ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- כתבי הראי"ה
- למהלך האידיאות בישראל
הרב מתאר כאן שני מצבים נפשיים, הנובעים משני מצבים במציאות הלאומית.
המצב האחד הוא מה שנאמר על הגאולה האחרונה: "בִּבְכִי יָבֹאוּ" 1 . כלומר, שההתקבצות לארץ ישראל תהיה מלווה בבכי, ולא תהיה מרצון. הרב מפרש כאן את הבכי כהרגשה פנימית של אי-התאמה. יכולנו להרחיב ולומר שהבכי הוא תולדה של אנטישמיות ושל עקירה של האנשים ממקומם ומביתם. אמנם היו דברים קשים, אבל הרב ממקם את זה במקום אחר, מקום שבו גם אם אין צרות ועקירה קשה, והאנשים החליטו לבוא מרצונם, עדיין הם אינם שמחים.
מה יש במציאות הזו, שגורם לתחושה של אי נוחות וגעגועים למה שהיה פעם?
"בִּבְכִי יָבֹאוּ", אֵיזֶה יָגוֹן קוֹדֵר עוֹד מְמַלֵּא אֶת לֵב שָׁבֵי-הַגּוֹלָה הַבָּאִים אֶל נַחֲלַת עוֹלָמִים, - זֶה הַיָּגוֹן הַקּוֹדֵר, שֶׁגָּרַם הֶפְסֵק הַגָּלוּת בֵּין הַהַשְׁפָּעָה הָעֶלְיוֹנָה הָאֱלֹהִית בִּמִלּוּאָהּ וְעֹז-חַיֶּיהָ הַלְּאֻמִּיִּים וּבֵין הַהַשְׁפָּעָה הַדָּתִית בְּעֵת הַהִתְרַחֲקוּת הָאֲיֻמָּה מִכָּל מַעֲמָד יְסוֹדִי לָאוֹרָה הַנִּצְחִית שֶׁל כְּלָלוּת הָאֻמָּה.
למהלך האידיאות בישראל (39)
הרב זאב סולטנוביץ'
8 - למהלך האידאות בישראל פרק ו' שיעור חמישי
9 - למהלך האידאות בישראל פרק ו' שיעור רביעי
10 - למהלך האידיאות בישראל פרק ו' שיעור שלישי
טען עוד
המצב השני שיצרה הגלות הוא - הַהַשְׁפָּעָה הַדָּתִית בְּעֵת הַהִתְרַחֲקוּת הָאֲיֻמָּה מִכָּל מַעֲמָד יְסוֹדִי לָאוֹרָה הַנִּצְחִית שֶׁל כְּלָלוּת הָאֻמָּה. אין לה לאורה הנצחית של כללות האומה נקודת אחיזה כמעט, יש לה קיום ארעי. אותה הקהילה הנודדת כל פעם ממקום למקום, ומסתגלת כל פעם מחדש - זהו מעמד ארעי לאותו היסוד הלאומי שהיה קיים במשך כל הדורות.
גם בעניין של פסיקת הלכה יש חיסרון. היעדר הסנהדרין הוא פגם נוראי, כשאין דיינים סמוכים ואין מי שיכול לשוב ולהחיות את התורה שבעל פה. אבל ישנה השפעה אחרת, ההשפעה הדתית. טעות של ראיית החיים הפרטיים, המשפחתיים והקהילתיים, כחיים שבעזרת הדתיות, החוק והציות הופכים לארבע אמותיו של הקב"ה. 2 רק הן ולא ההארה הגדולה, הכוללת גם את הציות אבל לא רק אותו. הגלות היא זו שיצרה את המציאות היהודית הזו, והגלות עומדת כמחיצה בין הראוי למצוי.
גם יהודים שבאים לארץ ישראל מתוך רצון, ולא מתוך אילוץ ומנוסה מפני סכנה (כדוגמת היהודים הבאים כיום מארצות הברית, שם אין פוגרומים, ובאים לארץ ישראל כדי להיות כאן וכדי להשתלב בתהליך הגאולה) אפילו אנשים כאלה חשים לפעמים געגועים למה שהיה שם. קשה לעבור ממצב נפשי אחד לאחר, המאוויים הרוחניים עדיין מרוכזים בדתיות הגלותית, ולא בחזון של היפתחות למשהו שונה, משהו גדול יותר ואולי גם מפחיד בשל כך. כך אנו מוצאים חצרות חסידים, וגם ישיבות, עם שמות של מקומות בגלות. אם לוילנה קראו פעם 'ירושלים של ליטא', היום מקימים בירושלים 'כולל וילנה', או שכונה בשם 'רמות פולין'. השמות מאד חשובים כי על ידי שם אדם מגדיר מציאות.
