ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
במשנה (יא, א) מוזכרת רשימה של דברים שא"א לחלקם, והאופן בו נוהגים השותפים:
אין חולקין את החצר .. ולא את השדה... ולא את הגינה... ולא את הטרקלין, ולא את המורן, ולא את השובך, ולא את הטלית, ולא את המרחץ, ולא את בית הבד, ולא את בית השלחין - עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה. זה הכלל: כל שיחלק ושמו עליו - חולקין, ואם לאו - אין חולקין. אימתי? בזמן שאין שניהם רוצים, אבל בזמן ששניהם רוצים - אפי' פחות מכאן יחלוקו. וכתבי הקדש, אף על פי ששניהם רוצים - לא יחלוקו.
ובגמ' מובאת מח':
אין בהן כדי לזה וכדי לזה, מהו? רב יהודה אמר: אית דינא דגוד או אגוד, רב נחמן אמר: לית דינא דגוד או אגוד.
שאלות רבות יש על עצם הביטוי 'גוד או אגוד', נסווגם לפי סדר התבנית מקרה-דין-טעם-מקור:
א. מהו בכלל מילולית גוד או אגוד? ב. באלו מצבים ניתן לכוף? ג. מהו אופן הכפייה? ד. מהו טעם הדין? ה. מה מקורו? בדברינו הבאים ננסה לתת פתח לשאלות אלו.
תוקף הדין
פשטות הדיון היא שכאשר ישנו צד שכבר אינו חפץ בשותפות לא ניתן לכפות אותו להתמיד בה. ולכאורה אין בדבר זה חידוש, דמהיכי תיתי נאמר לאדם הינך חייב להשאר שותף?! אך לכשנעיין נראה שהדבר איננו פשוט.
כתב הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל צח, ז):
כי חכמים ראו שטוב לתקן חלוקה בכל דבר של שותפות אם יש בו שיעור חולקין בגורל ואם לאו בגוד או איגוד משום דקדרה דשותפי לא קרירא ולא חמימא.
מדבריו עולה שמעיקר הדין אין האדם יכול להפרד משותפות כלל ועיקר, אפילו יש בו דין חלוקה (נק' זו צ"ע גדול אך לא נתעכב עליה כאן). אלא שחז"ל תיקנו חיוב חלוקה במקומות בהם רוצה האחד להפרד משותפו, וזאת משום שמקום זה אינו מנוצל כראוי, ונ"ל שאפשר להגדיר זאת כמקום מופסד במידה מסוימת. ועוד כותב הרא"ש בתשובה אחרת (שם, ג) ביחס לחלוקת מקום שאין בו ד"ח שהימנעות מיישום גאא"ג אינו אלא מידת סדום, וכופין במקום שזה נהנה וזה אינו חסר.
וכן כותב הרשב"א (שו"ת הרשב"א סימן תתקנו):
ונראה לי טעמא דמילתא משום דדינא דגוד או אגוד ודינא דחלוקה לזמנים ידועים תקנתא היא, דאלו מדינא הוה לן למימר דאפילו חצר דלית בה שיעור חלוקה אלו רצה זה ליטול חלקו [יטול] אלא משום עשיית הטוב והישר אי אפשר, ולפי' תקנו להם או דינא דגוד או אגוד או דינא דחלוקת זמנים ידועים כדי שלא יפסידו זה על זה חלקם.
אף הוא מסכים שמקור הדין של גאא"ג הוא תקנת חכמים. אלא חולק על הרא"ש באפשרות הבסיסית לחלוקה. הרשב"א סובר שמעיקר הדין ניתן לחלוק כל מה שרוצה אלא שחז"ל אסרו על חלוקה במקום בו היא תפסיד את השותפים.
לעומת דעת שני הראשונים הסוברים שגאא"ג הוא דרבנן, סובר הקרית ספר שהוא מדאורייתא (שכנים פרק א):
מה שיש בו דין חלוקה כופין השותפין זה את זה לחלוק ושאין בו דין חלוקה יש בו דין גוד או איגוד או דירה לזמנים או שכירות לאחרים ונראה דכל זה הוא מן התורה:
ויש מקום להתבונן בשורש המחלוקת בדבר מקורו ותוקפו של דינא דגאא"ג.
