ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- ברכות
- נטילת ידים, סעודה וברכת המזון
- הלכה מחשבה ומוסר
- ברכות
- סעודה וברכות הנהנין
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצ"ל
כידוע נוהגים לברך את הברכה "על נטילת ידיים" לאחר הנטילה. ולכאורה יש לשאול כאן שאלה גדולה, הרי הכלל המפורסם הוא שעל כל המצוות מברכים לפני עשייתן. שכן מטרת הברכה לייחד את הכוונה לקראת מעשה המצווה. ואם כן מדוע את ברכת "על נטילת ידיים" אנו נוהגים לברך לאחר הנטילה?
טעם אחד הוא, שלפעמים לא ניתן לומר את הברכה לפני הנטילה, משום שהידיים מטונפות ואין ראוי לומר את הברכה בידיים מטונפות, ולכן בלית ברירה יברך אותה לאחר הנטילה. וכן מצינו שגר צדק שטובל כדי להתגייר צריך לברך לאחר הטבילה, מפני שלפני הטבילה הוא עדיין גוי ואינו יכול לברך שום ברכה, ולכן קבעו חכמים שיברך מיד לאחר הברכה. וכן אנו נוהגים גם לגבי הנטילה, שאם הידיים מטונפות ולא ניתן לברך לפני הנטילה, יברך מיד לאחריה. וכדי שלא ליצור בלבול בלב הנוטלים, נקבע המנהג שהכל מברכים לאחר הנטילה (עיין תוס' ברכות נ, ב; טור קנח, י, ובב"י עליו).
בנוסף לכך צריך לדעת שהניגוב הוא חלק מהמצווה, וכל זמן שלא ניגב את ידיו לאחר הנטילה, עדיין לא סיים את המצווה, מפני שמאוס הדבר לאכול פת בידיים רטובות, וכל עניינה של הנטילה הוא לטהר ולנקות את הידיים לפני הסעודה (רש"י סוטה ד, ב, ט"ז קנח, יג, מ"ב קנח, מו). ולפי זה כל זמן שמברכים לפני הניגוב עדיין זה נחשב שמברכים לפני סיום המצווה. ולכן כתב הט"ז (קנח, יב) שאם שכח ולא ברך עד לאחר הניגוב, הפסיד את הברכה.
אמנם דעת רוב הפוסקים, וביניהם הרמ"א ובעל המשנה ברורה, שגם אם שכח ולא ברך עד לאחר הניגוב, בדיעבד יכול עדיין לברך. שהואיל וכבר נעקרה ברכת נטילת ידיים ממקומה הטבעי לפני הנטילה, שוב אין הדבר מעכב כלל ומותר לברך גם לאחר הניגוב (מ"א קנח, טז). אבל אם כבר התחיל לברך על הלחם הפסיד את ברכת על נטילת ידיים (מ"ב קנח, מד).
ולכתחילה ברור שצריך להזהר ולברך לפני תחילת ניגוב הידיים. עוד צריך להזהר שלא לדבר בין הנטילה לברכה, שכיוון שהברכה מוסבת על הנטילה, אסור להפסיק בין הנטילה והברכה בדברים. 1
2 - הנוטל ידיו לאחר עשיית צרכיו
לפעמים אדם מתפנה לצרכיו לפני הארוחה ובצאתו מבית הכסא עליו ליטול את ידיו משתי סיבות, האחת משום שעשה את צרכיו והיוצא מבית הכסא צריך ליטול ידיים, ועוד הוא צריך ליטול את ידיו לקראת הסעודה. והשאלה האם אפשר להסתפק בנטילה אחת.
