ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- ויגש
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
"עם לבדד ישכון" או "אור לגויים"?
התורה מאריכה בסיפור המחלוקת של יוסף ואחיו מפני שהיא מלמדת יסוד לדורות. המחלוקת איננה על כתונת פסים בלבד, היא גם לא רק תוצאה של קנאה אישית. זהו ויכוח עמוק על עצם הדרך שבה קדושת ישראל אמורה להופיע בעולם: האם שליחותנו היא לצאת אל האומות, לפעול בתוכן ולהשפיע מבפנים, או שמא לשמור על זהותנו באמצעות גבולות ברורים והיבדלות.
הפחד ש"אור לגויים" יהפך ל"עם ככל העמים"?
יהודה והאחים חוששים מהשיטה של יוסף, שמא במקום "אור לגויים" נתבולל ונהיה "עם ככל העמים" (הראי״ה קוק זצ״ל, שמועות ראיה וישב). זה ממש יסוד המחלוקת שהייתה בדור הקודם בין הקהילות ששמרו תורה ומצוות באירופה לבין הרפורמים שרצו להיות 'אור לגויים' כשהם חיים בתוכם. היום הם מתבוללים ונעלמים בקצב מחריד ומעורר דאגה, ומזה ממש חששו האחים.
השלום של הפרשה הוא שלום של בירור ושילוב
קול צופיך - הרב שמואל אליהו (725)
הרב שמואל אליהו
688 - המשכת האורות העליונים – לפרשת מקץ -חנוכה תשפ"ו
689 - מחלוקת האחים והשלמתם – סימן לבנים – לפרשת ויגש תשפ"ו
690 - צום עשרה בטבת בימינו – לפרשת ויחי תשפ"ו
טען עוד
מחלוקת האחים: איך מגיעים עד כדי הריגה?
השאלה הראשונה שאנחנו חייבים לשאול היא שאלה קשה: כיצד ייתכן ששבטי י-ה, אותם שבטים שעליהם נאמר "שִׁבְטֵי יָ-הּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל" (תהלים קכב, ד). איך ייתכן שהם רוצים להרוג אח, ולבסוף מוכרים אותו לעבד (בראשית לז, כ–כז)? גם אדם פשוט, כאשר הוא מקנא איננו שופך דמים ובוודאי לא שופך דם של אח. חייבים להבין שיש פה מחלוקת עמוקה שלפי דעת האחים הדרך של יוסף מסכנת את חיי עם ישראל, כמו שהדרך של ישמעאל ועשו סיכנה את עתיד ישראל.
מחלוקת לשם שמיים היא מחלוקת מסוכנת מאוד
ויש פה יסוד גדול, אע"פ שעיקר המחלוקת בין יוסף ליהודה היא סביב השאלה הגדולה על הדרך לקבוע את קדושת ישראל בעולם, יש כאן גם יצר, גם קנאה וגם חשדנות. כשאין הסכמה על עצם הדרך – כל מעשה קטן עלול להפוך לאירוע גדול.
ומכאן נבין דבר נוסף: מחלוקת על ערכים גדולים, על "תפקיד ישראל בעולם", היא מחלוקת מסוכנת. לא מפני שהצדדים רעים, אלא מפני שכל צד משוכנע שהוא מציל את עם ישראל. צד אחד חושש שמאבדים זהות; הצד השני חושש שמפספסים שליחות. וכאשר הפחדים הללו מתערבבים בכבוד ובקנאה – האש גדלה. לכן התורה מלמדת אותנו כיצד נראית מחלוקת כשהיא מתלבשת בלבוש של אידיאל, כדי שנדע להיזהר, וכדי שנדע גם כיצד לרפא.
שיטת יוסף ושיטת יהודה
כאן מונחת המחלוקת
כאן אנו מגיעים ללב העניין. יוסף אומר: "שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם" (בראשית מה, ח). אין זו רק הצהרה פוליטית, אלא אמירה רוחנית: יש דרך שבה הקדושה יכולה להתגלות גם בתוך מציאות של אומות העולם. יוסף לובש בגדי מלכות מצריים, מדבר בשפת המקום, פועל בתוך המערכת כדי לתקן מבפנים. יוסף איננו רק מדבר אמונה; הוא גם מקים הנהגה צודקת. התורה מספרת שהוא קובע מס של "חומש לפרעה" – עשרים אחוז (בראשית מז, כד). זהו מס שמאפשר למדינה להתקיים, אך משאיר לאדם יכולת לחיות ולבנות. זו מלכות ששמה גבול לעצמה ולא עושקת את האזרחים כמו שעשקו המלכים בימי קדם.
