בית המדרש

  • ספריה
  • בבא מציעא - פרק שני
קטגוריה משנית
  • משנה וגמרא
  • בבא מציעא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מישאל דהאן זצ"ל

undefined
4 דק' קריאה
בסוגיה בבבא מציעא דף כ"ב ע"ב, מובאת מימרא של רבי יוחנן משום רבי ישמעאל (שמעון) בן יהוצדק ולפיה, כאשר נהר שטף חפץ לתוכו; מותר למוצא ליטול את האבידה מתוך הנהר, ואפילו שיש באבידה הזו סימן.
"תא שמע, דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק: 'מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת, דכתיב - וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה - מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו, ואינה מצויה אצל כל אדם'.

ההיתר אינו מזכיר את ה"יאוש", ומשמע שמותר ליטול את האבידה למרות שהבעלים עדיין אינם מודעים לאובדנה והם עדין לא התייאשו; וכך ביארו התוספות ומפרשים נוספים.

מאידך, מצאנו שרבי שמעון בן אלעזר מצריך "יאוש" ב"נהר" בסוגיה בדף כ"ד ע"א:
"וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר, המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה, ובכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן ".

פשטות לשון רבי שמעון בן אלעזר מראה שמותר ליטול רק מפני שהיה יאוש ; אולם אם ידוע לנו שלא היה יאוש - אסור ליטול.

הרמב"ן נקט שיש הבדל בין מקומות שונים בנהר. יש מקומות שצריך לדעת שהיה יאוש, ויש מקומות שאין צורך בכך; וזו לשונו בחידושיו על דף כ"ב ע"א:
" שטף נהר קורותיו ועציו ואבניו אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו . הכי איתא בכלהו נוסחי ... ולא דמיא לשלוליתו של נהר דהתם לא יטיל אותם הנהר ליבשה, לפי שהן באמצעיתו, ואינו חסר והן אבודין ממנו ומכל אדם."

אולם הרא"ש נקט שאין הבדל בינם, וביאר הרא"ש בפסקיו, שנימוקו של רבי שמעון בן אלעזר מתייחס לסיפא - למוצא במקום שהרבים מצויים בו; אך ההיתר ברישא - בשלוליתו של נהר - הוא מטעמו של ר"ש בן יהוצדק בדף כ"ב ע"ב, מפני שהתורה התירתו - וכפי שפירש רש"י שם.

שיטת הרמב"ם
הרמב"ם התעלם מההיתר של ר"ש בן יהוצדק ליטול מהנהר בלא ידיעה על "יאוש"; וזו לשונו (הלכות גזילה ואבידה פרק ו' הלכות א'-ב'):
"קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהן ששטפם הנהר אם נתיאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרין והן של מצילן; ואם אינו יודע אם נתיאשו או לא נתיאשו חייב להחזיר , ואין צריך לומר אם היו הבעלים מרדפין אחריהן.
לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן הגייס ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, אם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר".

הרמב"ם הצריך ידיעה על היאוש, והוא השמיט את ההיתר של רבי ישמעאל בן יהוצדק. הראב"ד הקשה על הרמב"ם, וצריך לברר את שיטת הרמב"ם.

הירושלמי והצורך ב"יאוש" ב"נהר"
לעיל בפרק "יאוש שלא מדעת הלכה כרבא" התבאר, שלדעת הרי"ף והרמב"ם קיימת מחלוקת סוגיות, בין הסוגיה שבתחילת הפרק שפסקה הלכה כאביי, לבין שיטת רבא בסוגיה בדף כ"ו. לשיטתם, רבא היה סבור בסוגיה שבתחילת המסכת שגם כשהמוצא היה נוכח בזמן התרחשות האובדן, והוא ראה שהמטבע נפל מאדם אחד, מותר לו ליטול; ובענין זה - "הילכתא כאביי".
אולם רבא בו חזר אח"כ, ונקט שיש לחלק בין נפל מאחד לבין נפל משנים שאינם שותפים. אם הוא מכיר את האנשים שמהם נפל המטבע, וידוע לו שאינם שותפים; התורה לא חייבתו להחזיר. הרי"ף והרמב"ם נקטו, שרבא סבר לבסוף - כסוגיית הירושלמי בב"מ פ"ב ה"ג - " מכיון דלא ידע למאן מחזרה אין חייב להכריז". לפי הבנתם, התורה לימדה שבמצב זה - המוצא רשאי להניח ש"חזקה" שנודע לבעלים מחסרון האבידה והם התייאשו; ולכן מותר ליטול אפילו קודם ששמע יאוש מפורש. 1