ביאור המושג
נחלקו רבותינו הראשונים בהבנת המושג גאא"ג ברובד המילולי, ונפק"מ למעשה יש למח' זו. כתב הריטב"א (יג, א ד"ה אית):
יש מפרשים משוך או אמשוך כתרגומו של משיכא, ולפי הפירוש הזה אפשר כי אין דין דגוד או איגוד אלא על פי שומת ב"ד שיטול אותו בשויו, ור"י ז"ל וכמה גאונים ז"ל פירשו דמעלין ליה כנכסי דבר מריון, ורש"י ז"ל פירש גם כן קוץ או אקוץ דמים, מכלל דבקציצתן תלוי כמו שירצו, והכי אמרינן לקמן במתניתא ואם לאו מעלין אותו בדמים שעושין בו עילוי דמים כנכסי דבר מריון, ומיהו ההוא לאו ראיה הוא דהא תנן (ערכין כ"ג ב') המקדיש נכסיו מעלין לו תפליו ורוצה לומר בשויו, אעפ"כ נראין דברי ר"י ז"ל וכן הסכימו רבותי שיחיו.
למילה גוד שתי משמעויות בארמית: א. משיכה. ב. קציצה. ונחלקו הראשונים איזו מהם שייכת לסוגייתנו. י"א לשון משיכה, והנפק"מ היא שאין כאן אלא הוראה לצד אחד למשוך אליו את הדבר הנקנה תמורת תשלום. ויוצא אם כן שהתובע ונתבע רק משלמים אך לא קובעים מחיר, זוהי ההוראה. וממילא שקביעת המחיר אינה תלויה בהם, הרי היא תלויה בגורם חיצוני והוא בית הדין.
אך לי"א שהוא לשון קציצה, הרי ההוראה כאן היא לקצוב גובה תשלום עבור אותו עניין שבחלוקה, וא"כ התובע ונתבע הם הקובעים מחיר.
וגם כאן יש להתבונן בשורש מחלוקתם זו.
גבולות הדין
באלו דברים ניתן לומר גאא"ג? מהם התנאים לכך? בדברי הראשונים ישנן כמה הגבלות לדין גאא"ג.
הראשון נמצא בדברי הרא"ש (סימן נ) הכותב שדין גאא"ג אינו חל על חצר הסמוכה לבית, משום שהיא אינה אלא נספחת אל הבית עצמו. ומכאן נוכל להגדיר שדין גאא"ג חל דווקא על חפצים או דברים שיש להם מעמד עצמאי.
עניין נוסף שנמצא גם הוא בדברי הרא"ש (סימן נא):
כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דגוד או איגוד לא שייך אלא ביורשין או מקבלי מתנה. אבל אם לקחו שנים בית שאין בו כדי לזה ולזה אין אחד מהן יכול לומר גוד או איגוד שהרי לדעת שיהו שותפין בו לקחוהו שניהם ולא למכרו איש אל אחיו ונראין דבריו אם לא היה להם בית דירה ולקחוהו לדור בו או אם היה להם בית דירה ולקחוהו להשכירו לאחר. אבל אם היה להם בית דירה ונפל או נשרף דירתו של אחד מהן או הוצרך למכור מחמת דוחקו יכול לומר לחבירו גוד או איגוד כיון שצריך לדור בו ואינו רוצה לדור עם אחר וכן נמי אם הוצרכו שניהם ליכנס לדור בו.
כלומר, ר"י מגאש לומד שגאא"ג אינו שייך בדבר בו השתתפו מלכת'. ודבריו צריכים ביאור ומקור. סברתו מבוארת שהרי ידעו למה נכנסים בשותפות ועל דעת כן עשו, ואינו רשאי האחד להפסיד את השני בחלוקתו, ואין בדבר זה ביטול ל'ועשית הישר והטוב'. ונ"ל שמקור לדבריו ניתן ללמוד מכך שכל המקרים בהם הגמרא דנה ביחס לבירור דין גאא"ג אינם אלא ירושה או מתנה, אך לא שותפות שמלכתחילה.
הרא"ש מסייג מסברא את דינו של ר"י מגאש דוקא למקום בו המצב לא השתנה מאז תחילת השותפות, שכך באמת נראה לא הגון לפרק שותפות ולהפסיד את השני. אך במקום בו השתנה המצב, ויש סיבה אמיתית לגאא"ג אזי כופין.