הייתה יהודה לקדשו
מנגד עומד יהודה. שיטתו היא שמירה לאומית ברורה: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן" (במדבר כג, ט). גבולות, זהות, אחריות. שמעון ולוי מסרו נפשם על קדושת ישראל בסיפור של דינה והרגו את כל תושבי שכם (בראשית לד). מבחינתם, אם עם ישראל מאבד את זהותו – אין לו מה לתת לעולם. האחים חוששים מדרכו של יוסף שמא הוא יתדרדר למקום שאליו נפלו בעתיד ירבעם בן נבט, אחאב, עמרי וכל מלכי ישראל החוטאים.
למה יהודה מציע למכור את יוסף?
מתוך כך יש להבין את עומק דברי יהודה: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ" (בראשית לז, כו). אם זו הנהגה שהקב״ה רוצה שתופיע – היא לא תיעלם. נמכור את יוסף, נבחן את השיטה: האם אפשר לצאת אל העמים ולהישאר נאמן לברית. זהו משפט קשה, אך הוא מגלה רצינות. זו איננה פשרה רגשית, אלא עמידה מול הנהגה היסטורית.
יוסף מוכיח שאפשר לצאת – ולא להישבר
אם המחלוקת בין האחים היא מחלוקת עקרונית על דרך הנהגת קדושת ישראל, השאלה הגדולה היא: איך בכל זאת מגיעים לאחדות? התשובה שהתורה נותנת בפרשת ויגש איננה תשובה רגשית בלבד, אלא תשובה זהותית. יוסף איננו מבקש פיוס באמצעות מילים יפות, אלא באמצעות גילוי עומק זהותו.
כאשר יוסף מתגלה ואומר: "אֲנִי יוֹסֵף" (בראשית מה, ג), אין זו רק הכרזה ביוגרפית. זו אמירה רוחנית: אני אותו יוסף, גם כאן, בתוך מצרים. לא השתניתי בברית, לא השתניתי בלשון, ולא השתניתי בזהות. ורק לאחר גילוי זה – האחים יכולים להתקרב.
ברית המילה: קדושת החיים בתוך מצרים
חז״ל מלמדים שיוסף הראה לאחיו שהוא מהול (רש"י בראשית מה, ד). זהו רמז פשוט ועמוק כאחד: אפשר להחליף בגדים, אפשר לשנות שפה, אפשר להיראות כמצרי – אבל הברית חקוקה בבשר. היא איננה הצהרה חיצונית, אלא זהות פנימית שאינה ניתנת לזיוף. יוסף אומר להם, במעשה ולא בדיבור: אל תדונו אותי לפי המעטפת. הברית נשמרה. וכשיש ברית – אפשר לצאת אל העולם בלי לאבד את עצמך. בלי ברית, גם הסתגרות לא תציל.
ברית הלשון: "כי פי המדבר אליכם"
יוסף מוסיף ואומר: "כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם" (בראשית מה, יב). חז״ל דורשים שהוא דיבר עמם בלשון הקודש (סוטה לו:). זו נקודת מפתח: אפשר לדעת שבעים לשון, אפשר לנהל אימפריה, אבל בפנים – הלשון נשארת לשון של קדושה. הלשון איננה רק כלי תקשורת. היא ביטוי של מחשבה, של זהות, של עולם פנימי. מי ששומר על הלשון – שומר על המחשבה. מי שמאבד את הלשון – גם אם הוא בטוח שהוא "משפיע", עלול להיסחף. לכן אמרו חכמים שישראל נגאלו ממצרים בין השאר בגלל שלא שינו את שמם ולא את לשונם.
