ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- רביבים
- משפחה חברה ומדינה
- צבא ומלחמה
- מצוות השירות
השאלה
שמעתי שבני הציבור החרדי טוענים שבחורי ישיבה פטורים משירות בצבא מפני שהם נחשבים כמו בני שבט לוי שהקדישו עצמם ללימוד תורה ולא הסיחו את דעתם לשום עניין אחר. ואף שרבים מבני הציבור החרדי אינם מצאצאי שבט לוי, כל אדם מישראל יכול לבחור לנהוג כבני שבט לוי, וכפי שכתב הרמב"ם: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר: בירך ה' חילו. והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: אני חלקך ונחלתך. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו, לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלוהים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם - הרי זה נתקדש קודש קודשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכוהנים ללוויים. הרי דוד עליו השלום אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" (הלכות שמיטה ויובל יג, יב-יג).
שתי טעויות
שתי טעויות יסודיות ישנן בעמדה הטוענת שבני שבט לוי לא נטלו חלק במלחמות ישראל: א) בפועל, רבים מאוד מבני הכוהנים והלוויים היו שותפים במלחמות ישראל כשאר כל החיילים, ומהם גדולי הצדיקים כבניהו בן יהוידע. ב) יתרה מזו, לפני שהכוהנים והלוויים השתתפו במלחמות כלוחמים רגילים, הם הובילו את חיילי ישראל במלחמתם: במסגרת כהן משוח מלחמה, כנושאי הארון שיצא עם הלוחמים, כמריעים בחצוצרות, כשוטרים שאחראים על הפטורים מגיוס וכשוטרים שמענישים בחומרה את הבורחים מהמערכה. במילים אחרות, הם שימשו כ'חיל רבנות צבאית', 'חיל חינוך', 'משטרה צבאית' ו'פרקליטות צבאית', ולאחר מכן עוד השתתפו כלוחמים רגילים. אם כן בפועל הם היו שותפים במלחמות יותר מכל שאר השבטים.
כיוון שהנזק הנגרם מטעות בסוגיה חשובה זו חמור מאוד, וכדברי חכמים: "ששגגת תלמוד עולה זדון" (אבות ד, יג), ארחיב בביאור יסודות אלו.
רביבים (823)
הרב אליעזר מלמד
783 - מצוות הנחת תפילין: למה רק בבוקר?
784 - חובת הגיוס של שבט לוי ותלמידי ישיבות
785 - הכוח הרוחני שבחזית: תפקיד שבט לוי במלחמות ישראל
טען עוד
בפועל, כוהנים ולוויים השתתפו כלוחמים במלחמות ישראל. וכן מצינו שבעת המלכת דוד למלך על כל ישראל, נשלחו לחברון "ראשי החלוץ לצבא" כנציגי שבטי ישראל, ובכללם לוויים וכוהנים, שנאמר: "ואלה מספרי ראשי החלוץ לצבא, באו על דויד חברונה להסב מלכות שאול אליו, כפי ה': בני יהודה נושאי צינה ורומח – ששת אלפים ושמונה מאות חלוצי צבא. מן בני שמעון גיבורי חיל לצבא שבעת אלפים ומאה. מן בני הלוי – ארבעת אלפים ושש מאות. ויהוידע הנגיד לאהרון, ועימו שלושת אלפים ושבע מאות... (וכן נספרו שם לוחמים משבטים נוספים) כל אלה אנשי מלחמה..." (דברי הימים א' יב, כד-לט).
