"אי לרב, דאמר מבעה זה אדם, מאי אבות ומאי תולדות אית ביה? וכי תימא, אב - ניעור, תולדה - ישן, והתנן: אדם מועד לעולם, בין ער בין ישן! אלא, א'כיחו וניעו'. היכי דמי? אי בהדי דאזלי קמזקי, כֹּחוֹ הוה!"

"תולדה דמבעה מאי היא? אי אליבא דשמואל דאמר מבעה זה השן - הא אמינא לה, ואי לרב דאמר מבעה זה אדם - 'כיחו וניעו'".

"מתני'. גץ שיצא מתחת הפטיש והזיק - חייב..."

"אמר רבא: זרק צרור בכותל וחזרה לאחוריה והרגה - חייב. ותנא תונא: כגון אלו המשחקין בכדור שהרגו, במזיד - נהרגין, בשוגג - גולין. בשוגג גולין פשיטא! - במזיד נהרגין איצטריך ליה ... אמר רב פפא: האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא (מי שכפת את חבירו ופתח עליו סכר של מים והרגו) - גירי דידיה הוא, ומיחייב (פעולתו נחשבת כאילו הרגו באמצעות חיציו וחייב). הני מילי - בכח ראשון, אבל בכח שני (בשטף המים השני)- גרמא בעלמא הוא. ואמר רב פפא: זרק צרור למעלה, והלכה לצדדין והרגה - חייב".

"אמר מר: השוחט במוכני (בסכין שמחוברת לגלגל שמסתובב) - שחיטתו כשרה. והתניא: שחיטתו פסולה! לא קשיא: הא בסרנא דפחרא (בגלגל שמונע באמצעות כוח אדם – שחיטתו כשרה), הא בסרנא דמיא (בגלגל שמונע באמצעות כוח סכר מים – שחיטתו פסולה). ואיבעית אימא: הא והא בסרנא דמיא, ולא קשיא: הא בכח ראשון (בסבוב הראשון שנוצר לאחר פתיחת הסכר – שחיטתו כשרה), הא בכח שני (בסבוב השני שנוצר לאחר פתיחת הסכר – שחיטתו פסולה), וכי הא דאמר רב פפא: האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא ומית - חייב, מאי טעמא? גירי דידיה הוא דאהני ביה; והני מילי בכח ראשון, אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא".

"גלגל של אבן או של עץ שהיתה הסכין קבועה בו וסבב אדם את הגלגל ושם צואר העוף או הבהמה כנגדו עד שנשחט בסביבת הגלגל הרי זו כשירה, ואם המים הן המסבבין את הגלגל ושם את הצואר כנגדו בשעה שסבב ונשחט הרי זו פסולה, ואם פטר אדם את המים עד שבאו וסבבו את הגלגל ושחט בסביבתו הרי זו כשרה שהרי מכח אדם בא, במה דברים אמורים בסביבה ראשונה שהיא מכח האדם אבל מסביבה שנייה ולאחריה אינה מכח האדם אלא מכח המים בהילוכן".

אולם הרי"ף השמיט דעה זו, וכתב (בחולין דף ג' ע"ב מדפי הרי"ף):
"תני ר' אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלין, הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן, ודווקא דזרקה הוא אבל נפלה מאליה ושחטה כדרכה פסולה".
הרי"ף השמיט את האפשרות ששחיטה באמצעות גלגל שמחובר לסכר מים (כוח הטבע) תהיה כשרה בכוח ראשון. וכמו כן הוא השמיט אפילו את הדעה הקודמת, והוא פוסל שחיטה באמצעות גלגל שהונע בכוח האדם. ולשיטתו, מכיוון שכיוון התנועה הסיבובי של הגלגל אינו ממשיך את כיון תנועת הקו הישר של רגלו של האדם שמניעה את הגלגל – הכוח הזה אינו משויך אליו.
ומצד שני הרי"ף אינו שולל לגמרי צירוף של כוח הטבע לכוחו של האדם, והוא פסק שרק אם הסכין נפלה מאליה (מעצמה) - השחיטה פסולה. אך אם האדם הפיל סכין, וכוח הכובד הוסיף למהירותה, הרי שכוח זה משוייך אליו. 1 ולדעת הרי"ף כאשר כוח הטבע הצטרף לכיוון התנועה שהאדם יצר והוסיף על מהירותו – הכוח הזה משויך אליו, אולם כאשר כוח הטבע אינו מצטרף לכיוון התנועה שהאדם יצר – הכוח הזה אינו משויך אליו.
ויש לברר, מדוע הרי"ף חולק על שיטת הסוגיות אלו, ומדוע הוא משמיט את הדינים אלו מהלכותיו?