מן האחים אל בתי המלוכה
שאול עוין את דוד להמיתו
כדי להבין עד כמה השורש עמוק, התורה רומזת לנו שהמחלוקת הזו איננה אירוע חד־פעמי, אלא קו רוחני שמתגלגל לדורות. היא מתחילה בין בני רחל לבני לאה, וממשיכה בהמשך ההיסטוריה בין בית שאול שמוצאו מבנימין לבין בית דוד משבט יהודה. בתחילה "וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה" (שמואל א יח, ט). וַתְּהִי רוּחַ ה' רָעָה אֶל שָׁאוּל וְהוּא בְּבֵיתוֹ יושֵׁב וַחֲנִיתוֹ בְּיָדוֹ וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָד: וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיַּךְ אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא". ואחר כך שולח "שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל בֵּית דָּוִד לְשָׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ" (שמואל א יט, ט). למרות כל זאת דוד לא נגרר למלחמה הזו.
דוד מחפש לקרב את בית שאול
אחרי ששאול מת ודוד עולה למלוכה, הוא מבקש במודע לקרב את בית שאול. לא שלום של נימוס, ולא מהלך פוליטי קר, אלא ניסיון לרפא את שורש הקרע. דוד מבין שמלכות אמיתית איננה רק היכולת לשלוט, אלא היכולת לאחד.
לכן הוא משיב למפיבושת את שדה שאול, ואף מושיב אותו על שולחנו, "כְּאַחַד מִבְּנֵי הַמֶּלֶךְ" (שמואל ב ט,יא). זהו לא מקום סמלי בלבד, אלא מקום של קרבה, של אמון ושל שותפות. זו אמירה מלכותית ברורה: אינני מוחק את המחנה האחר, אלא מקרב אותו.
מפיבושת נכד שאול היה מבייש פני דוד בהלכה
האמת היא שדוד מבין שהחיבור בינו לבין בית שאול הוא חיוני. חז״ל מספרים שמפיבושת היה תלמיד חכם גדול, עד שהיה "מבייש פני דוד בהלכה" (ברכות ד.). ודוד אומר: "כל מה שאני עושה, נמלך במפיבושת רבי, ולא בושתי". זו לא רק ענווה גדולה, זו הבנה שהחיבור בין התורה של בית שאול לתורה של בית דוד תביא ברכה גדולה לעם ישראל.
לשון הרע אחת – והיסטוריה נקרעת
ואף על פי כן, דווקא במקום הזה מתרחש הכשל. דוד מקבל לשון הרע על מפיבושת מציבא, ופוסק לפני בירור שלם: "אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה" (שמואל ב יט, ל). חז״ל קושרים את המעשה הזה ישירות לפיצול העתידי של המלכות: "אמר רב יהודה אמר רב בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה יצתה בת קול ואמרה לו רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה" (שבת נו:). "אמר רב יהודה אמר רב אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו".
אין זו רק טעות משפטית. זהו פגם בהנהגת הדיבור. מילה אחת של מלך, החלטה אחת שנובעת משמיעה לא נקייה, מסוגלת לקרוע את ההיסטוריה. לא מפני שהמלך רשע, אלא מפני שכאשר הנהגה נשענת על לשון שאינה מבוררת, הציבור כולו משלם.
שמעי בן גרא: ביקורת שמצילה מלכות
את המחלוקת הזו אנו פוגשים שוב אצל שמעי בן גרא, שמקלל את דוד בשעה הקשה ביותר שלו (שמואל ב טז), והוא יוצא ללא עונש בהוראה מפורשת של דוד. אבישי בן צרויה רואה בכך סכנה, ודורש להמיתו. אך דוד מבין שהכח של שמעי חשוב מאוד בעם ישראל ולכן הוא עושה מאמץ אדיר שלא להרוג אותו, למרות היותו מורד במלכות (בסופו של דבר יצא ממנו מרדכי שהיה גם יהודי מיהודה וגם ימיני מבנימין).
שמעי הציל את שלמה מבת פרעה כשהיה חי
שמואל הנביא כבר הזהיר שמלכות עלולה להפוך לעריצות אם אין לה גבולות (שמואל א ח). לכן חשוב שיהיה מי שיודע לבקר גם כשהדברים קשים. כך רואים חכמינו את שמעי בן גרא כרבו של שלמה המלך. ואומרים שכל זמן ששמעי בן גרא היה קיים – שלמה לא נשא את בת פרעה; וכאשר סילק שלמה את שמעי – נפתחה פירצה ושלמה נושא את בת פרעה (שבת נו:) מרבה נשים ומרבה סוסים (סנהדרין כא:).
