה. הרמב"ם פסק כסוגיה במסכת שבועות; ולפיכך הוא מבדיל בין שבועת הפקדון לבין שבועת העדות; ובין כפירה בשעבוד לבין הודאה בשעבוד.

מחלוקת הסוגיות בקנייני הגנב

בבא מציעא דף י; בבא קמא דף נה; סנהדרין דף פה; כתובות דף לא

בסוגיה בב"מ דף י' מובאת דרשה ולפיה גנב קונה באמצעות חצירו שנחשבת "ידו", וכך פסק הרמב"ם בפרוש המשנה. אולם בהלכותיו הוא חזר בו ופסק כסוגיה בסנהדרין דף פ"ה ש"ידו" של הגנב - הכוונה ל"שליטתו", וכסוגיה בכתובות דף ל"א. יש כמה נפק"מ למחלוקת זו.

שיטת הרמב"ם במודה בדבר שאינו יכול לכפור

הרמב"ם למד מהירושלמי - שהפטור משבועה ב"מודה בדבר שאינו יכול לכפור בו" - קיים רק כאשר התובע בא מלכתחילה עם טענה מבוררת. אך כאשר הטענה אינה מבוררת, למרות שיש סכום שהנתבע ישלם ממה-נפשך - אין פטור משבועה על השאר.

שיטת רש"י והרמב"ם בתקפה בפנינו

רשי והרמבם סבורים שמשמעות הבטוי "אודויי אודי ליה" אינה הודאת בעל דין רגילה. שיטתם מבוססת על הסוגיה בבבא בתרא - שם משמעות הבטוי הזה היא הסכמה ולא הודאה.

יאוש באבידה שבנהר

בבבא מציעא דף כ"ב ע"ב

בסוגיית "יאוש שלא מדעת" הובא לימוד של ר"ש בן יהוצדק, שאבידה ששטפה נהר מותרת בלא יאוש; אך הרמב"ם פסק לפי הסוגיות שבהמשך הפרק ולפי סוגית הירושלמי שההיתר הוא מטעם יאוש. הדבר מיישב את הסתירה שבפסקי הרמב"ם.

מחלוקת הרי"ף והרמב"ם בשומר שמשלם

בבא מציעא דפים ל"ג-ל"ה; שבועות דף מ"ג

הרי"ף פסק שרק שומר שמצהיר שהוא ישלם - נשבע שהחפץ שנעלם אינו ברשותו; ואילו הרמב"ם פסק שגם שומר שמשלם ממש - נשבע על כך. שורש המחלוקת במחלוקת סוגיות בשיטת רב הונא.

שליחות בית דין של ארץ ישראל

הרמב"ם למד מהתלמוד שיסוד השליחות קיים לפי כל הדיעות וצריך לפסק את דברי הרמב"ם באופן אחר מהאופן שהקשו עליו. הרמב"ם למד מהתלמוד שרב אחא בריה דרב איקא סבור ששנים שדנו אין דינם דין.

קנייני מציאה והשפעתם על שנים אוחזין

בבא מציעא דף ב; דפים ה-ו; דף י

הרי"ף והרמב"ם הכריעו כשיטת הירושלמי בהבנת קנייני מציאה, ולכן הם התעלמו מהצריכותות שמופיעות בסוגיית הפתיחה של המסכת. דברי הרמב"ם על שנים ש'יושבין בצד ערמה של חטים' הם צריכותא חילופית להבנת 'סיפא במקח וממכר'.

שבועת הכופר בפקדון

בתורה משמע שיש שבועה רק כשהוא מודה במקצת, יש שיטה שסבורה שיש 'ערוב פרשיות' ורק בהלוואה צריך הודאה במקצת. הרי"ף פסק כשיטה והוא מחייב כופר הכל בפקדון בשבועה; ולפיכך הוא השמיט כמה משניות וסוגיות.

סוגיית ליזיל בתר בתרא

בבא מציעא דף כו, ב

מי שנכנס לדירה מושכרת שנעזבה ומצא מטבע, צריך להחזיר ל"אחרון". זה נגד החזקה שאדם ממשמש בכיסו וכבר התייאש. רש"י הסביר שמדובר בשני שוכרים ולכן אין יאוש. תוס' הסבירו שמדובר בבעל הבית. הרמב"ם סבור שהחזקה שאדם ממשמש בכיסו והתייאש - אינה כפשוטה.

הסוגיות החלוקות ב"רבי חייא קמייתא"

בבא מציעא דף ג, דף ה

בדף ג משמע שרבי חייא מחייב שבועה רק כשהעדים מעידים בחיוב ממון ברור; אולם בדף ה בסוגיית 'ההוא רעיא' משמע שחיוב השבועה הוא גם בעדות שאינה ברורה אלא שהנתבע מתחייב לשלם מתוך דבריו. הרי"ף ורבנו חננאל פסקו גם את האופן הזה, אולם הרמב"ם קיבל את שיטת הגאונים שדחו אותו.

שני הכוחות שקיימים בהודאה

קצות החושן הוכיח מהסוגיה בבבא מציעא דף ג - שבהודאת פיו יש רק צד של אמת, והוא דחה את שיטת מוהרי"ן לב שקיים בהודאה צד של התחייבות ממונית. רש"י ותוס' ואף הרי"ף והרמב"ם סבורים כשיטה שבהודאת פיו קיים גם צד של התחייבות ממונית כמוהרי"ן לב. ומדובר במחלוקת סוגיות.