לדעת כמה פוסקים עליו ליטול את ידיו פעמיים. הטעם לזה, שאם יטול פעם אחת, יצטרך לברך בבת אחת שתי ברכות, האחת "אשר יצר" לאחר עשיית צרכיו, והשנייה "על נטילת ידיים" על הנטילה שלפני הסעודה. ולמעשה מיד לאחר הנטילה אינו יכול לברך "אשר יצר" מפני שאסור להפסיק בין הנטילה לברכת "על נטילה ידיים", ולאחר שינגב את ידיו גם לא יוכל לברך "אשר יצר" כדי שלא להפסיק בין הנטילה לברכת המוציא שעל הלחם. ולדחות את ברכת "אשר יצר" עד לאחר שיתחיל לאכול זה דבר שאינו ראוי, מפני שמצווה לברך מיד לאחר ההתפנות "אשר יצר". ולכן ישטוף תחילה את ידיו בלא כלי, באופן כזה שאינו כשר לנטילת ידיים לסעודה, ויברך "אשר יצר". ואחר כך יטול ידיו בשנית בכלי, כדין נטילת ידיים לסעודה, ויברך "על נטילת ידיים". וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח קסה, א).
ויש פוסקים שסוברים שאפשר להסתפק בנטילה אחת מכלי, ויברך קודם "על נטילת ידיים" ואחר שינגב את ידיו יברך "אשר יצר" ורק אח"כ יברך על הלחם ויאכל. ולדעתם אין כל הפסק בזה שמברך "אשר יצר" בין הנטילה לאכילת הלחם. ומשמע מדעת בעל המשנה ברורה שהרוצה לסמוך על דעתם רשאי (עיין מ"ב קסה, ב).
3 - המים
על פי התורה הטהרה קשורה למים, שכל אדם שנטמא עולה מטומאתו על ידי טבילה במים, וכן לפני הסעודה צריכים לטהר את הידיים במים. וכמה דינים נאמרו לגבי המים:
את הנטילה יש לבצע מתוך כלי שיהיו בו לכל הפחות רביעית הלוג, שהוא שיעור של שמונים וששה מיליליטר. וכל הנוטל בפחות משיעור זה לא יצא ידי חובה.
והמים צריכים להיות שקופים כמראם הטבעי, אבל אם נשתנה מראיהם נפסלו לנטילה. ועל פי זה אסור ליטול ידיים במיץ מפני שאלו מים שנשתנו במראיהם (שו"ע או"ח קס, א).
וכן מים שנעשתה בהם מלאכה פסולים לנטילה, מפני שאחר המלאכה הם נעשים כמי שופכים. ולכן מים ששטפו בהם כלים פסולים לנטילה. וכן מים שהניחו בהם בקבוק חם כדי לקררו ולהגישו לתינוק - נפסלו מנטילה, מפני שנעשתה בהם מלאכה (שו"ע קס, ב).
כדי לבאר מעט את סגולת הטהרה שבמים, יש להקדים שכידוע, הטומאה שייכת למוות ולחדלון, ולכן המת הוא אבי אבות הטומאה. לעומת זאת המים הם נוזל החיים, שעל ידם כל מיני הצומח והחי מתקיימים. יתר על כן, המים קדמו לכל הבריאה, שעוד לפני תחילת מעשה בראשית נאמר: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". נמצא שהמים הם היסוד הקדום ביותר. ולכן אולי צוותה התורה שאדם שנטמא והתרחק ממקור חייו - יטבול במקווה מים, ומתוך כך שכל גופו טובל ביסוד החיים הראשוני שבעולם, מתעוררים שורשי החיים שבקרבו, והנשמה הטהורה שבו מתגברת, והטומאה שדבקה בבשרו מסתלקת. בנוסף לכך, תכונתם של המים שהם מנקים את הלכלוך שדבק בבשר, ויש בטבילה סמליות מסוימת, שכשם שהלכלוך מתנקה ויורד על ידי המים, כך גם הטומאה שנדבקה בחיצוניותו של האדם עוברת ומסתלקת על ידי הטבילה במים.
וטעם זה שייך גם לנטילה שלפני הסעודה. שכל אכילה יכולה להיות בעלת דגש חומרני נמוך, ולעומת זאת יכולה להיות בעלת מגמה רוחנית, שהמזון וטעמו הטוב יתנו כח ושמחה לחיים מלאי תוכן ואידיאל. כדי שהאכילה לא תהיה מגושמת, צריכים לטהר את הידיים על ידי נטילתם במים שהם יסוד החיים שבעולם. אולי זוהי הסיבה שלכתחילה אין ראוי לקמץ במי הנטילה, אלא מן ראוי ליטול את הידיים בשפע של מים.
