"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם... וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים".

המבחן הקשה שבו הועמד אברהם בחייו, בציווי לשחוט את בנו היחיד והאהוב, נחקק כדרגה הגבוהה ביותר שאליה יכול להעפיל בן אנוש, בהתמסרותו הטוטאלית לאלוהים ומצוותיו. זהו הניסיון האחרון מתוך עשרת הניסיונות בהם התנסה, והיחיד שצויין בתורה במפורש כניסיון.

כשאברהם יצא אל הר המוריה, נלוו אליו יצחק, ושני נעריו, אליעזר וישמעאל. מכיוון שגיבור הסיפור הוא יצחק, תמוהה עובדת הזכרתם של שני הנערים, שממלאים תפקיד שולי באירוע. תמיהה זו מתעצמת בהמשך, כשלפני עלייתו של אברהם אל ההר בו אמורה להתבצע העקידה, שוב מציין המקרא שאברהם פנה אל נעריו, ופעם נוספת כאשר הכל הסתיים. מהו המסר אותו מבקשת התורה ללמדנו בהדגשתו של פרט שולי זה?

חכמינו מספרים כי כאשר נגלה לעיני אברהם הר המוריה כשענן חופף עליו, שאל את יצחק ונעריו, האם גם הם רואים את הענן, וכשהשיבו אליעזר וישמעאל בשלילה, הורה להם להישאר למרגלות ההר עם החמור. מהי המשמעות לקוצר ראייתם של הנערים?

להבנת הדברים, נִדָּרֵשׁ להרחיב על מהותם של עשרת הניסיונות שבהם התנסה אברהם, שמעבר להיותם מופת פנומנלי של התמסרות לצווי האלוהים, היו גם התחנות בדרכו הרוחנית אל שלמותו האנושית. התכונה המאפיינת את אברהם היא מידת החסד; התנועה בנפש של אהבה ללא תנאי, רגישות לסבל האנושי, עשייה, הענקה והשפעה חיצונית ללא גבול. להשלמתה, נצרכה מידת החסד שלו למידת הגבורה - התגברות ואיפוק, העמקה פנימה ופחות השפעה כלפי חוץ שימנעו יצירה או הענקה כאשר הזולת אינו ראוי לכך. רק כאשר הגבורה מאזנת את החסד ומגבילה אותו, מתגלית בעולם ההוי"ה האלוהית בשלמות. זו מטרתם של הניסיונות שהלכו ונעשו קשים יותר, כשאברהם נדרש בכל אחד מהם, לצמצם ולכבוש את תנועת הנפש הטבעית שלו, ולהוסיף את מימד הגבורה והיראה, כשעקדת יצחק היא הניסיון הקשה מביניהם, בתביעה לכבוש את רחמיו באופן הקיצוני ביותר.

אברהם ראה גם באליעזר וישמעאל, יורשים אופציונליים, כאשר הירושה במובן זה, היא המשכת פרסום הייעוד האלוהי של העולם. הוא לקחם איתו, כדי שילמדו גם הם את מידת הגבורה, לאיזון נטיית החסד שלהם. אך כאשר הגיע אל הר המוריה שבו נדרש לבצע את העקידה הוא מגלה שרק הוא ויצחק רואים את הענן החופף על ההר כלומר רק הם מכירים בערך המוסף של העקידה - מידת הגבורה, הבין אברהם כי למרות שירשו ממנו את מידת החסד אין בכוחם לאזן אותה עם מידת הגבורה, משום שמבנה נפשם אינו יכול לשאת את שני ההפכים הללו. זו הסיבה שהם לא יזכו להיות בין מייסדי העם הנבחר. רק "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", רק יצחק כשיר להיות החולייה הבאה בשרשרת לקראת התגלות שם ה' בעולם באופן השלם ביותר. הם נשארים עם החמור ואברהם ויצחק מעפילים אל ההר...

זהו הרגע שבו נפתח הפער המהותי בין עם ישראל לשאר האומות. עם ישראל לבדו יכול לשאת את התנועות ההפכיות שבכוחן לאזן זו את זו; החסד והאהבה הדין והיראה, ולגלות את הייעוד האלוהי במלואו. ההבנה שנבטה שעה קלה לפני העקידה, הביאה לחיבור עמוק ומיוחד בין אברהם ליצחק, שמבוטא בכתובים ב"וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" ובהדגשת יחוסם זה אל זה כאב וכבן היורש הבלעדי שימשיך את מפעל חייו.

***

ניסיון העקדה היה תהליך מורכב בו השתלבו חסד ואהבה עם גבורה ויראה לשלמות אחת, שבסופו יצחק נקשר באברהם כממשיך בשורת גילוי ההוי"ה האלוהית בעולם, ובין מייסדי עם ישראל.