בניהו בן יהוידע הכהן - שר הצבא
יתרה מזו, מצאנו שבניהו בן יהוידע היה שר הצבא של שלמה המלך, היינו המפקד העליון, שנאמר: "ובניהו בן יהוידע על הצבא" (מלכים א' ד, ד). והוא היה כהן, שנאמר: "שר הצבא... בניהו בן יהוידע הכהן ראש, ועל מחלוקתו עשרים וארבעה אלף" (דברי הימים א' כז, ה). ולא ייתכן שהגיע לכך בלא שהיה מקובל שכוהנים משרתים בצבא כלוחמים. עם הזמן בניהו התגלה כלוחם עז ומנהיג דגול, ונבחר לעמוד בראש הצבא. בכך המשיך בניהו את מורשת אביו יהוידע, שהיה מפקד על הלוחמים הכוהנים בצבא ישראל, וכאמור השתתף בהמלכת דוד, כפי שנאמר בדברי הימים (א' יב, כד). וכן ביארו שם רש"י, רד"ק, מצודות דוד ומלבי"ם.
על בניהו בן יהוידע אמרו חכמים (ברכות ג, ב) שיחד עם היותו גיבור ושר צבא, היה ראש הסנהדרין. עוד נאמר עליו: "ובניהו בן יהוידע בן איש חיל רב פעלים מקבצאל, הוא הכה את שני אריאל מואב והוא ירד והכה את הארי בתוך הבֹאר ביום השלג" (שמואל ב' כג, כ). דרשו חכמים: "'בן איש חי' - שאפילו במיתתו קרוי חי. 'רב פעלים מקבצאל' - שריבה וקיבץ פעלים לתורה. 'והוא הכה את שני אריאל מואב' - שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני. 'והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג' – יש אומרים שביום קר שבר את הקרח וירד לטבול. ויש אומרים שלמד במסירות נפש גם בימים קרים מאוד" (ברכות יח, ב).
הרי שהיותו גיבור עצום לא פגע בגדולתו בתורה, אלא להפך.
היו משתתפים גם במלחמות רשות
מכמה דיונים בתלמוד למדנו שהכוהנים יצאו למלחמה יחד עם שאר הלוחמים מכל השבטים: הלכה היא שלוחם שנשא אישה פטור ממלחמת רשות בשנה הראשונה לנישואיו. ואולם אמרו חכמים במשנה (סוטה מג, א) שאם אירע שכהן גדול נשא אלמנה, או שכהן הדיוט נשא גרושה, כיוון שאין אלו נישואים כשרים, אין נישואים אלה פוטרים אותם ממלחמת רשות בשנה הראשונה. הרי שהכוהנים היו יוצאים להילחם גם במלחמת רשות.
הלכה נוספת ישנה לגבי חיילים, שבשעת הדחק במלחמת רשות הותרה להם 'אשת יפת תואר' (רש"י דברים כא, י). ואולם הגמרא (קידושין כא, ב), מעלה ספק אם גם לכוהנים שיצאו למלחמת רשות 'אשת יפת תואר' מותרת, או שמא מפני ההגבלות שיש עליהם בנשיאת גיורת, אשת יפת תואר אסורה להם. שוב למדנו כבדרך אגב שברור לחכמים שכוהנים השתתפו במלחמת רשות.
הפוטרים מחובה אך מסכימים שיש מצווה
אומנם יש שלמדו מהרמב"ם הנזכר לעיל ששבט לוי אכן אינו חייב גם במלחמת מצווה, אלא שבני שבט לוי יכלו להתגייס בהתנדבות, וכפי שנהגו צדיקי הכוהנים כבניהו בן יהוידע, ולכן דנו חכמים בדיני כהן שנמצא במלחמה. כך כתבו הרב טיקוצ'ינסקי (התורה והמדינה ה-ו, 'שחרור בני הישיבות מגיוס'), הרב ראובן כץ (שער ראובן עמ' סג-סט), הרב שלום משאש (שמ"ש ומגן ג, יורה דעה כ), הרב נריה (מאורות נריה, ישראל במדינתו עמ' 92-91), הרב ז'ולטי (משנת יעב"ץ שביעית ויובל יג, יב), הראשון לציון הרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי הלכות שבת ה, קח, ג), הרב חיים קנייבסקי (דרך אמונה באו"ה לרמב"ם שמיטה ויובל יג, יב).
