^ 1. בסוגיה המקבילה בירושלמי פסחים י, ד, מובאת רק דעתו של שמואל ודעות קרובות לו, ואילו הנימוק "שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת" מובא שם כהסבר להלכה: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". בירושלמי זו התשובה לשאלת בן הטיפש. במכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא, פרשה יח, ד"ה והיה, הלכה זו מובאת כתשובה לבן החכם.
^ 2. הרב יצחק בן ר' יהודה אבן גיאת, מאה שערים, שערי שמחה, חלק ב, עמ' קב, בשם רב האי, ובעמ' קד, בשם רב יהודאי גאון, "וכן אמר רב סעדיה וכולהו רבותא"; הרי"ף לפסחים יט ע"א בדפי הרי"ף. הרב זרחיה הלוי, המאור הקטן לפסחים כו ע"ב בדפי הרי"ף, מצטט אף הוא את דברי רב האי גאון. ר' יצחק בן אבא מארי, ספר העיטור, עשרת הדיברות, הלכות מצה ומרור, קלה ע"א; רמב"ם הלכות חמץ ומצה ו, יא. הרא"ש לפסחים י, לד העתיק את לשון הרי"ף. טור, או"ח, סימן תעח; רבינו דוד בן ראובן בונפיד, פסחים, ירושלים תדש"מ, עמ' תב–תו; ר' אהרון הכהן ב"ר יעקב הכהן מנרבונה, אורחות חיים, הלכות ליל פסח, סימן לה (בסוף); חידושי הר"ן לפסחים, עמ' קכה. כאמור, ראשונים רבים סברו שאין להפטיר אפיקומן אחר המצה האחרונה, ונציינם בהערות הבאות על פי התפלגות הטעמים השונים. ראה עוד: הרב מ"מ כשר, הגדה שלמה, עמ' 171–174.
^ 3. שו"ת רש"י, סימן שד, עמ' 326.
^ 4. ר' אליעזר בן יואל הלוי, ראבי"ה, ח"ב, מסכת פסחים, סימן תקכה, ד"ה ושוב אוכלין. מקורות נוספים, ראה עוד: הרב משה הררי, מקראי קדש, עמ' 497–498.
^ 5. תשובה זו הובאה אצל ר' אליעזר בן יהודה מוורמייזה, מעשה רוקח, סימן סד, וכן באוצר הגאונים, מסכת פסחים, חלק התשובות, עמ' 129.
^ 6. ראשונים נוספים סוברים שאוכלים מצה באחרונה בכדי לשמר את טעמה, וכשם שנהגו ביחס לקרבן פסח – אך לא כזכר לקרבן הפסח. כך כתבו גם: תוס' לפסחים קכ ע"א, ד"ה באחרונה; ר' יהודה אלמדארי, על הלכות רב אלפס למסכת פסחים, עמ' קעח; ר' אשר מלוניל, ספר המנהגות, כח ע"א; ר' ישעיהו דטראני הזקן, פסקי הרי"ד, עמ' שפ; הריטב"א, הגדה של פסח, עמ' יד; רבינו פרץ, פסחים, עמ' קטז; רבינו ירוחם ב"ר משולם, תולדות אדם וחוה, מג ע"ד; ר' ישעיהו אחרון ב"ר אליהו מטראני, ריא"ז, עמ' רי. ראה עוד: הרמ"מ כשר, תורה שלמה, חלק יב, עמ' 275, 297.
^ 7. רש"י, פסחים קיט ע"ב, ד"ה אין. כדברי רש"י שם כותבים גם: הרשב"ם שם, ד"ה אין (שהוסיף: "זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה"); ר' אברהם ב"ר נתן הירחי, ספר המנהיג, סימן פו, עמ' תצח; ר' צדקיה ב"ר אברהם הרופא, שבלי הלקט, סימן ריח, ק ע"ב; ר' אהרון הכהן ב"ר יעקב הכהן מנרבונה, ספר הכלבו, סימן נ, ד"ה וכתב הרמב"ם, בשם הראב"ד; הנ"ל, אורחות חיים, הלכות ליל פסח, סימן כז.
^ 8. מחזור ויטרי הלכות פסח (עמ' 285) סימן צה ד"ה מה נשתנה. טעם זה נזכר ע"י ראשונים נוספים: הרב אליעזר בן יואל הלוי, ראבי"ה ח"ב - מסכת פסחים, סימן תקכה ד"ה ולאחר שהניח; ר' אשר ב"ר שאול מלוניל, ספר המנהגות, דף כה ע"א; ר' יצחק בן משה מוינא, ספר אור זרוע, ח"ב סימן רלב ד"ה אמר רבא; ר' דוד אבודרהם, ספר אבודרהם סדר ההגדה ופירושה, עמ' רלד; הרמב"ן, מלחמת ה' פסחים (דף כו ע"ב ברי"ף); רבנו זרחיה הלוי, המאור הקטן, ברי"ף שם; ספר החינוך מצוה כא; המאירי, פסחים, עמ' רנג -רנד; הרא"ש, פסחים י, לד, ובשו"ת הרא"ש, כלל יד, ה; בנו, הטור או"ח סימן תעז; ר' אהרון הכהן ב"ר יעקב הכהן מנרבונה, ספר הכלבו, סימן נ; הר"ן, פסחים (כז ע"א ברי"ף); הרב משה חלאוה, פסחים, עמ' שסב; תלמיד הרשב"א, פסחים עמ' קלז. הוא מצין שמהגמ' משמע שהטעם הוא שישאר טעם מצה בפה.