טעות מלכי יהודה וישראל
שלמה לשם שמיים נתכוון
צריך להבין כי שלמה שחטא, וגם מלכי ישראל ויהודה האחרים שחטאו, עשו זאת מחמת גדלותם. על הנשים הנכריות שנשא שלמה אומרים חכמים כי הוא רצה לקרב אותן ליהדות כדי שיפיצו את אור ה' בעולם. "למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה" (ירושלמי סנהדרין ב ו). אך כאן מתגלה כלל מסוכן$: ויתור על גבול הלכתי, גם מתוך כוונה טובה, עלול להקים מערכת גדולה של טומאה.
חז״ל מציירים את זה בציור חריף: "אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שנשא שלמה את בת פרעה הכניסה לו אלף מיני זמר ואמרה לו כך עושין לעבודה זרה פלונית וכך עושים לעבודה זרה פלונית ולא מיחה בה אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שירטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי" (שבת נו: ועיין סנהדרין קד: שלא מנו אותו בין המלכים שאין להם חלק לעוה"ב).
אנשים גדולים – ונפילות גדולות
חז״ל מדגישים כי גם המלכים האחרים שחטאו לא היו אנשים קטנים אלא בעלי דעת וכוח רוחני גדול (סנהדרין קב.). הגמרא אומרת כי ירבעם בן נבט היה אחד מגדולי חכמי ישראל "'וימצא אותו אחיה השילוני הנביא בדרך והוא מתכסה בשלמה חדשה ושניהם לבדם בשדה' מאי בשלמה חדשה אמר רב נחמן כשלמה חדשה מה שלמה חדשה אין בה שום דופי אף תורתו של ירבעם לא היה בה שום דופי".
"דבר אחר, 'שלמה חדשה' – שחידשו דברים שלא שמעה אזן מעולם. מאי 'ושניהם לבדם בשדה' אמר רב יהודה אמר רב שכל תלמידי חכמים דומין לפניהם כעשבי השדה ואיכא דאמר שכל טעמי תורה מגולין להם כשדה".
ירבעם נופל בגאווה
עם כל גדלותו בתורה נופל ירבעם בסופו של דבר בגאווה ובמידות רעות. הגמרא מספרת שירבעם שומע הבטחה שאין גדולה ממנה: ה' אומר לו: "חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן" (סנהדרין קב.), אך הוא שואל: מי בראש? וכשהוא שומע שהוא לא בראש הוא לא מסכים. ללמדך כי גם אנשים גדולים עלולים ליפול במידות רעות ולהפיל איתם אומה שלימה.
"רבינו" מנשה מלך יהודה
גם אחאב היה בעל מדרגה גבוהה. הגמרא בסנהדרין (דף קב:) מספרת על רב אשי שרצה ללמד על מנשה, אחאב וירבעם בן נבט ואמר "לְמָחָר נִפְתַּח בְּחַבְרַיָא" הסביר רש"י שם "נדרוש בחברינו שהיו תלמידי חכמים כמותנו ואין להם חלק לעתיד". מספרת הגמרא "אָתָא מְנַשֶּׁה, אִיתְּחַזִי לֵיהּ בְּחֵילְמֵיהּ, אָמַר, חֲבֵרַיִךְ וְחַבְרֵי דַּאֲבוּךְ קָרִית לָן? בא מנשה והראה לרב אשי שהוא לא יודע מאיפה בוצעים את הלחם לברכה.
שאל רב אשי "מֵאַחַר דְּחַכִּימַת כּוּלֵי הַאי, מַאי טַעְמָא קָא פַּלְחִיתוּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים? אָמַר לֵיהּ, אִי הֲוָת הָתָם, הֲוָת נָקִיט בְּשִׁפּוּלֵי גְּלִימָא וְרָהַטְתְּ אַבַּתְרָאֵי". שואל רב אשי אם היית כל כך חכם, למה עבדת ע"ז? ענה לו מנשה אם היית איתנו, היית מרים את גלימתך ורץ אחרינו לעבוד עבודה זרה.