עוד כתב הרא"ש:
וכן כתב דדינא דגוד או איגוד אין בשדה. וזו היא סברתו דדוקא בדבר שמשתמשין בו בשותפות כגון בית דירה ומרחץ ובית הבד וטלית ושובך ואין נוח לאדם להשתמש בשותפות עם חבירו יכול לומר גוד או איגוד אבל בשדה אפשר לעובדה בשותפות או למוסרה לאריס. ואין דבריו נראין לי בזה:
נראה שחולקים על גבולות הסבירות של דרישה לפירוק שותפות. בכל פירוק שותפות יש גם נזק למי שאינו רוצה בכך, ולכן לכו"ע א"א לחלוק במקום בו אין ד"ח. וגם במקום בו יש תקנת גאא"ג צריך להמשיך באותו יסוד של האיזון בין הצדדים. לדעת ר"י מגאש אין זה הגון לפרק במקום בו ניתן למצוא פתרון סביר. ואילו לרא"ש עצם השותפות אינה דבר שניתן לכפות.
צד אחד עני
מדברי הגמ' נראה שאם יש רק צד אחד שיכול להציע באמת גאא"ג – אין אומרים כן אלא משאירים את המצב כפי שהוא, וחולקים בזמנים כדעת רב נחמן, ובמצב כזה מסכים אף רב יהודה לחלוקת זמנים.
הרי"ף מביא שיש אומרים כן, והוא דעת ר"ח, אך הוא עצמו חולק וסובר שהכל תלוי בתובע. אם התובע את החלוקה יכול לומר גאא"ג, אזי מקשיבים לו אף אם הצד השני לא מסוגל לעשות כן.
כנראה שר"ח ס"ל שכיון שמטרת גאא"ג היא לפתור את הבעיה במיעוט כפיה ככל הניתן וללא הפסד, אזי רק אם באמת כל צד יכול לממש את זכות הקניה אפשר לומר שכפיה מלאה אין כאן. אך אם אין הצד השני יכול לקנות, לא באמת יש לו ברירה, ושוב יש מצב של כפיה מלאה כנגד רצונו וסילוקו משטחו.
אך דעת הרי"ף שיש להסתכל על המציאות באופן אחר. אם התובע מציע גאא"ג אזי אכן יש בחירה לצד השני, אך אם אינו יכול להציע גאא"ג אזי הוא כופה את הקנייה על שותפו.
שורש הדיון
חקר גר"ש רוזובסקי בשורש הדברים האם דין גאא"ג הוא חלוקה מחודשת של הדבר, אלא שבמקום לחלוק ב'חומר' חולקים את גוף הדבר ושוויו. או שמא גאא"ג הוא מכירה מחודשת שצד אחד מוכר לשני את חלקו. וביתר ביאור, נחלקו רב יהודה ורב נחמן האם חז"ל תקנו אופן חלוקה מחודש של גוף ושוויות וכדעת רב יהודה או שחלוקה היא רק באופן הרגיל של גוף הכולל שוויות וכדעת רב נחמן. על יסוד חקירה זו ניתן להבין כמה צדדים ומחלוקות.
ביאור המח' לפי החקירה
א. כיצד חולקים?
הבאנו לעיל מח' האם אפשר להעלות במחיר או לא. וכך כתבו התוס' (ד"ה אית):
נראה לר"י דאפילו בדמים יקרים הרבה יותר משוייו יכול לומר לו או גוד או אגוד ואין נראה לריצב"א דא"כ יוכל לסלק אחד את חבירו ע"י עילוי דמים בחצר שאין בה דין חלוקה.
מה יענה ר"י על שאלת ריצב"א? ונראה שאפשר לתלות מח' בחקירה הנ"ל. לפי ר"י התקנה היתה למכור באופן בו אין הפסד לשני הצדדים, ומכיון שמדובר במכירה, אזי יכול כל אחד לקוץ לפי רצונו, ולהעלות כמה שרוצה. שהרי בשביל למכור צריך את רצוני ורק כך אני מתרצה. וממילא לא מתחשבים בטענת העני, משום שזה מה ששווה לי.
אך ריצב"א סובר שחז"ל תקנו וחייבו חלוקה מחודשת, וחלוקה היא ביחס למציאות הנתונה של החצר או החפץ, ולכן א"א שכל אחד יקבע מחיר, משום שזו כבר לא שוויות אמיתית ובמקום חלוקה תהיה מכירה, וזו לא התקנה. וממילא יש לומר שבי"ד הם הקובעים את המחיר.