ישנו מתח בין העבר להווה, גם העולים מבינים שאי אפשר להעתיק לגמרי את התבנית שהייתה בגלות לכאן. אבל השורשים הרוחניים נמצאים בהוויה ההיא, שיש בה עומק של דורות ונקודות אחיזה. אם מתנתקים מזה, לכאורה נשארים באוויר לגמרי. אני כאן, אבל ה'כאן' הזה עדיין חלול מבחינתי, ולכן מבחינה נפשית אני עדיין שם. ה'שם' הזה אומר לי משהו - מנהגים, מבטא מסוים, סדרי תפילות, זיכרונות, וזהו תוכן נפשי גדול מאד. הקושי הנפשי הזה הוא הבכי והיגון עליהם מדבר הרב.
גם אצל אנשים גדולים יש סוג של קשרים שאי אפשר לנתק. אפילו לגבי חפצים יש תחושות כאלה, ששומרים אותם למרות שהתיישנו, על אחת כמה וכמה לגבי תבנית חיים שלימה. וכי תמורת מה יוותרו עליה? תמורת חזון שטרם התממש? תמורת מציאות שעדיין לא קמה? אף שהקמת המדינה היא דבר כל כך נצרך, וכל כך מתבקש, יש פחד - איך נתמודד עם זה? מה נצטרך לעשות? זה מחייב עבודה רוחנית. הבכי הוא ביטוי לסוג של פרידה, של מעבר ממקום למקום. וזו מציאות לא קלה.
אֲבָל מִיָּד שֶׁאֵיזֶה נִיצוֹץ שֶׁל גְּאֻלָּה מַתְחִיל בָּרוּחַ, כֵּיוָן שֶׁהָאוֹרָה שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית-הַלְּאֻמִּית, הַנִּתְבַּעַת בְּחָזְקָה אֲפִלּוּ מֵהַטֶּבַע הַפְּרָטִי שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית, פּוֹגֶשֶׁת אֶת הִתְגַּלּוּתָהּ עַל-יְדֵי כָּל הַזְּרָמִים הַדָּתִיִּים וְהַלְּאֻמִּיִּים וְכָל סְעִיפֵיהֶם מִמְּקוֹרָם הָאֱלֹהִי, בְּמַעֲמָד כָּזֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּסִיס לְתִקְוַת דּוֹר דּוֹרִים, - מִיָּד הַשִּׁירָה הַחֲדָשָׁה מִתְנוֹצֶצֶת, וּצְלִיל הֵד הַקּוֹל שֶׁל "וּפְדוּיֵי ד' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת-עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה", יַתְחִיל לְהִשָּׁמַע.
הרב מתאר מציאות שבה חידושים מסוימים מציתים ניצוץ של שמחה. מהם אותם החידושים?
כבר אמרנו, שהיה ניסיון ליצור מציאות יהודית חדשה - שדות, בניין ערים, תעשיה, התחלת מציאות של יהודים שיכולים להגן על עצמם, כל אלה היו נקודות התנוצצות של החדש. הקושי והחשש של אי הידיעה, איך יהיה אותו חדש, מתפוגגים במידת מה כשיש התגלות בפועל: הנה משהו, והוא טוב ומועיל ונותן פירות. הסיפוק הזה יצר גם שירה. לא רק בכי, אלא שירה של שמחה בחידוש.
