ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ראש השנה
- הלכות ראש השנה
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
רחל רשלין בת אלגרה
המקור בגמרא
בגמרא בשני מקומות (הוריות יב. כריתות ה (:מבאר אביי שמכיוון שלסימנים יש
משמעות:
"יהא רגיל אדם לאכול בראש השנה קרא(דלעת), ורוביא (תלתן) כרתי סילקא(סלק) ותמרי (תמרים)".
הסיבה שאוכלים מאכלים אלו הם כדי לרמוז על כך שבשנה הבאה עלינו לטובה יקרו לנו דברים הרמוזים בירקות אלו:
שאוכלים קרא מבקשים שיקראו לפני ה' זכיותינו ושה' הטוב יקרע את רוע גזר דיננו.
כשאוכלים רוביא רומזים שירבו זכויותינו.
כשאוכלים כרתי אנו רומזים שיכרתו אויבנו.
ושאכולים סלק אנו רומזים שיסתלקו אויבנו.
כשאוכלים תמרים אנו רומזים שיתמו אויבנו.
מנהגים נוספים
מלבד הסימנים המובאים בגמרא, מביא הטור עוד מספר מנהגים שונים בעניין זה:
א. באשכנז ישנו מנהג לאכול בתחילת הסעודה תפוח מתוק בדבש לומר שתתחדש
עלינו שנה מתוקה, ובט"ז ביאר כי אוכלים דווקא תפוח לרמוז לחקל תפוחין קדישין המובא בזוהר .
ב. בפרובינציא נהגו להביא לשולחן כל מיני חידוש ואוכלים ראש כבש לומר שנהיה לראש ולא לזנב וריאה לפי שהיא קלה.
ג. מהר"מ מרוטנבורג היה רגיל לאכול ראש איל לזכר אילו של יצחק.
מהי משמעות הסימנים?
יש לבאר לעומק מהו עניין הסמנים הנ"ל מה מועיל בהם אכילתם או שמותם?
במאור ושמש מביא מקור מהתורה כי לסימנים יש משמעות:
בתורה נאמר כי לפני שיצחק רצה לברך את בניו, יעקב ועשיו, ביקש מהם שיכינו לו מאכל "כאשר אהבתי". ולכאורה יש לשאול, מה הקשר בין עניין הברכה לעניין המאכלים שיצחק אוהב? מבאר המאור ושמש:
"כי המשכת הברכות הוא לפי ענין המאכלים, ודברים מתוקים - הם ממדת חסד, והחמוצים - הם ממדת גבורה, לזה אוכלים בראש השנה דברים מתוקים ודבש".
כלומר המאכל הוא מעין כלי מחזיק ברכה ולכן כל מאכל ממשיך ברכה אחרת. מאכל חמוץ ממשיך דינים וגבורות:
"ויצחק אבינו היה מדתו מדת גבורה, אהב גם כן מאכלים עזים וחריפים, המעוררין מדתו, ולכן צוה לו להביא לו מטעמים 'כאשר אהב' היינו הרומזים למדתו, כדי לעורר סטרא דגבורה".
מאכל מתוק לעומתו ממשיך חסדים.
והמאור ושמש מבאר על פי הנחות אלו את כל פרשיית ברכות יעקב ועשיו, ולעניינו למדנו כי לסימנים שאוכלים יש משמעות והם ממשיכים ברכה לפי טעמם.
הפרי צדיק מבאר כי עיקר עניין הסימנים הוא השמות שלהם, המעידים על מהותם הפנימים וזה לשון קודשו:
"הענין הוא שהאכילות מורים לסימן טוב כפי שמותם. ...והשמות מכל דבר מורה על שורש החיים שיש בדבר זה. וכשאוכלים דבר שנקרא ראש וזה שורש החיים שלו מורה לסימן שנהיה לראש וכן רוביא שירבו זכויותינו וכדומה. ותפוח מתוק בדבש שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה".
פסק מר"ן והרמ"א:
מר"ן פסק שצריך לאכול את הסימנים המובאים בגמרא (רובייא כרתי סילקא צמרי וקרא) ושאכולים ראש כבש לומר ב דברים: שנהיה לראש ולא לזנב ולזכר אילו של יצחק.
והרמ"א הביא את המנהג לאכול רימונים ולומר נרבה זכויות כרימון ואת המנהג לאכול בשר שמן ומיני מתיקה ובמשנה ברורה (תקפג,ס"ה) הביא מנהג לאכול דגים לסימן שיפרו וירבו כדגים.
ובבן איש חי (ש"ר ניצבים) הדגיש שאין לאכול דברים חמוצים: " לא יאכלו בראש השנה דבר חמוץ, ולא תבשיל מבושל בדבר חמוץ, וכן יזהרו מפירות חמוצים, הן רמונים הן ענבים הן אגסים, וכתב במטה אפרים, דהוא הדין שלא יאכל פרי שלא נגמר עדין בישולו".
לא לכעוס
הפוסקים השונים הביאו על פי האריז"ל שהסימן הכי שלילי לקראת השנה החדשה הוא הכעס.
המשנה ברורה כתב:
"והנה כל אלו הענינים עושין הכל לסימן טוב ולכן פשוט שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו מלבד גודל האיסור (הכללי שאסור לכעוס, צריך להשתדל לא לכעוס) כדי שיהיה לסימן טוב"
ובבן איש חי הרחיב וכתב:
"אם נזדמן שבא ולא ראה השולחן ערוך, לא יתקוטט עם אשתו ויכעוס, דהכעס הוא סימן רע ביותר, אלא יסבול ולא יקפיד אפילו בלב".