"אַחְאָב" – אָח לַשָּׁמַים, וְאָב לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים
רב אשי הבין שמדובר באנשים גדולים ודרש למחרת בבית המדרש על אחאב "לְמָחָר, אָמַר לְהוּ לְרַבָּנָן, נִפְתַּח בְּרַבְּוָותָא. "אַחְאָב" – אָח לַשָּׁמַים, וְאָב לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים". – "אח לשמיים" זה מישהו שנמצא בדרגה מאוד קרובה לרוחניות גבוהה. קרוב לאלוקים, אבל עובד ע"ז בדבקות. "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין לְךָ כָּל תֶּלֶם וְתֶלֶם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא הֶעֱמִיד אַחְאָב עָלָיו עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ". חשוב לחז"ל להסביר שהחטא של המלכים הללו היה "לשם שמיים". הם רצו להשפיע על אומות העולם אמונה בה'. הם רצו להראות לכל האומות שאפשר לעבוד עבודה זרה כשלוחים של ה' שיושב בשמיים.
שבעים לשון: בין שליחות לבין טשטוש
מצווה לתרגם את התורה לשבעים לשון
כאן אנו נוגעים באחת הסוגיות הרגישות: תרגום התורה ויחסנו לעמים. זו נקודה שנוגעת בלב שיטת יוסף – אבל גם בלב חשש יהודה. מצד אחד – יש מצווה לכתוב ולבאר את התורה "באר היטב", וחז״ל מבארים שצריך לתרגם את התורה לשבעים לשון (סוטה לג. דברים כז ח). כלומר: התורה מיועדת להאיר לעולם; "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב). כשישראל מתקן את עצמו באמת, האור איננו נשאר בבית מדרש; הוא אמור להקרין אל המציאות.
והיה חושך בעולם שלושה ימים
ומצד שני – חז״ל מספרים שבשמיני בטבת תרגמו את התורה ליוונית בימי תלמי המלך, והיה חושך בעולם שלושה ימים; "והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל, שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה" (מסכת סופרים פרק ראשון ז). והשו״ע מזכיר ימים אלו כימים שראוי להתענות בהם (שו"ע תקפ). מדוע? הרי לכאורה יש מצווה לתרגם את התורה, ולמה צמים?
תרגום – שיא הקודש או שיא החול
צריך לומר שההבדל איננו בשפה, אלא בכוונה ובנאמנות. כאשר התרגום נעשה כדי לברר את התורה לעולם, כדי לקרב לבבות בלי לשנות את התורה – זה חלק מן השליחות. אך כאשר התרגום נעשה תחת שליטה של תרבות זרה והמתרגמים צריכים לשנות שינויים כדי שהתורה תנעם לאוזני תלמי המלך, הרי זה תקלה כמו חטא העגל שנועד לכבוד ה' (בן יהוידע מגילה ח:).
ומכאן הכלל: אפשר לפעול מול העולם, אפשר לדבר את שפתו – אבל אסור להפוך את התורה ל"נוחה" בעיני העולם על חשבון האמת שלה. מי שמתרגם כדי למצוא חן, בסוף מאבד גם חן וגם אמת; ומי שמתרגם כדי להאיר אמת, צריך להחזיק גבול ברור שלא נסוגים ממנו.
שבעים לשון – והאות ה׳
הגמרא מספרת על האופן שבו למד יוסף את שבעים הלשונות "אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף, (בראשית מא) "וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ", אָמְרוּ לוֹ אִצְטַגְנִינָיו, עֶבֶד שֶׁלְּקָחוֹ רַבּוֹ בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף, תַּמְשִׁילֵהוּ עָלֵינוּ?! אָמַר לָהֶן, גִּנּוּנֵי מַלְכוּת אֲנִי רוֹאֶה בּוֹ. אָמְרוּ לֵיהּ, אִם כֵּן יְהֵא יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן". תרבות מצרים מתהדרת בהיותה ממלכה עולמית, שכל מי שמולך בה חייב להיות בקי בשבעים לשונות. לכן אמרו האִצְטַגְנִינִים לפרעה, שאין לאפשר ליוסף למשול אם הוא לא בקי בשבעים לשון.
הוסיפו לו ה' משם הקב"ה כדי שידע שבעים לשון ולא יטמע בהם.