היה מי שבמאמץ לא טבעי ניסה לנתק עצמו מן התבנית הקודמת, ונאחז כטובע בכל קש של דבר חדש, בכל דונם ובכל עז. כל יהודי שרכב על סוס או פרד היה עבורו לסמל הסמלים של חיים יהודיים חדשים, השונים מאד מהחיים הישנים. נדמה היה שהשמחה והשירים החדשים כמו 'א-ל יבנה הגליל' או 'נירו ניר', עמדו כתשליל של המסורת היהודית הקודרת, ואפילו של המסורת היהודית המוזיקלית, שהיא מאד מינורית. השמחה על החדש הייתה יותר אצל אלה שניסו במאמץ להתנתק מן העבר, ונאחזו בכל דבר חדש, גם אם הוא היה קטן, זעיר ועלוב. כמובן, גם אצל יהודים שומרי מצות שבאו לארץ ישראל, היו דברים שעוררו שמחה, אבל השאלה היא עד כמה, ומה היה משקלה לעומת הרגשת האובדן.
ראיון מעניין עם הרב קוק והרב זוננפלד 3 , נערך על ידי ר' הלל ציטלין בעת שביקר בארץ. 4 ציטלין שאל את הרב זוננפלד איך אפשר להתנגד כל כך לציונות, הרי כל הבניין והשיבה הללו כבר הובטחו בתורה ובדברי חז"ל? הרב זוננפלד ענה במשל: למה הדבר דומה, לעיר שסבלה במשך שנים רבות מבצורת. הכל יבש, והאנשים בקושי החזיקו מעמד. היו כמה פעמים שהופצו שמועות על גשמים מתקרבים, אולם הן תמיד התבדו, דבר שרק החליש יותר את כח העמידה. המצב נראה כל כך גרוע, שהאנשים כבר ראו בעיני רוחם את הסוף המר. והנה רואים לפתע, בקצה האופק, קצה קטנטן של ענן לבן. כעת צריכים הם להחליט, האם להאמין ולקוות, או שמא מוטב שלא לטפח תקוות, מפני שהם לא יעמדו באכזבה נוספת אם יתבדו גם הפעם. הנמשל ברור: תקוות השווא שהיו והכזיבו אלה תנועות של משיחיות שקר, כמו השבתאות למשל. כעת הציונות היא עוד תקווה באופק, אבל כל עוד היא לא גאולה ממש - אין להכריז עליה ככזאת, אלא להמתין ולראות.
השירה החדשה והתנוצצות החידוש, מתגלים יותר כאשר יש התנוצצות של הגאולה שברוח. על כן חשוב שיוכר יותר ויותר, שרוח התחייה החדשה היא ניצוץ של גאולה ברוח, ולא רק בחומר. האם יש רוח באותה תנועה? האם יש שאיפות גדולות? האם יש חזון שעולה ובוקע מתוך המציאות החברתית היהודית?
גם בציונות הלא דתית דובר על רעיון הגאולה. בן-גוריון דיבר רבות על היותנו אור לגויים. התפיסה הייתה שאף שפועלים למען בנין גשמי ותפיסה מטריאליסטית, בכל זאת, השאיפה היהודית הכללית היא, שהמדינה ככל הגויים - תהיה גם אור לגויים. אמנם, נשאל מיד, בזכות מה היא תהיה אור לגויים? התשובה לשאלה זו עמומה ולא ברורה בציונות החילונית. וכי מדוע נהיה דווקא אנחנו ולא עם אחר? זו תפיסה לא פשוטה שאף אחד לא עיצב אותה, על פיה רוח האומה היהודית שונה מרוח כל האומות. קשה היה לנסח את זה, ובייחוד כאשר נעשה מאמץ, במיוחד בציונות הסוציאליסטית, להתנתק מן המסורת.
אחד העם 5 , לדוגמה, לא רצה להתנתק לגמרי מן המסורת. הרב צבי יהודה סיפר, שאחד העם רגז מאד כששמע שבגימנסיה הרצליה מלמדים תורה עם ביקורת המקרא. הוא אמר שילד יהודי צריך ללמוד תורה עם רש"י, ואחר כך ילמד ביקורת המקרא. בעקבות הדברים האלה, ערך ביאליק 'חומש עם פניני רש"י', לילדי בתי הספר הלא דתיים, עם מבחר מפירושי רש"י, שהפכו לפתגמים וכדומה. אמנם הכיוון הזה נזנח, כי הציונות הפעילה יותר, לא הייתה שותפה לניסיון להפנים את היסודות של הפרשנות המסורתית, אלא דווקא לחדש ולשנות. לדוגמה, התפרסמה "פרשנות" של בן-גוריון, שלדעתו שישים ריבוא הן שישים משפחות.
