ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת השבת
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- כשרות
בגמרא במסכת ברכות (דף מג עמוד ב) אומר רב יהודה שמי שיוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים, יברך: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם.
התורה (דברים פרק טז א) אומרת לנו "שמור את חודש האביב ועשית פסח". מוטל עלינו לוודא שהפסח לעולם יצא באביב. אך השנה הפסח יצא מאוחר מאוד יחסית למחזור השמש (אפשר לזהות על פי החשבון הנוצרי, העוקב אחרי מחזור השמש בלבד. השנה פסח יצא בשני לאפריל, מה שאומר כמחצית ניסן לא הייתה בחודש אפריל). המשמעות המעשית היא שרוב האילנות לא לבלבו באותה עת. עצים רבים נכנסים ללבלובם בשבועות אלה, מה שמעלה את השאלה אם ניתן לברך את ברכת האילנות גם כעת.
שאלה זו עולה ביתר שאת בחצי כדור הארץ הדרומי. שם העונות הפוכות. באוסטרליה האביב חל בסביבות ספטמבר-אוטובר (בדרך כלל אלול-תשרי). בחודש ניסן לא נמצא אילנות עם פירות קיץ מלבלבים. השאלה היא מתי נכון לברך את ברכת האילנות שם.
הריטב"א (ראש השנה יא עמוד א) כותב "יומי ניסן לאו דווקא, אלא כל מקום ומקום לפי מה שהוא מלבלב". לכאורה מדבריו עולה שהברכה היא לפי הלבלוב, ולא לפי חודש ניסן. גם בספר צידה לדרך פוסק רבי מנחם בן זרח (מתלמידי רבי יהודה בן הרא"ש, אביו גורש מצרפת ומשפחתו הגיעה לספרד, האברבנאל הכתיר אותו להיות ראש ישיבה בטולדו) שאם ראה אילנות פורחים באדר, יברך באדר.
מרגלא בפי העם לזמר בט"ו בשבט "השקדייה פורחת". הטעם לשיר מסוים זה הוא שבחודש שבט השקדייה פורחת פחות או יותר לבדה. יתר הלבלובים יצאו בחודש ניסן (אפריל, אם נדייק). בשו"ת הלכות קטנות (חלק ב סימן כח) נשאל אם ניתן לברך על לבלוב השקדייה. הוא עונה שמכך שהגמרא טרחה לכתוב "היוצא בימי ניסן", ולא כתבה סתם "הרואה אילנות מלבלבים", עולה שאין לברך על הלבלוב המוקדם, "אלא על ריבוי אילנות".
חמדת השבת (104)
הרב בצלאל דניאל
95 - חמדת הכשרות: מספר השלכות להגדרת חתיכה נעשית נבלה
96 - חמדת הכשרות: ברכת האילנות אחרי ניסן
97 - חמדת הכשרות: מאכל שבלע איסור ומנסה לאסור מאכלים אחרים
טען עוד
הרב צבי פסח פרנק מרחיב את הדברים, ופוסק (הר צבי א קיח) שבמדינות בהם האביב בחודש אחר, יברכו בחודש האביב בו האילנות מלבלבים.
ולכאורה הסברא בכך פשוטה: מה המשמעות של הברכה על הלבלוב? אפשר לומר שיש הנאה בראיית הלבלוב. הקב"ה היה יכול לברוא עולם בו הפירות היו גדלים בצורה טכנית על העצים. אך הוא בחר לברוא עולם בו התהליך של יצירת הפירות כוללת פרחים יפים המוסיפים נוי לאילן ונוי לעולם, ועל כך אנו מברכים. אילו הברכה היא על עצם ראיית הלבלוב היפה, אין סיבה לא לברך את הברכה על השקדייה. נראה שההבנה של פוסקים אלו שונה: הברכה היא על העונה. על המעבר של העולם משלב החורף ואל עבר האביב. האביב בא לידי ביטוי בלבלוב. הלבלוב משקף את המעבר הזה, אך הברכה אינה על עצם הפרחים הללו, אלא על מה שהם מבטאים.
אם נאמר כך, אין היגיון לברך את הברכה על השקדייה המקדימה בוא, ובארצות דרומיות אין לברך בחודש ניסן אלא בחודש האביב.
אך בספרו 'מורה באצבע' (הנהגות קצרות של החיד"א, מחבר הברכי יוסף) באות קצח כותב כך: ישתדל לברך ברכת אילנות בימי ניסן. והמדקדקים מקפידים שיהיה בניסן דווקא.
יש מקום לתהות מיהם אותם "מדקדקים". האם הכוונה היא למי שמבקשים לקיים את הגמרא כלשונה? הרב חיים פלאג'י בספרו 'מועד לכל חי' (הנהגות למועדי השנה) כותב (סימן א – ניסן, אות ט) "על דרך הסוד צריך ברכה זו בניסן דווקא". מדבריו עולה שעל פי הסוד והקבלה יש עניין שברכה זו תאמר דווקא בחודש ניסן.