"בָּא גַּבְרִיאֵל וְלִמְּדוֹ שִׁבְעִים לָשׁוֹן". לימד גבריאל את יוסף שבעים לשון בלילה שלפני עלייתו לשלטון, "לָא הֲוָה קָא גָּמִיר" לא הצליח יוסף ללמוד. הוֹסִיף לוֹ אוֹת אַחַת מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – וְלָמַד, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים פא) 'עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ, בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע'. (סוטה לו:). משמעות הגמרא היא שהיכולת של יוסף להשפיע על האומות נובעת ממקור קודש. אות משמו של ה' והיא שומרת עליו שלא יטמע בין המצרים וילך בדרכי תועבותיהם.
שיש יחס ושווי בין ישראל לעמים כולם ומכל מקום ידע כוח קדושתו
על כך כותב מרן הראי"ה קוק זצוק"ל "יוסף היה המשביר והיה נבלע בין האומות וידע שבעים לשון שהוא מורה על הצדדים שיש יחס ושווי בין ישראל לעמים כולם ומכל מקום ידע כוח קדושתו, ודווקא ע"י זה היתרון אין עשו נופל כ"א בידי בניה של רחל כענין 'מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא', (מאמרי ראיה 95). פירוש: כדי לכרות את היער יש לקחת ממנו קת לגרזן, "ממנו עצמו, מן היער, יכנס בו הגרזן".
מכאן למדנו שהיכולת לפעול בעולם הרחב איננה באה על חשבון הקודש, אלא להפך – היא נשענת עליו. מי שאין לו שורש אלוקי, מאבד את עצמו בתוך הריבוי. מי שיש לו שורש – הריבוי משרת את השליחות.
הגאולה – חיבור בין הכוחות
בנו שתיהן את בית ישראל
חז״ל ומפרשי התורה רומזים ששורש המחלוקת נטוע כבר בדור האמהות. רחל מייצגת את הממד הגלוי "ורחל יפת תואר ויפת מראה" (בראשית פרק כט) יופיה וטוב מידותיה גלויים וניכרים לעין. יעקב רואה את רחל: "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל" "ויאהב יעקב את רחל" (בראשית כט).
לאה מעלמא דאתכסיא
אחר כך פוגש יעקב את לאה. "ויהי בבוקר והנה היא לאה" (בראשית כט). "וְכָל עוֹבָדוֹי דְּלֵאָה בְּאִתְכַּסְּיָא אִינוּן, בְּגִין דְּעַלְמָא עִלָאָה אִיהוּ בְּאִתְכַּסְּיָא, וְלָאו בְּאִתְגַּלְּיָא, וּבְגִין כָּךְ לָא אִדְכַּר מִיתָתָהּ דְלֵאָה, כְּמִיתָתָהּ דְּרָחֵל". וְתָא חֲזֵי, דְּהָכִי הוּא וַדַּאי. בְּגִין דְּעַלְמָא עִלָּאָה, כָּל מִלּוֹי בְּאִתְכַּסְּיָא, וְעַלְמָא תַּתָּאָה כָּל מִלּוֹי בְּאִתְגַּלְּיָא. בְּגִין כָּךְ, אִתְכַּסְּיָא לֵאָה בִּמְעַרְתָּא דְּכָפֶלְתָּא, וְרָחֵל בְּגִלּוּיָיא דְּאוֹרְחָא, דָּא בְּסִתְרָא, וְדָא בְּאִתְגַּלְּיָא. וּבְאִתְכַּסְּיָא עַלְמָא עִלָּאָה אִתְרְשִׁים (זהר חלק א דף קנח:).
חייבים את שני החלקים של עם ישראל
כאן מתברר יסוד גדול: אי אפשר לבנות את בית ישראל רק על תיקון אחד. גלוי בלי נסתר עלול להפוך לריק; נסתר בלי גלוי עלול להתנתק מן המציאות. כאשר אחת הבחינות עומדת לבדה – היא נחלשת, וכשהן אינן מתחברות – נולדת קנאה ושנאה שמסוגלות להחריב.
כאשר מלכות ישראל יצאה לגלות, התדרדרה מלכות יהודה למקום יותר נמוך ממלכות ישראל החוטאת: "וְשֹׁמְרוֹן כַּחֲצִי חַטֹּאתַיִךְ לֹא חָטָאָה" (יחזקאל טז, נא). נפילת צד אחד גוררת אחריה את השני. זו איננה תחרות, אלא מערכת אחת.