4 - כלי
הנטילה שמטהרת את הידיים לקראת הסעודה צריכה להתבצע על ידי פעולת שפיכה מתוך כלי, ובלא זה הנטילה פסולה. למשל, אדם שחפן בידיו מים והטילם על ידי חבירו - חבירו לא יצא בנטילה זו, מפני שנעשתה בלא כלי.
וכן אם מילא שקית ניילון במים, ומתוך השקית שפך מים על ידיו - לא יצא בזה ידי חובת הנטילה, מפני שהשקית איננה כלי.
אפשר אולי ללמוד מהלכה זו, שכל רעיון או אידאל, גם אם יהיה נעלה ביותר, חייב מסגרת כדי שאפשר יהיה להגשימו. המים מסמלים כאן את התוכן, והכלי את המסגרת שבלעדיה המים אינם יכולים לטהר את הידיים.
ונחזור להלכה: הכלי צריך להיות מסוגל להכיל לכל הפחות שמונים וששה מיליליטר שהם רביעית הלוג, ואם אינו מכיל שיעור זה - פסול לנטילה.
ראוי לציין שלגבי כלי שיש בו נקב נאמרו דינים רבים, לפעמים הנקב פוסל לגמרי את הכלי, ולפעמים בשעת הדחק אפשר להשתמש בו, ולא כאן המקום להאריך בפרטי ההלכות הללו (עיין שו"ע קנט, א-ב).
ומכל מקום הבעיה היא בנקב בתוך הכלי, אבל אם ישנו שבר בשפתו של הכלי, עדיין אפשר ליטול בו ידיים, אלא שצריכים להקפיד ליטול דרך המקום ששפתו נשברה, משום שרק עד למקום השבר המים נשמרים בכלי, ומה שלמעלה מזה, כיוון שאינו מסוגל לשמור את המים - אינו נחשב לכלי ופסול לנטילה. ולכן צריכים להקפיד ליטול דרך המקום שנפגם, שהוא המקום שבו השפה נמוכה ביותר, ועד לשם המים נאגרים בלא לגלוש החוצה. וכן מותר ליטול ידיים מקנקן שיש משפך בשפתו, אלא שצריך ליטול דרך המשפך ולא דרך השפה הרגילה. וכן מותר ליטול ידיים מקומקום, אלא שאם זרבוביתו נמוכה משאר שפתו, צריך ליטול דרך זרבוביתו, מפני שרק עד לגובה זה אוגר הקומקום את מימיו (מ"ב קנט, כד).
ולגבי כוס חד פעמית העשויה מפלסטיק או קרטון, היה מי שרצה לומר שמלכתחילה אין ליטול בה ידיים, מפני שלדעתו כוס כזו אינה נחשבת לכלי בר קיימא, שהרי עומדים לזורקה לאחר השימוש. אולם למעשה דעת רוב הפוסקים שאין הבדל אם משתמשים בכלי פעם אחת או כמה פעמים, וכיוון שגם בכוס חד פעמית משתמשים ככלי, שהרי שותים בה - דינה כדין כלי ומותר ליטול בה ידיים (ציץ אליעזר יב, כג). ומכל מקום משום הידור מצווה עדיף להשתמש בכלי קבוע שאין עומדים לזורקו (אז נדברו ו, מח).
5 - כח גברא ודין ברז מים
כדי שנטילת הידיים תהיה כשרה צריך שהמים ישפכו על הידיים מתוך כלי, וששפיכה זו תעשה על ידי פעולה מכוונת. המינוח ההלכתי לכך הוא "כח גברא", כלומר שהשפיכה תעשה בכח של אדם. ולכן אדם שהרטיב את ידיו בגשם לא יצא ידי חובת נטילה, כי המים באו על ידיו בלא כלי ובלא "כח גברא".