כאן יש להזכיר מח' נוספת בביאור דעת רש"י, האם יש קציצה כפולה, כך מבין הדרישה בדברי הבית יוסף (חו"מ קעא, ה) על רש"י. או שיש רק קציצה מצד התובע, כדעת הרמב"ם. הדרישה עצמו סובר שאין בדבר מח', וגם רש"י מסכים לרמב"ם. עיי"ש.
ב. דאורייתא או דרבנן
ראינו לעיל מח' האם גאא"ג הוא תקנת חכמים או שמא הוא מעיקר דין תורה. ומבאר רש"ר את המח' בחקירתו. מ"ד דאורייתא ס"ל שהוא ודאי חלוקה, שהרי א"א לכפות על פלוני למכור את חלקו. וכך ביאר:
אמנם לפי מש"כ הקרית ספר דהוא מן התורה וכמו שהובא לעיל, ודאי ל"ש לומר דזה דין הקנאה מחודשת, דמדאורייתא ל"ש כלל זכות על השני שיקנה לו, וע"כ צ"ל לפי"ז דדינא דגא"ג הוא ממש דין חלוקה, ורק דכך הוא מדיני השותפין דבחצר שיש בה דין חלוקה חולקין בעצם החצר, והיכא דלית בה דין חלוקה חולקין את דמי', וכל כה"ג הדר דינה שחלק אחד הוא החצר וחלק שני הוא דמי החצר ובזה חולקין.
אך למ"ד גאא"ג הוא תקנתא דרבנן, הלא הם הרשב"א והרא"ש, יש מקום להתלבט מה תקנו, האם חלוקה מחדש או זכות האחד לתבוע מהשני שימכור לו את חלקו.
ג. הצורך בדעת הצד שאינו רוצה בחלוקה
היד רמה (פרק שלישי אות קפה ד"ה והשתא) כותב:
דכל היכא דאנסוה כדין בין בגיטי בין בזביני, כגון היכא דקיימא לן דכופין אותו למכור, והוא הדין בדינא דגוד או אגוד ומאי דדמי ליה, אף על גב דבטליה למודעיה מגו אונסיה הוי ביטול, והוא דאמר רוצה אני.
וכן הרמב"ם כתב (שכנים א, ב; שו"ע קעא, ו):
אחד מן השותפין שאמר לחבירו במקום שאין בו דין חלוקה, או בדבר שאי אפשר שיחלקו כגון שפחה או כלי, מכור לי חלקך בכך וכך או קנה ממני כשער הזה, הדין עמו וכופין את הנתבע למכור לחבירו או לקנות ממנו, אבל אם אין התובע רוצה לקנות או לא ימצא במה יקנה, אינו יכול לכוף את חבירו לקנות ממנו אפילו כשער הזול, שהרי חבירו יכול לומר לו אין רצוני שאקנה אלא שאמכור.
משמע שהתקנה היתה למכור מחדש, וללא רצון המוכר, א"א לחלוק. אך אם נסביר שגאא"ג הוא רק חלוקה מחודשת ולא מכירה, אזי אין צורך ברצונו להקנות אלא בבחירתו באיזה חלק מעוניין.
ד. צד אחד עני
ואולי אפשר לבאר לפי חקירה זו גם את מח' ר"ח ורי"ף. ר"ח סובר שגאא"ג הוא מכירה, וא"א לכפות מכירה אלא להציע ולכן אם לנתבע אין אפשרות לקנות והתובע קונה בע"כ של הנתבע, זו כפיה על מכירה. אך הרי"ף סובר שהוא חלוקה, ולכן כיון שהתובע אומר גאא"ג, יוצא שישנה אפשרות לחלוקה (שוויות וגוף) אזי אפשר לכפות על זה ולא צריך את רצונו. אך אם התובע אינו יכול לקנות (במקרה של הגמ' מדובר באח העני) ואומר לנתבע קנה אתה, אזי הוא מחייב את הנתבע לחלוק דווקא באופן מסוים ולקבל את החלק שאינו רוצה. ודבר ברור הוא שא"א לכפות בחלוקה דווקא על חלק מסוים, לכך צריך הסכמה, ואם אין הסכמה עושים גורל.
להערות - [email protected]
הרב אלישיב קפקה
בעל כושר רבנות עיר, ר"מ בישיבת "אבינועם" תפוח
פתחי אמונה מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
תורה היא דבר ה' אלינו. הפלא שבלימוד תורה והחידוש הגדול ביותר של התורה לאנושות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