הגאולה: עץ יוסף ועץ יהודה ביחד
הנביא יחזקאל מתאר את הגאולה כחיבור בין הכוחות. "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו: וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ"
החיבור הזה מביא גאולה גדולה, ומנקה אותם מכל החטאים. "וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד: וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים: וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם". האחדות של שני החלקים מביאה עבודת ה' גדולה כמו שמבואר שם בהמשך הפרק (יחזקאל לז).
בירור לדורנו
פרשת ויגש מלמדת אותנו כמה יסודות לדורנו: ראשית, לדעת שמחלוקות גדולות אינן בהכרח רוע, אלא תפיסת שליחות. הפתרון איננו השתקה, אלא בירור. שנית, להבין ששני הצדדים נצרכים. בלי יהודה – אין קודש וגבול. בלי יוסף – אין הנהגה ותיקון עולם במעשה. שלישית, לשמור על ברית המילה וברית הלשון. דיבור פגום יכול לקרוע מלכות; לשון חכמים יכולה לרפא. ורביעית, להעמיד את שליחותנו על צדק וחמלה. אם באנו "לקרוא בשם ה׳" אך אנו נראים עריצים – החמצנו את השליחות. כאשר יוסף ויהודה מתחברים – מתברר שעם ישראל יכול גם לשמור גבול וגם להאיר לעולם. שני עצים – ועץ אחד בידינו.
סיפור
הביקור הראשון אצל פולארד
בביקורו הראשון אצל יונתן פולארד בכלא מרילנד, הרב זצ"ל נכנס לכלא, הישיר מבט לעבר יהונתן, ואמר לו: 'יהונתן בני היקר, אתה צריך לדעת שאחד מאבותינו הראשונים שישב בכלא שמו היה יוסף הצדיק. אני רואה בך יוסף של הדור, תזכור, יוסף יצא בן רגע מהכלא ישר למלוכה. בהתחשב בכל מה שעשית, ואני יודע כל מה שעשית, אני בטוח שהקב"ה יוציא אותך מכאן כמו יוסף ואתה תגיע הישר למלוכה כמו יוסף'. יהונתן התרגש ונישק את ידו של הרב.
רוב השיחות שניהל הרב עם יהונתן היו על דברי תורה, על נביאים ועל מנהיגים שעשו למען עם ישראל וסבלו על כך. הרב עודד את יהונתן בכך, הם שוחחו על פרקים נבחרים בתנ"ך. באחת הפגישות שם הרב לב שסוכנת הבטחון האמריקאית שישבה בפגישה מבינה כל דבר מבלי להמתין לתרגום, הוא רק לא היה בטוח, אז הוא החליט לנסות אותה וסיפר משהו מצחיק. הוא הבחין כי היא מחייכת מיד לעצמה ולא מחכה לתרגום. כך הוא הבין כי היא אכן מבינה עברית, היא הקשיבה ברוב קשב. לאחר 3 שעות היה אמור הביקור להסתיים, אך סוכנת האפ.בי.איי קמה ואמרה נרגשת: 'אני נוצרייה פרוטסטנטית, למדנו רבות תנ"ך אך מעולם לא שמעתי דברים חכמים כאלה על התנ"ך. אני מבקשת מכבוד הרב להאריך את הביקור, אני רוצה לשמוע עוד'. לצערנו, היינו חייבים להספיק את הטיסה ולא יכולנו להאריך את הביקור.
(הרב שמואל זעפרני, ראש לשכת הרב)
שאלות
ירידה לשם חטא. קשה לי להבין איך יהודה הלך לחטוא עם אישה שעמדה בצד הדרך. ועוד לפני החטא עצמו, איך הוא הסתכל על אישה? הגמרא מלאה בסיפורים של צדיקים שכבשו את יצרם, ואפילו באותה פרשה מסופר על יוסף שהתגבר על יצרו.
התורה לא מסתירה את דעתה שיהודה חטא. לכן נאמר "וירד יהודה" – הייתה פה ירידה. זה ברור. הוא גם מודה על טעותו. למה הייתה ירידה? מכמה סיבות. אחת מהן נאמרה בתורה. אשתו נפטרה והוא לא נשא אישה אחרת. זו מציאות לא בריאה שאדם לא נשוי, היצרים לא מוצאים דרך בריאה בקדושה ומנתבים עצמם לדרך של טומאה. לכן אדם צריך להקים בית כמה שיותר מוקדם.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