לכאורה משמע מדברי כולם שמצד הדין וההלכה הפשוטה יש לברך על הלבלוב הנראה בעונת האביב, אך על פי קבלה וסוד יש מקום לברך דווקא בניסן. ברם, בשדי חמד (מערכת ברכות סימן ב אות א) כותב שכאשר הקבלה אינה סותרת את ההלכה, יש לקבל את דברי הקבלה, ובפרט במקום בו משמעות הקבלה היא להימנע מברכה, שמא לפי האמת לא נכון לברך אותה. על פי דבריו, באשל אברהם (בוטשאטש) סימן רכו מספר על עצמו שבאחת השנים לא בירך את ברכת האילנות בניסן, ולכן בירך "בריך רחמנא שלא חיסר בעולמו דבר" וכו'. כלומר, וויתר על אמירת שם ומלכות בברכה מכיוון שלא בירך אותה בניסן.
אין לנו עסק בנסתרות, ובכל זאת יש מקום לשאול על משמעות הדבר. הלוא העלינו לעיל שתי הבנות במהות הברכה: א. ההנאה מעצם הלבלוב. ב. ברכת שבח על מעבר העונות מחורף לאביב, המשתקף ובא לידי ביטוי בלבלוב. מדוע, אם כן, המקובלים קובעים שיש לברך בניסן דווקא?
לכאורה התשובה טמונה במקור השני בש"ס בו הברכה מובאת. במסכת ראש השנה (דף יא עמוד א) יש מחלוקת אם האבות נולדו בניסן או בתשרי. הגמרא שם דורשת את הפסוק "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו". התנאים מסכימים ש"חודש זיו" מתייחס לחודש ניסן. נראה שהנחת המוצא היא גם שלא בכדי שלמה המלך בונה את המקדש בניסן. יש כאן תהליך שהתחיל 480 שנה קודם לכן, בו בני ישראל יצאו ממצרים, והסתיים כאשר מלך ישראל משרה שכינה בארץ ישראל. אך מדוע חודש ניסן נקרא כאן "חודש זיו"? הגמרא מסבירה שהתנאים נחלקים בשאלה זו. הם מסכימים שיש לחבר את שני האירועים לאירוע שקדם להם. השאלה היא מהו אותו האירוע. לפי רבי יהושע האירוע הקודם הוא לידת האבות, שהם זיו העולם. לפי רבי אליעזר בחודש ניסן ניתן זיו באילנות, וכראיה לכך מביאים את ברכת האילנות, שמברכים על זיוום בחודש ניסן.
נראה, אם כן, שניתן לברך על האילנות בשעת הלבלוב, לפני או אחרי חודש ניסן. אך מי שמקפיד לברך את ברכת האילנות בניסן מחבר את ברכת האילנות לא רק למעבר העונות באותה השנה, הוא אינו מסתפק בהודאה לקב"ה שברא עולם בו אחרי הגשם ישנה פריחה. הוא מחבר את הברכה לכל פריחה שהייתה מעולם: למעבר של העולם מעולם בו אין השראת שכינה לעולם בו יש מקדש; למעבר מעולם בו עם ישראל משועבדים לפרעה אל עולם בו עם ישראל זוכים להיות עבדי ה'. וכך הפריחה אינה מביאה לידי ביטוי את האביב הזה בלבד, אלא מביעה את אביבו של עולם. בשבוע זה זכינו להודות לקב"ה על כך שלפני 78 ראינו את הלבלוב הראשון וראינו את עונת אביבו של עולם מתחילה. נמשיך לפעול ולהתפלל בכדי שנוכל גם לראות את הפירות בשלים ושכינה בתוכנו כמלך שלמה בשעתו.
ברם, חשוב לציין שהמשך הפסוק הוא "הוא החודש השני". בעלי התוספות כאן ובדף ב ע"ב מקשים כיצד יתכן שרבי אליעזר ורבי יהושע מסכימים שאייר הוא ניסן, אם בפסוק מפורש שהוא החודש השני, כלומר, אייר? ועיינו תירוצם. המשמעות לענייננו עצומה, ולא טכנית: המשמעות היא שגם הפסוק המובא בהקשר זה אינו מתייחס לחודש ניסן בדווקא, אלא לעונת ניסן. כלומר, יש מקום לומר שאפילו אם נחבר את כל שחיברנו, הגמרא עצמה מנתקת את הקשר ההכרחי בין חודש ניסן וברכת האילנות, בכך שמתייחסת ל"חודש השני" כחודש של ברכת האילנות. לפיכך, גם אם נרצה לכוון את כל שביארנו, קשה לראות סיבה להכריח לברך את ברכת האילנות בניסן ולא בחודש זיו היוצאים בימי ניסן.
ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