לפי שיטת הירושלמי, גם ההיתר ליטול אבידה מן הנהר הוא רק מפני ש"חזקה" שהבעלים התייאשו. לפיכך, כאשר הירושלמי מביא את ההיתר של ר"ש בן יהוצדק, הוא מסביר שההיתר הוא מטעם "יאוש"; וזו לשון הירושלמי (דף ו, א):
"מניין לייאוש בעלין מן התורה רבי יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק כן תעשה לחמורו וגו', את שאבוד לו ומצוי לך את חייב להכריז, ואת שאינו אבוד לו ומצוי לך אין את חייב להכריז; - יצא ייאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם."

הירושלמי מסביר, שההיתר שבאבידה שנמצאת ב"נהר" - במקום שאבודה ממנו ומכל אדם - הוא מפני שהתורה גילתה לנו ש"חזקה" שהבעלים התייאשו.

הרי"ף והרמב"ם הכריעו כדברי רבא האחרונים, ולכן הם השמיטו את רוב האוקימתות שנאמרו לשיטת אביי בסוגית "יאוש שלא מדעת". לשיטת הרמב"ם, לפי הסוגיות שבהמשך "פרק אלו מציאות" גם ההיתר של ר"ש בן יהוצדק הוא כהבנת הירושלמי - מטעם חזקת יאוש. לפיכך הרמב"ם הצמיד בהלכותיו את הדין של ר"ש בן יהוצדק ואת הדין של ר"ש בן אלעזר, והסביר שלפי שניהם ההיתר ליטול ב"נהר" הוא רק מטעם "חזקת יאוש". לפיכך, כאשר אי אפשר לתלות ב"חזקה" הזו, צריך להשיב את ה"אבידה" למרות שהיא בנהר. ההבדל בין המקרים הוא כדלהלן.

מתי אפשר לסמוך על החזקה
זו לשון הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פרק י"א הלכה י':
"המוצא אבידה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק אע"פ שיש בה סימן הרי זו של מוצאה שנאמר 'אשר תאבד ממנו ומצאתה', מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתיאש ממנה."

לכאורה, דברי הרמב"ם סותרים את דבריו בהלכות שהובאו לעיל; שמותר ליטול רק אם המוצא יודע בוודאות על היאוש. אולם גם כאן, הרמב"ם מביא את הדין של אבידה שבנהר שהיא מותרת, אך הוא מדגיש שהסיבה היא מפני שהתורה גילתה שיש כאן "חזקת יאוש" - "שזה ודאי נתיאש ממנה"; ומכאן של"חזקה" הזו ייתכנו גם יוצאים מהכלל.
הרמב"ם מתאר כאן את המציאה לאחר התרחשות האובדן; ויש לדייק מדבריו, שאם אדם נוכח ברגע האובדן והוא רואה מהיכן נשטפו החפצים, הרי שהוא לא יכול להניח שהיתה "חזקת יאוש". באופן כזה הוא חייב להחזיר כפי שביאר הרמב"ם בהלכות שהובאו לעיל. 2

המצב דומה להבדל שבין "מעות מפוזרות" לבין "ראה מטבע שנפל מחברו". כאשר המוצא רואה "מעות מפוזרות" הוא רשאי להניח שיש כאן "חזקת יאוש". כלומר,שהבעלים כבר מודעים לאובדן והם כבר התייאשו. אולם כאשר הוא רואה את "התרחשות האובדן", כאשר הוא רואה את המטבע שנופל מחבירו, הוא חייב להחזיר לו; אלא אם שמע לפני כן שהוא כבר התייאש.
וכן, באבידה ששטפה נהר. אם המוצא מגיע לאבידה לאחר שהיא כבר נשטפה; הוא רשאי להניח שהיתה חזקת יאוש - וליטול לעצמו. אולם אם הוא מגיע בשעת "התרחשות האובדן", הוא חייב להחזיר למאבד, אלא אם הוא ישמע ממנו "יאוש מפורש".



^ 1.נראה, שאחרי שנכנס לחיוב מצוות השבת המטבע; גם אם יתברר שאינם שותפים, אם אחד מודה שלא נפל ממנו; יתן לחבירו.
^ 2.ועיין בנחלת דויד ובאבן האזל בישוב הסתירה שברמב"ם, וחלק מדברינו דומים לדבריהם; והנלענ"ד כתבתי.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il