הקושיות על דבריהם
אולם קשה מאוד לקבל את דבריהם, שכן אמרו חכמים במשנה: "במלחמות מצווה הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (סוטה מד, ב). מלחמת מצווה היא מלחמה להצלת עם ישראל מיד אויביו. ואם הכול יוצאים, ברור שבכללם גם כוהנים ולוויים, שהרי אף למלחמת רשות למדנו שהיו יוצאים. ואם אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה יוצאים, כל שכן שהכוהנים והלוויים היו יוצאים. יתרה מזו, קשה לבטל מצווה גדולה מהתורה על סמך דברי הרמב"ם שנאמרו בסגנון של דברי מוסר ואגדה.
ביסוס העמדה שחייבים להתגייס
אכן רבים כתבו שהלוויים והכוהנים היו חייבים להשתתף במלחמת מצווה, ולא העלו על דעתם שלפי הרמב"ם הם פטורים. וכן כתב הרד"ק (שמואל ב' כג, כ), ש"כשציווה הקדוש ברוך הוא להילחם בשבעה גויים, ובשאר האומות המצרות לישראל, לא חילק בין כוהנים לישראל", שכולם חייבים במצווה. והוסיף (מלכים א' ב, כה) שאף שאסור לכהן להיטמא למתים, "מותר לכהן להילחם במלחמות מצווה ולהיטמא, לפיכך נתנוֹ שלמה (לבניהו הכהן) שר צבא".
וכך כתבו הרב יוסף אלקלעי (אמר יוסף הלכות מלכים ז, ד, נפטר בשנת תקע"ח); הרב יהודה גרויברט (חבלים בנעימים א, קלב, תרכ"א-תרצ"ח); הרב אהרן לוין הי"ד (אבני חפץ צ, ז-ח, תר"מ-תש"א) ושו"ת השבי"ט (ד, יד), שאף כוהנים ולוויים חייבים במלחמת מצווה.
וביאר מרן הרב קוק (שבת הארץ יג, יב, א) שדווקא ממלחמה פרטית הלוויים פטורים, כגון "ששבט אחד עושה מלחמה בשביל ההתנחלות שלו שימצא לו בזה", אך במלחמת כלל ישראל כל בני שבט לוי והכוהנים חייבים. וכך כתב הראשון לציון הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ח, כא; ט חושן משפט ג). ולחידושי הגרי"ז (סוטה מג, א) שבט לוי חייב במלחמת מצווה, אך מגייסים אותו רק כשיש צורך בכך. וכעין זאת כתב ציץ אליעזר (ג, ט, א), שמגייסים את שבט לוי במצב של פיקוח נפש ממשי.
אומנם במלחמה על כיבוש הארץ, כיוון שבני לוי לא קיבלו נחלה, בני שבט לוי היו פטורים מלהשתתף כלוחמים רגילים, אלא רק ככוהנים שמעודדים את הלוחמים וכשוטרים שאוכפים את חוקי המלחמה. אך במלחמת מצווה כעזרת ישראל מיד צר, חייבים. כך כתבו הרב דוד כהן - 'הנזיר' (איגרת מלחמה ושלום עמ' כח), הרב מי"ל זק"ש (הובא ב'משפט הצבא בישראל' עמ' צב) והרב יהודה גרשוני (תחומין ד, 'על הגבורות ועל המלחמות' ח).
החרדים אינם נחשבים כבני לוי
נוסף על כך, בני הציבור החרדי אינם לוויים וכוהנים, וגם הלוויים והכוהנים אינם משמשים בעבודתם כפי שהיו בזמן המקדש. ואם מצד שכתב הרמב"ם שכל מי שנדבה רוחו לכך יכול להיחשב כבן לוי, הרי שהרמב"ם כתב שלשם כך על המתנדב להקדיש את כל ישותו ללימוד התורה בלא שום שיור. וכלשונו: "אשר נדבה רוחו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו... ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם - הרי זה נתקדש קודש קודשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים...".
בעזרת השם בטור הבא אמשיך ללבן סוגיה זו ואתייחס גם למלחמת החשמונאים.
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