חלק ב: המקורות שמתייחסים לכוחות ומעברי אנרגיה
שרשי הדין של ההלכות שהרי"ף הכריע לפסוק כמותם
וזו לשון הכתוב לגבי נזק וחבלה (ויקרא כ"ד, י"ח-י"ט):
"וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:"
הכתוב מחייב אדם שהזיק את רכוש חבירו, ואדם שחבל בחבירו, אולם מהכתוב משמע שהנזק נעשה על ידי הכאה ישירה. והכתוב אינו מזכיר נזק שנעשה באמצעות כוח שכבר התנתק מהאדם שייצר אותו, או כאשר כוח טבע הצטרף אל הכוח שהאדם ייצר.

בדיני רוצח מצאנו חיוב גם כאשר הנזק נעשה באמצעות כוח שכבר התנתק מהאדם שייצר אותו, וגם כאשר כוח טבע הצטרף אל הכוח שהאדם ייצר, וזו לשון הכתוב לגבי רציחה (במדבר ל"ה, כ'-כ"א):
"וְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדָּפֶנּוּ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת: אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ:"
הכתוב "יֶהְדָּפֶנּוּ" מגלה שהתורה חייבה רוצח גם כאשר הרג שלא באמצעות גופו ממש. בפעולת ההדיפה האדם רותם את כוח הכובד לצרכיו, שהרי מהירות הנפילה היא שגרמה לחבטה הקשה

"וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם: וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי:

"מתני'. נשמט 'הַבַּרְזֶל' מקתו והרג - רבי אומר: אינו גולה, וחכמים אומרים: גולה. 'מִן הָעֵץ' המתבקע - רבי אומר: גולה, וחכמים אומרים: אינו גולה.
גמ'. ... אמר רב פפא: מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי ואזול תמרי וקטול (מי שהשליך גוש אל הדקל והשיר תמרים ונפלו התמרים והרגו), - באנו למחלוקת דרבי ורבנן. פשיטא! מהו דתימא כ'כח כחו' דמי, קמ"ל (רב פפא השמיע לנו שרבי עדיין מחשיב מצב כזה ל'כוחו' ומחייב). אלא 'כח כחו' לרבי היכי משכחת לה? כגון דשדא פיסא ומחיה לגרמא (שזרק גוש והפיל את עץ החריות), ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא ואתר תמרי (ועץ החריות נפל על אשכול התמרים), ואזול תמרי וקטול (והתמרים נפלו והרגו. – מצב מורכב כזה נחשב גם לרבי 'כוח כוחו' והוא פטור)".

"כגון שניתזה בַּקַּעַת מן העץ והלכה והרגה; או נשמט הברזל , כלומר מכח הכאתו בעץ לבקעו נשמט והלך והרג."

"... נשמט הברזל מקתו והרג הרי זה גולה, נשמט הברזל מן העץ המתבקע אינו גולה, מפני שאין זה מכחו אלא מכח כחו ..."

"הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והרגו בעל הבית בשגגה פטור מן הגלות, שנאמר 'וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר ', מה יער שיש רשות לנהרג להכנס לשם אף כל כיוצא בו, לפיכך הנכנס לחנות הנגר שלא ברשות ונתזה בַּקַּעַת וטפחה לו על פניו ומת פטור מגלות, ואם נכנס ברשות הרי זה גולה ."