כדי לבאר את הדין ניקח לדוגמא את הדודים של שבת, שרגילים לחמם בהם מים לצורך השבת, ויש להם ברז בתחתיתם. תחילה נאמר שברור שדודים אלו הם כלים, ולכן יכול אדם להטות את הדוד עד שהמים ישפכו ממנו על ידיו, ויצא בזה ידי מצוות נטילת ידיים.
אלא שהשאלה האם מותר ליטול את הידיים על ידי פתיחת הברז שיוצא מתחתיתו. הבעיה היא שמצד אחד אמנם המים יצאו על ידי כוחו, היינו על ידי פתיחת הברז, אבל מן הצד השני, פעולה זו אינה מטה את הכלי באופן שהמים ישפכו אלא רק מסירה את המעצור שבברז, ועל ידי כך המים זורמים מעצמם. השאלה האם פעולה כזה נחשבת לכח גברא.
ההלכה היא שהמים שיוצאים מיד לאחר הפעולה של פתיחת הברז נחשבים לבאים מכח אדם, אבל מה שזורם אחר כך נחשב לזורם מעצמו, ואין ליטול בו ידיים. ולכן הרוצה ליטול ידיו דרך הברז שבדוד צריך להניח את ידו תחת הברז ולפותחו ומיד לסוגרו וכך לחזור על אותה הפעולה עד שהמים ירטיבו את כל כף היד (שו"ע קנט, ט).
וכל זה דווקא בברז שמחובר לכלי, אבל בברז הרגיל שבכיור אי אפשר ליטול ידיים, שאף שמבחינת "כח גברא" הזרם הראשון שיוצא אחר פתיחת הברז נחשב כבא מ"כח גברא", אבל כבר למדנו שהנטילה צריכה לבוא מכלי, וצינור המים אינו כלי.
ויש בתים בירושלים שהתקינו על גגותיהם חבית מים, שממנה זורמים המים לבית, ולדעת כמה פוסקים באותם הבתים המים הזורמים מן הברז נחשבים כבאים מתוך כלי, שכן הצינורות הופכים להיות חלק מן החבית, וממילא המים הזורמים מהצינור נחשבים כבאים מכלי. וכן סוברים בעל שו"ת ישכיל עבדי (ח"ה או"ח כ"ו) וציץ אליעזר (ח, ז). אבל בשו"ת אור לציון (א, ט"ז) כתב שכיוון שיש מרחק רב בין החבית שעל הגג לברז שבכיור, אין המים היוצאים ממנו נחשבים כיוצאים מן הכלי, ולכן אי אפשר ליטול ידיים במים הנשפכים מן הברז. וכן כתב בשערים המצויינים בהלכה (מ, ה).
עוד צריך לדעת שישנה דרך לטהר את הידיים לסעודה בלא כלי ובלא "כח גברא", וזאת על ידי טבילת הידיים במקווה כשר. שכן כוחו של המקווה גדול מכח הנטילה, שהרי הטבילה במקווה מטהרת את כל הגוף, וקל וחומר שתטהר את הידיים (עיין שו"ע קנט, יד-כ).
6 - חציצה
הרוצה ליטול את ידיו ולטהרם לסעודה צריך לשים לב שלא תיווצר חציצה בין המים לבין היד, שאם יש לכלוך או צבע הדבוק ליד, אין המים יכולים לבוא במגע אם אותו המקום שמתחת ללכלוך, והנטילה אינה יכולה לטהר את היד.
ברור שאם הצבע מקיף את רוב היד שאי אפשר ליטול ידיים כי הצבע חוצץ בין היד למים. אבל אם הצבע דבוק למיעוט היד בלבד, אזי הדין תלוי במידת ההקפדה על אותו לכלוך. אם רוב רובם של האנשים רגילים להסיר צבע או לכלוך שכזה כאשר נדבק בידיהם - אזי אפילו אם הוא לכלוך קטן, חייבים להסירו לפני הנטילה, ואם לא הסיר - נטילתו פסולה. אבל אם הוא לכלוך קטן כל כך, כמו למשל לכלוך מועט שישנו בין הציפורן לבשר, כיוון שאין רגילים להקפיד להסירו, אינו חוצץ בנטילה (שו"ע קסא, א; מ"ב ז').
