ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ספירת העומר
- עניני ספירת העומר
- הלכה מחשבה ומוסר
- פיתוח האישיות ותיקון המידות
- שיעורים נוספים
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
יהודה בן הדסה הינדה מלכה
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה" (ויקרא כג, טו)
שאלה
בפרשת אמור מובאים הציוויים הקשורים לימי העומר (מטז' בניסן עד ו' בסיון). בגמרא מובא (יבמות סב:) כי עשרים וארבעה אלף תלמידים היו לרבי עקיבא וכולם מתו בימי ספירת העומר מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.
א. מדוע מתו תלמידי רבי עקיבא דווקא בימים אלו ולא בזמן אחר?
ב. האם יש קשר בין מצוות התורה בימי העומר למיתתם בזמן זה?
שלוש מצוות
בפרשתנו מובאות שלוש מצוות הקשורות לימי העומר: א. מצוות קצירת העומר. ב. מצוות הבאת שתי הלחם. ג. מצוות ספירת העומר.
קצירת העומר
המצווה הראשונה היא מצוות קצירת העומר. בתורה נאמר:
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא כג, י).
את העומר היו קוצרים בטז' בניסן (ממחרת הפסח) ומניפים אותו בבית המקדש. וכל עוד לא הניפו עומר זה, היה אסור לאכול לחם או תבואה כל שהיא מהתבואה החדשה.
הבאת שתי הלחם
המצווה השנייה היא הבאת שתי לחמים (העשויים מחיטה) בחג השבועות לבית המקדש והנפתם שם. "וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיְהֹוָה מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם" (שם, יז) וכתב ספר החינוך בביאור מצווה זו: "מצות קרבן מנחה חדשה מן החטים ביום עצרת (שבועות), להקריב ביום חג השבועות לחם חמץ מן חטה חדשה, וזה נקרא בכתוב מנחה חדשה, והם שתי ככרות, כמו שכתוב, "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים" (ספר החינוך, מצווה שז).
ספירת העומר
המצווה השלישית היא לספור את הימים בין שתי המצוות אלו (דהיינו בין מצוות קצירת העומר הנעשית בטז' בניסן, למצוות הבאת שתי הלחם בשבועות). כפי שמובא בתורה:
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם (מצוות ספירת העומר)...מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה (מצוות קצירת העומר). שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת...וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהֹוָה. מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם (מצוות הבאת שתי הלחם)" (שם, טו - יז).
ימי ספירת העומר לשיטת הזוהר
הזוהר הקדוש (ח"ג צז.) מבאר כי כאשר יצאו בני ישראל ממצרים הם היו משוקעים בטומאה גדולה, ובימי ספירת העומר הם העלו את עצמם בכל יום בדרגה אחת עד שהם הגיעו לקדושה גדולה, שבזכותה היו ראויים לקבל את התורה בחג השבועות. וכן כתב הציץ אליעזר בשם האריז"ל :
"מצינו שהיה עם ישראל בצאתם ממצרים, משוקעים במ"ט שערי טומאה והקב"ה הגביהם למעלה למעלה עד לשרש הקדושה שגם הטמא הוא טהור. והביאם אליו עד מ"ט שערי קדושה" (צי"א ח"יז, סי"עה).
דרך ארץ קדמה לתורה
נשאלת השאלה כיצד יכלו בני ישראל להעלות את עצמם ממצב של טומאה למצב של קדושה, הרי עדיין לא ניתנה תורה, והם עדיין לא צוו על קיום תרי"ג המצוות, דרך מה העלו בני ישראל את עצמם במדרגות הקדושה?
חייבים אנו לומר, כי בזמן זה תיקנו ישראל את מידותיהם, דהיינו את הדרך - ארץ שלהם, כך שלמתן תורה הגיעו בני ישראל מתוקנים במידות.
הדבר מבואר ברש"י (על שמות יט, ב) ששואל על הפסוק "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שם), מדוע נאמר "ויחן" בלשון יחיד ולא בלשון רבים "ויחנו"? ומיישב בשם המכילתא כי הפסוק בא ללמדנו, שכולם היו כאיש אחד בלב אחד - הם היו מאוחדים. אחדות משיגים על ידי עבודת המידות. ולכן משמע כי בני ישראל עבדו על המידות שלהם בזמן זה.
ממאכל שעורים למאכל חיטים
השפת אמת (על שבועות שנת תרל"ז) שואל מדוע במצווה הראשונה שביארנו, קצירת העומר והנפתו בבית המקדש, היו קוצרים שעורים , ובמצווה השלישית שהיא הבאת שתי הלחם, הביאו מלחם חיטים? והוא מבאר שדבר זה בא לרמוז על התהליך הרוחני שעברו בני ישראל. שעורים הם מאכל בהמה וחיטים הם מאכל אדם. מיציאת מצרים עד מתן תורה התעלו בני ישראל ממדרגת בהמה למדרגת אדם. ולכן במצוות קצירת העומר (שהייתה בט"ז בניסן, יום אחרי יציאת מצרים) קוצרים שעורים שכן אז הם היו במדרגת בהמיות, ואחרי חמישים יום של עבודה על מידותיהם הם הגיעו למדרגת אדם והקריבו חיטים שהם מאכל אדם.
זמן לעבוד על המידות
נמצינו למדים כי עיקר מטרת ימי ספירת העומר אז והיום היא לעבוד על המידות. שכן כמו שאז תיקנו אבותינו את מידותיהם, כך אנו בכל שנה ושנה צריכים לעסוק בימים אלו בעלייה ממדרגת הבהמיות למדרגת אדם, וזה על ידי תיקון המידות. ולכן נהגו כל ישראל ללמוד פרקי אבות בזמן זה על מנת להתרכז בעבודת תיקון המידות הנ"ל.
תלמידי רבי עקיבא
על פי הקדמות אלו מובן מדוע מתו תלמידי רבי עקיבא דווקא בזמן זה. מכיוון שימים אלו עיקר עניינם הוא תיקון המידות, ולפי חז"ל הם מתו על שלא נהגו כבוד זה בזה, שזהו פגם במידות. לכן דווקא בימים אלה שעניינם תיקון המידות, פגעה בהם מידת הדין על שלא נהגו כבוד זה בזה.
לסיכום
בימי ספירת העומר התעלו בני ישראל ממדרגת בהמה למדרגת אדם על ידי שעבדו על מידותיהם, והגיעו למצב שחנו סביב הר סיני כאיש אחד בלב אחד. ההתעלות במדרגתם רמוזה בקורבנות השונים שצוותה התורה להקריב. קורבן שעורים שהם מאכל בהמה בטז' בניסן וקורבן חיטים בשבועות שהם מאכל אדם. נראה שבגלל שימים אלו הם ימים שעניינם הוא תיקון המידות, לכן נענשו תלמידי רבי עקיבא שפגמו במידותיהם ולא נהגו כבוד זה בזה דווקא בימים אלו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