^ 9. רש"י, פסחים קיט ע"ב ד"ה אין, כותב שהאיסור לאכול לאחר המצה האחרונה הוא זכר למצה שנאכלה עם הפסח, ושאחריה לא אכלו אפיקומן. כך מופיע גם בספרי רש"י, ספר הפרדס, הל' פסח עמוד נג, וכן בסידור רש"י, סי' שפח. אך בספר האורה, חלק א , [צ] סדר הפסח, כתוב: "צריך לאכול כזית מצה דמנטרא אחר סעודתו זכר לפסח". זכר לפסח עצמו ולא למצה הנאכלת עם הקרבן פסח. גם הרשב"ם בפסחים קיט ע"ב ד"ה אין, כתב: "זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה", ואילו בהמשך הסוגיה שם קכ ע"א בד"ה ישנו כתב: "משום דעבידא זכר לפסח בזמן שבית המקדש קיים". כך קורה גם אצל ר' צדקיה ב"ר אברהם הרופא, שבלי הלקט, סימן ריח, דף ק ע"ב הכותב שזהו זכר למצה הנאכלת עם הקרבן, אם כי הוא מתבטא שם גם שהאפיקומן הוא זכר לפסח.
^ 10. ראש השנה ל ע"א; ביצה ה ע"ב; תענית יז ע"ב; בכורות נג ע"ב.
^ 11. על ההבדל בין זכר למקדש ל"מהרה יבנה המקדש", ראה: הרב אברהם יצחק רוזנבום, "זכר למקדש – 'מהרה יבנה המקדש' ", סיני, נב (תשכ"ג), עמ' של–שלא; הרב שמואל יוסף זוין, "מהרה יבנה המקדש", תורה שבעל פה, ה (תשכ"ג) עמ' קכח–קלד.
^ 12. מהר"ל, גבורות ה', פרק סג, עמ' רפז.
^ 13. הנהגתו וטעמו של המהרי"ל הובאו גם בט"ז, או"ח, סימן תעז, ס"ק א.
14. אוצר ספרי האדר"ת, זכר למקדש, ירושלים: מכון להוצאת ספרים וכתבי יד אהבת שלום, תשס"ד, עמ' סג-סד.
15. הרב צבי פסח פרנק, מקראי קדש – חג הפסח, חלק ב, עמ' קפו–קפז.
^ 14. המג"א, או"ח, סימן תעז, ס"ק א, חיבר בין דברי המהרי"ל והב"ח, וכתב: "המהרי"ל כתב לכתחילה ייקח ב' זיתים: א' זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עמו (ד"מ, ב"ח)". כך גם כתב בחק יעקב, שם, ס"ק ב. אולם, כאמור, הב"ח שלל את טעמו של המהרי"ל, וכן הדגיש במחצית השקל שם שטעמי המהרי"ל והב"ח שונים.
^ 15. שבח פסח, יא ע"ב.
^ 16. חזון עובדיה, חלק ראשון, כרך ב, עמ' תשפו–תשצז.
^ 17. אפשרות אחרת המסבירה מדוע אוכלים שתי כזיתים מצה באפיקומן נאמרה ע"י בעל ספר חמדת ימים, דפוס וינציאה, דף כז ע"ב. לפיו, יש לאכול כזית אחד זכר לקרבן חגיגה ואחד זכר לקרבן פסח הנאכל על השובע. יתכן שהוא עירב בין ההנמקה לחובת אכילת שני תבשילין בליל הסדר: "אחד זכר לפסח, ואחד זכר לחגיגה" (ירושלמי פסחים י, ג; פסחים קיד ע"ב), לבין המנהג שהיה כנראה נפוץ בזמנו ובמקומו לאכול שני זיתים אפיקומן. טעם זה מופיע גם בחיי אדם, כלל קל, סעיף יד, וכן הודפס במספר הגדות.
^ 18. כך כתבו גם: הרב יחיאל מיכל עפשטיין, ערוך השולחן, סימן תעז, סעיף ג; משנה ברורה, סימן תעז, ס"ק א. דברים דומים כתבו גם פוסקים ספרדים: הרב חיים פאלאג'י, חיים לראש, עו ע"ב; הרב יוסף חיים, בן איש חי, פרשת צו, אות לה; הרב יעקב חיים סופר, כף החיים, או"ח, סימן תעז, ס"ק א; א' בן יעקב, מנהגי יהדות בבל בדורות האחרונים, ירושלים תשנ"ג, ספר ראשון, עמ' 258, סעיף 30. מהעובדה שטעם זה מופיע גם אצל פוסקים ספרדים, מוכח שהקביעה שהוראה זו של אכילת שני זיתים באפיקומן לא נתקבלה בעדות המזרח איננה נכונה, וכפי שכתב יוסף תבורי, פסח דורות, עמ' 130. אמנם גם הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה, חלק ראשון, כרך ב, עמ' תשפו–תשצז, לא ציין בתשובתו את דבריהם, ולכאורה ניתן לקבל רושם כזה מדבריו.