ואדם שבאופן אישי רגיל להקפיד על לכלוך קטן מאוד, לגביו אותו לכלוך מהווה חציצה ועליו להסירו לפני הנטילה. ולעומת זאת אדם שעובד בצבע, וקשה לו להסיר תמיד את כתמי הצבע, כיוון שאין הוא מקפיד להסיר את הצבע מעל ידיו, אין צבע זה חוצץ בפני הנטילה (רמ"א קסא, א, ושו"ע קסא, ב).
לגבי טבעת שעונדים על האצבע, הדין הוא שאם אותו איש או אשה עונד תמיד את הטבעת שלו על היד, הרי היא נחשבת כחלק מן היד ואינה חוצצת בנטילה. אבל אם זו טבעת שרגילים להסיר אותה בזמנים מסוימים, כגון נשים שמסירות את הטבעת בעת שהן לשות בצק, עליהן להסיר את הטבעת לפני הנטילה. שכיוון שלפעמים הן מקפידות להסיר את הטבעת, אין היא נחשבת כחלק מן היד, ולכן היא מהווה חציצה בנטילה.
ואמנם מצד הדין אם הטבעת מונחת בצורה רופפת על האצבע, אין היא חוצצת בפני המים, אבל למעשה נוהגים להחמיר וכל טבעת שלפעמים מסירים אותה מן היד, מסירים אותה לפני הנטילה. וזאת מפני שקשה להגדיר במדויק, מתי הטבעת ענודה בצורה רופפת ומתי בצורה מהודקת. ולכן כל טבעת שלפעמים מסירים מן היד, צריך להסירה לפני הנטילה (שו"ע ורמ"א קסא, ג).
מי שנפצע בידו עד שהוצרך להדביק על פיצעו פלסתר או תחבושת, אם ניתן בקלות להוריד את התחבושת וליטול ידיים, יש להוריד את התחבושת. אבל אם הדבר כואב לו, או שהורדת התחבושת תזיק לפצע - אזי יכול ליטול את שאר היד, ויוצא בזה ידי חובת הנטילה. וידקדק לשפוך בבת אחת שמונים וששה מיליליטר על היד, שאם לא כן יהיה ספק בכשרות הנטילה 2 .
7 - שעת הדחק
אדם שרוצה לאכול לחם ואין בידו מים לנטילת ידיים, חייבוהו חכמים ללכת עד למרחק של מיל כדי לקיים את מצוות נטילת ידיים. מיל הוא תשע מאות וששים מטרים. ומי שהולך בדרכו, והמים נמצאים במרחק של כמה קילומטרים בהמשך דרכו, ההלכה היא שאם הם קרובים משיעור ארבעה מיל שהם ארבעה קילומטרים לערך, מחויב להמשיך בדרכו וכשיגיע אל המים יטול ידיו ויאכל. אבל אם המים רחוקים ממנו ארבעה מיל והוא רעב - מותר לו להקל לאכול בלא נטילת ידיים.
וכדי שלא יגע בלחם בידיים שאינן נטולות, עליו לעטוף את ידיו בבגד, כדי לחצוץ בינם לבין הלחם (שו"ע קסג, א).
8 - המתפנה באמצע הסעודה
הואיל וטעם הנטילה כדי לנקות ולקדש את הידיים לקראת הסעודה. לכן אדם שנגע באמצע סעודתו במקום מכוסה שבגופו, מקום שיש שם מעט זיעה, לכלך את ידיו ועליו ליטול מחדש את ידיו. וקל וחומר שמי שיצא להתפנות באמצע סעודתו שצריך בצאתו מהשירותים ליטול את ידיו כדין, כדי שיוכל להמשיך בסעודתו בידיים מטוהרות ונקיות.