מדוע לא אומרים את ה 'יהי רצון' לפני הברכה על הסימן?
מנהג ישראל הוא לא לומר את ה 'יהי רצון' ואז לברך ולאכול, אלא מברכים על הסימן טועמים ממנו ואז אומרים את ה 'יהי רצון' ואוכלים שוב. ולכאורה היה יותר פשוט לומר את ה 'יהי רצון' לפני הברכה ואז לברך ולאכול.
הסיבה שלא אומרים את ה'יהי רצון' לפני הברכה, מובאת בזוהר הקדוש (ח"א רכח.) "בגין כך בכל אתר דברכאן אצטריכו לברכא, בעי קב"ה לאתברכא בקדמיתא, ולבתר אתברכו אחרנין"
תרגום: בכל מקום שצריך ברכה צריך לברך את הקב"ה קודם ואחר כך לברך דבר אחר.
ואם לא עשה כן, והקדים ברכת חבירו לברכת המקום, לא תתקיים אותה ברכה, וגם כאן לפני שאנו רוצים להמשיך ברכה עלינו באמירת ה 'יהי רצון' עלינו להקדים לברך את הקב"ה.
והזוהר הקדוש מביא מקור לדבר זה מדברי התורה עצמה: יצחק ברך את ה' לפני שברך את עשו באומרו "ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה'".
יעקב אף הוא הקדים את ברכת ה' לברכת בניו, ולכן כשבא יעקב לברך את בני יוסף הקדים שבחו של הקב"ה תחלה, כמו שנאמר: "האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה", ואח"כ סיים: "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וכו', וידגו לרוב בקרב הארץ".
ובגמרא בנדרים לב: מבואר כי מכיוון שמלכי צדק הקדים את ברכת אברהם לברכת ה', באומרו : "ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, וברוך אל עליון" עברה הכהונה ממנו לאברהם שנאמר "והוא כהן לאל עליון, הוא כהן - ואין זרעו כהן".
ומכל הדוגמאות הללו אנו למדים כי אין להקדים את ה 'יהי רצון' לאכילה.
מתי אוכלים את הסימנים?
ישנם מספר מנהגים מתי אוכלים את הסימנים. יש שאוכלים את הסימנים לאחר הקידוש לפני נטילת הידיים. הבעיה במנהג זה הוא שנכנסים לספק ברכות לגבי ברכה אחרונה על סימנים אלו.
ויש שאוכלים אותם לאחר ברכת המוציא, ובכך יוצאים מהספק של הברכה האחרונה שברכת המזון שלאחר הסעודה פוטרת סימנים אלו.
המנהג השני הוא המומלץ יותר על ידי הפוסקים, דהיינו לברך המוציא ולאחר מכן לאכול את הסימנים.
ומכיוון שמר"ן בסימן קעז כתב שדברים שבאים בתוך הסעודה שרגילים ללפת בהם את הפת, כגון בשר דגים ירקות גבינה, לא מברכים עליהם - לכן לא צריך לברך על הירקות (כרתי סלק דלעת וכו'). והגרמ"א הביא מנהג: לקחת פרי האדמה שאינו חלק מהארוחה כגון אבטיח מלון בננה או בוטנים ולברך עליו. ויש שלא נוהגים כך.
לאכול בתחילה את התמר
כתב הגרע"י בשו"ת יחוה דעת (חלק א סימן נא):
"הואיל ומכלל הפירות המובאים על השלחן בלילי ראש השנה, תמרים, שנשתבחה בהם הארץ, והם קודמים לברכה לרמונים ולשאר פירות, לכן להם משפט הבכורה, ויברך בורא פרי העץ על תמרה ויאכל, ואח"כ יאמר יהי רצון על תמרה אחרת ויאכל. ובברכת בורא פרי העץ שאמר על התמרים, פטר כל פירות העץ שעל השלחן, וכן בברכת שהחיינו שבירך על התמרים (אם אוכל מהם בפעם ראשונה), פוטר כל מיני פירות חדשים שלפניו מברכת שהחיינו".
פרטים נוספים
ישנם עוד מספר פרטים בעניין אכילת הסימנים המובאים בהלכות חגים לגרמ"א:
א. כשאוכלים את התפוח לא יאמרו "שתהיה לנו שנה מתוקה כדבש" מפני שנאמר "דבש מצאת אכול דייך", ואנו רוצים ברכה בלי די.
ב. אם אין המאכלים ערבים לו יבקש את הבקשה בראייה בלבד.
ג. זוג שמתחתן ינהיג לאכול את הסימנים שמביתו ומביתה.
ד. יש הנוהגים להתחיל בתפוח בדבש, אך המנהג הנכון לאכול מהתמר שהוא ממין שבעה.
ה. נוהגים לעשות סדר זה בשני הלילות. ובכל מקרה לא יכינו מיום טוב אחד לשני כלום.
ו. בזמן הקידוש בלילה הראשון יסיר מעל השולחן את הפירות החדשים שלא יפטרו בברכת שהחיינו של הקידוש. ובלילה השני משאירים בכוונה פרי חדש על השולחן.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