כֵּיוָן שֶׁהָאוֹרָה שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית-הַלְּאֻמִּית, הַנִּתְבַּעַת בְּחָזְקָה אֲפִלּוּ מֵהַטֶּבַע הַפְּרָטִי שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית, פּוֹגֶשֶׁת אֶת הִתְגַּלּוּתָהּ עַל-יְדֵי כָּל הַזְּרָמִים הַדָּתִיִּים וְהַלְּאֻמִּיִּים וְכָל סְעִיפֵיהֶם מִמְּקוֹרָם הָאֱלֹהִי, - כי יש רצון פנימי לראות מציאות גדולה, אבל דוקא - בְּמַעֲמָד כָּזֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּסִיס לְתִקְוַת דּוֹר דּוֹרִים, - ולא זמני וחולף.
התיישבות, גאולת אדמות, קיבוץ גלויות - אלה הן עובדות יסודיות. אמנם תחייה תרבותית כמעט ולא הייתה. התרבות שנוצרה בארץ במשך שלושה או ארבעה דורות, מאופיינת בדברים זמניים וחולפים, שלא מהווים ביטוי לאותו הניצוץ של הגאולה ברוח. אולי יש בהם כדי הכנה לגאולה השלימה, כמו פיתוח השפה, אבל הם עצמם לא מביעים את גאולת הרוח הישראלית. ישנם רק מעט שקשורים באותו בסיס של תקוות דור דורים, ואם מבחינים בזה, זהו בסיס לשירה. ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיה המלך למשיח, ולא עשאו מכיוון שלא אמר שירה 6 . חזקיה לא אמר שירה מפני שלא חש שזהו ניצחון קבוע.
אבל כאשר יש יסוד אמיתי, של תחייה רוחנית - מִיָּד הַשִּׁירָה הַחֲדָשָׁה מִתְנוֹצֶצֶת, וּצְלִיל הֵד הַקּוֹל שֶׁל "וּפְדוּיֵי ד' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת-עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" 7 , יַתְחִיל לְהִשָּׁמַע.
^ 1. ירמיה לא, ח.
^ 2. ברכות ח ע"א: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד".
^ 3. הרב יוסף חיים זוננפלד, ה'תר"ט-ה'תרצ"ב (1932-1849). רבה הראשון של העדה החרדית בירושלים. השתתף במשלחת הרבנים, בראשותו של הרב קוק, שביקרה במושבות היישוב החדש לשם השפעה למען שמירת תורה ומצוות.
^ 4. פורסם ב'ההד', ה'תרצ"ו (1936) גיליון יא.
^ 5. אחד העם, שם העט של אשר צבי גינצברג, ה'תרט"ז-ה'תרפ"ז (1927-1856). פובליציסט ו'פילוסוף מוסרי' עברי. בעל תורת 'המרכז הרוחני' בציונות, לפיה תחילה יש להקים מרכז חינוכי-לאומי בארץ ישראל, שיכשיר את הקרקע התרבותית-רוחנית לעליית העם.
^ 6. סנהדרין צד ע"א.
^ 7. ישעיה לה, י.
^ 2. ברכות ח ע"א: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד".
^ 3. הרב יוסף חיים זוננפלד, ה'תר"ט-ה'תרצ"ב (1932-1849). רבה הראשון של העדה החרדית בירושלים. השתתף במשלחת הרבנים, בראשותו של הרב קוק, שביקרה במושבות היישוב החדש לשם השפעה למען שמירת תורה ומצוות.
^ 4. פורסם ב'ההד', ה'תרצ"ו (1936) גיליון יא.
^ 5. אחד העם, שם העט של אשר צבי גינצברג, ה'תרט"ז-ה'תרפ"ז (1927-1856). פובליציסט ו'פילוסוף מוסרי' עברי. בעל תורת 'המרכז הרוחני' בציונות, לפיה תחילה יש להקים מרכז חינוכי-לאומי בארץ ישראל, שיכשיר את הקרקע התרבותית-רוחנית לעליית העם.
^ 6. סנהדרין צד ע"א.
^ 7. ישעיה לה, י.
למהלך האידיאות בישראל למהלך האידיאות בישראל פרק ו' שיעור שני
התאחדות האידיאות בכנסת-ישראל בתחיתה בארצה, רשמי דרכיה ופעולותיה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