ולגבי הברכה, נפסק בשולחן ערוך שכל שנגע במקום מכוסה או התפנה באמצע סעודתו צריך ליטול ידיו עם ברכה. ובעל המשנה ברורה כתב שלדעת הרש"ל כיוון שכבר ברך "על נטילת ידיים" בתחילת הסעודה, לא יברך שוב, אלא יטול ידיו בלא ברכה. ולמעשה נפסק במשנה ברורה שאם יצא להתפנות צריך ליטול ידיו בברכה. אבל אם נגע במקומות המכוסים שבגופו, יטול ידיו בלא ברכה (שו"ע קסד, ב; מ"ב י"ג, ועיין בבאו"ה שהרוצה לנהוג כשו"ע יש לו על מה לסמוך).
^ 1. למעשה, מי שלא ברך עד שגמר לנגב ידיו, לדעת המ"ב (קנח, מד) בדיעבד יכול לברך, שכן דעת רוב הפוסקים. אבל ראוי להזכיר כאן דברי הפמ"ג במשב"ז קנח, י"ב, שכתב שכדי לצאת מן הספק עדיף שיגע באצבעותיו במקומות המכוסים ועל ידי כך יתחייב בנטילה, ויטול ידיו ויברך, וכן כתבו למעשה הבן איש חי שמיני ז', וכה"ח קנח, פה.
כתב בדרושי הצל"ח דרוש ד', שיש להיזהר שלא לדבר בין הנטילה לברכה. ופסק בשו"ת שבט הלוי ח"ג י"ב, שאם דיבר בין הנטילה לברכה, לא יכול יותר לברך. שכיוון שהברכה מוסבת על הנטילה, אם הפסיק ביניהם הפסיק הברכה. אבל למעשה נראה ששאר הפוסקים אינם סוברים כדעתו, עובדה שיש נוהגים לומר "שאו ידיכם קודש" בין הנטילה לברכה, ולא ראו בזה הפסק.
^ 2. כידוע צריכים ליטול את הידיים פעמיים, שבפעם הראשונה יוצאת הטומאה מהיד ונשארת במים, ובנטילה השנייה גם המים שעל היד נטהרים. אבל כאשר ישנה תחבושת על היד יש חשש שמא מעט מן המים הראשונים יספגו במקום התחבושת, ואז לא יוכלו המים השניים לטהרם. אבל אם יטול את ידו ברביעית שלימה, לא תהיה שום טומאה במים הראשונים, שכן ההלכה שכל הנוטל ברביעית בבת אחת - אין במים כל טומאה. ואם הפלסתר מונח על האצבע האמצעית, יכול ליטול את ידו בשתי פעמים, פעם על האצבעות שבצד אחד ופעם על האצבעות שבצד השני, ויקפיד לשפוך בכל פעם רביעית שלימה.
כתב בדרושי הצל"ח דרוש ד', שיש להיזהר שלא לדבר בין הנטילה לברכה. ופסק בשו"ת שבט הלוי ח"ג י"ב, שאם דיבר בין הנטילה לברכה, לא יכול יותר לברך. שכיוון שהברכה מוסבת על הנטילה, אם הפסיק ביניהם הפסיק הברכה. אבל למעשה נראה ששאר הפוסקים אינם סוברים כדעתו, עובדה שיש נוהגים לומר "שאו ידיכם קודש" בין הנטילה לברכה, ולא ראו בזה הפסק.
^ 2. כידוע צריכים ליטול את הידיים פעמיים, שבפעם הראשונה יוצאת הטומאה מהיד ונשארת במים, ובנטילה השנייה גם המים שעל היד נטהרים. אבל כאשר ישנה תחבושת על היד יש חשש שמא מעט מן המים הראשונים יספגו במקום התחבושת, ואז לא יוכלו המים השניים לטהרם. אבל אם יטול את ידו ברביעית שלימה, לא תהיה שום טומאה במים הראשונים, שכן ההלכה שכל הנוטל ברביעית בבת אחת - אין במים כל טומאה. ואם הפלסתר מונח על האצבע האמצעית, יכול ליטול את ידו בשתי פעמים, פעם על האצבעות שבצד אחד ופעם על האצבעות שבצד השני, ויקפיד לשפוך בכל פעם רביעית שלימה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
